עד אותו יום כיפור בתשל"ד היה לכל עם ישראל רק יום כיפור אחד, זהה ואחיד לעם כולו. אך מאז שלפתע רעמו התותחים ויהום הסער ונהפך היום שנועד לחמלה למלחמה, והיום שיועד לטהרה וברכת החיים לשדה דמים ועמק בכא לכל איש שחזה בעיניו בלוחמים רצים מתפילתם ושועטים אל מרכבות האש להציל את עמם; לכל אדם שביום הכיפור ההוא איבד חברים ומאז היה לנכה רגשית שחש כי אינו שלם ללא אלה שהקריבו עצמם ושאת חיוכם שוב לא יראה. מאז לכל אחד ישנו יום הכיפור שלו. 

מאז לכל איש יש "ונתנה תוקף משלו". מאז בשעה שתיים בצהריים פורצת דמעה, ודמעתו של מחבר תפילת "ונתנה תוקף בעלותו המזבחה על קידוש ה'" מתערבבת עם שאגת הקרב ודמעות חיילי השריון הרצים אלי טנק להגן על ראשית גאולה. באותה מלחמה נשאתי את הכאב לא רק בלב פנימה אלא בידיים שבהם עטפנו וחילצנו את קדושי השריון והחי"ר על מנת להביאם אלי קבר ישראל.

באחד הימים נקראנו לפנות חללים מתוך טנק שהושמד ולעינינו נגלה מחזה עצוב ונורא. היו אלה שני חיילים שנשרפו חיים כשידו של אחד מעוטרת בתפילין. מאוחר יותר הוברר כי היו אלה שני טנקיסטים, אחד שומר מצוות וחברו שלא חונך לשמור מצוות אך למות על קידוש ה' ידוע ידע. חברים היו בחייהם ולא נפרדו במותם.

מתוך מאות תמונות וזיכרונות מאותה מלחמה, זו ליוותה אותי ורק שנים לאחר שהסיוטים עזבוני ושוב יכולתי לנום בשנתי, עולה תמונה זו כל יום כיפור מחדש בשעה שתיים. באותם ימים, באחד מרגעי המנוחה, כתבתי דברים ששמרתי ושאשתף איתכם. היו אלה מילים שבדמיוני אמר אחד הלוחמים לחברו בטרם מותם.

רעות בלהבות הטנק

אחי,
כאשר יחד נוכח פני המוות עמדנו
נפרצו אז כל המחיצות
מחיצות הטנק נפרצו והאש סבבתנו
ובלהב היוקד שערות ראשנו להטו
פרא ראשך ופאת זקני
ורק אז ראינו כמה דומים אנחנו
בפנינו המפויחות
ובתואר ראשינו השרוף והקרח
אז ידענו - כי אחים אנחנו

אחי,
כאשר יחד נוכח פני המוות עמדנו
הוסרו כל המחיצות
אז, כאשר יחדיו מהטנק הבוער צנחנו
כל בגדינו נשרפו
וכאשר בעפר התפלשנו
את האש להעביר מבשרנו
ראינו אז כמה דומים אנחנו
אותן ידיים דוויות
אותם פצעים ואותן כוויות
ואז ידענו אתה ה"שמוצניק" ואני ה"דוס"
כי אחים אנחנו

אחי,
כאשר יחדיו נוכח פני המוות שכבנו
והמוות קרב בדמות שריוני אויב
תמות נפשי עם פלישתים זעקת
ואני אחריך עניתי כהד
וכאשר את רימוני באויב שילחתי
מלווים בתפילת שמע ישראל
...ה' אחד - שמעתיך לוחש
ואז ידענו בבטחה - כי אחים אנחנו

ובאותה שעה תפילה אחת את לבבי הרטיטה
ריבונו של עולם
אם בזה העולם אתה מותירנו
יהי רצון מלפניך
שלעולם לא נשכח עוד כי אחים אנחנו
ולעולם לא נשכח - כי אב אחד לכולנו

וכאשר אזלו הרימונים
בפסוקי תהילים את שריון האויב תקפנו
אז קראתי בשקט ואתה החרית בקול גדול
כמו היינו שוב בטנק - טען ותותחן
וכאשר סדד נותרנו בין פגרי הטנקים
משאלה אחת לחשת בן הקיבוץ - תפילין כשלך
ידיי השרופות לא נשמעו לי
ואיני יודע מי כרך סביב מה שנותר מידך
מעוטרים בתפילין וחבוקים כך מצאונו אנשי החילוץ
ובדמנו המוקז עלי תפילין וטוטפת
כרתנו בדם הנפש - ברית דמי אחים!

קוראים יקרים, הפעם לא היו אלה דברי תורה, אלא געגועים לזכרם של אלה שהותירו בנפשי פצע מדמם, קדושי יום הכיפורים שלי.
ניחתם לחיים טובים באהבת אחים.