כבר הרבה זמן אני תוהה ביני לבין עצמי מדוע עם ישראל ממשיך להדליק נרות חנוכה כל אחד בביתו, כאשר המשמעות של החג הזה נטועה עמוק בחזרתו של עם ישראל לארצו ולמקום מקדשו שנמצא בהר הבית, זה כמו להגיע הביתה אך לדבוק בחניה. עליתי להר בנר חמישי למצוא מעט תשובות לתמיהתי ובעיקר להתבונן בעולם ההפוך בו אנו חיים בימים טרופים אלה.
בהר פגשתי את אלונה ינא מעצבת אופנה ומעצבת את בגדי המקדש לכשיבנה מתנועת ''נשים למען המקדש'' שהסבירה לי את משמעות ההר בעבורה, בטח בחג חנוכה, שטומן בחובו ניסים גדולים או בשפתינו, אור גדול שיורד לעולם מן המקום הזה בו הדליקו יום ביומו את המנורה הקדושה. במשך כל השנה, דלקה המנורה וכאשר המכבים נכנסו לבית המקדש וטיהרו אותו, נמצא פך שמן קטן שלכאורה יכול היה להספיק ליום אחד אך באורח נס הספיק לשמונה ימים.
מאז שחרב המקדש וסולקנו מארצנו התקבל נוהג זה של הדלקת החנוכייה. היום, מששבנו לארצנו עלינו לשאוף להדליק את המנורה או לפחות את החנוכייה בהר הבית, כך עשו חברי תנועת ''הליכוד בהר'' כאשר כתבו מכתב לראש הממשלה ובו ביקשו להדליק חנוכייה בהר הבית, כי באה העת!