ביום קיץ יפה, עמד פרעה על גדת הנילוס והביט על רכושו בהנאה. הוא היה במצב רוח טוב. "אני אדון האימפריה החזקה ביותר עלי אדמות, אני שווה בכוחי לאלים, ולעולם לא יהיה בכוחו של מישהו לשנות זאת", הוא חשב.

לפתע, קדרו פניו. "ישנה רק עוד בעיה אחת – היהודים. מי יכול היה להעלות בדעתו ששבט קטן וחסר חשיבות שמנה שבעים איש לא יטמע ויתבולל בהמון הרב של המצרים אלא יהפוך לאומה? פרעה חשב: "אבא התחיל לטפל בבעיה הזו, אבל הוא לא סיים לטפל בה". ואז הוא חייך: "אני אשים לזה סוף! והיהודים עזרו לי לאורך הדרך. שני האחים שבאו אליי ודרשו לשחרר את היהודים למדבר, בהתייחסם לאל הלא ידוע שלהם. זה הרי מגוחך. והתחבולה שלהם עם הנחש... ניצלתי את ההזדמנות והפכתי את חייהם לבלתי נסבלים – ולא נענשתי. ועכשיו צפוי לבוא הגרוע מכל: היהודים יאבדו את תקוותם לישועה, רוחם תישבר, וקיומם כאומה יאבד לנצח".

פרעה חייך. הוא שמע מישהו מגיע. "משרתים", חשב פרעה, "הם יפגמו לי בנוף המרהיב הזה". הוא הסתובב לאיטו... משה ואהרן קרבו אליו.

עשר המכות

עשר המכות מהוות חלק מרכזי בסיפור יציאת בני ישראל ממצרים בספר שמות. במשך מאות שנים נכתבה פרשנות רחבה וענפה על נושא זה בניסיון לענות על השאלות הבאות:

1. מדוע עשר מכות?

2. למה נבחרו דווקא המכות האלה ולא מכות אחרות?

3. מהי המשמעות הטמונה ברצף המכות הספציפי שלפנינו?

4. מהי מטרתן של המכות?

המקורות הפרשניים שבידינו על הנושא רבים ובמאמר זה איני מתיימר להקיף את כולם, אלא אצמצם את דברי לשאלה אחת:  מהו המסר שעולה מהסיפור המקראי על עשר המכות עבור הקורא במאה העשרים ואחת? 

ראשית, נבחן את השיטות השונות לסיווגן של המכות במקורות היהודיים הקלאסיים:  

א. במדרש תנחומא (פרשת בא, פרק דw) נמצא השוואה בין המכות ובין אסטרטגיה צבאית: "ארז"ל כטקסין של מלכים הביא הקב"ה עליהן את המכות. מלך ב"ו (= בשר ודם) כשמדינה מורדת עליו משלח עליה לגיונות ומקיפים אותה. בתחלה סוכר אמת המים שלהם. חזרו מוטב, ואם לאו מביא עליהם קלאנים. חזרו מוטב, ואם לאו יורה בהם חצים. חזרו הרי מוטב וא"ל (= ואם לא) מביא עליהם ברבריים. חזרו מוטב וא"ל (= ואם לא) מביא עליהם דורמוסיות. חזרו מוטב ואם לאו זורק בהם נפט. חזרו מוטב ואם לאו משליך עליהן אבני בליסטראות. חזרו מוטב ואם לאו מגרה בהן אוכלוסין הרבה. חזרו יפה ואם לאו אוסר אותן בבית האסורין. חזרו יפה ואם לאו הורג גדולים שבהם. כך הקב"ה בא על מצרים כטקסין של מלכים". מלחמתו של האל מדומה לאופן שבו מלכים ארציים עורכים מלחמה. רצף המכות משקף טקטיקות לחימה של ממלכות ארציות: כאשר מכתרים עיר אויב יש לנתק תחילה את אספקת המים (כלומר, המכה הראשונה, דם); לאחר מכן יוצרים בהלה באמצעות רעשים חזקים (צפרדעים); במידה ואמצעים אלה אינם מועילים יורים חצים (כינים); מכת החושך מושווית לכליאה של אסיר בצינוק; וכיוצא בזה ביתר המכות.  

ב. אברהם אבן עזרא, בפירושו על שמות ח' י"ב, מסווג את המכות על פי היררכיה שהוגדרה על ידי היוזם של כל אחת מן המכות והאותות הקשורים במיגורה. וכך הוא כתב: "דע כי על יד אהרן היו השלש המכות הראשונות. והאותות היו בשפלים כמו שפירשתי למעלה. כי השתים היו במים והשלישית בעפר הארץ. והמכות שהיו על יד משה במטה היו בעליונים. כמו שמעלתו עליונה ממעלת אהרן. כמו מכת הברד והארבה שהרוח הביאם והחשך שהיה באויר".

ג. מהר"ל (יהודה ליווא בן בצלאל מפראג) מתאר מספר שיטות לסיווגן של המכות.

בספרו "גבורות השם" מצטט מהר"ל את עמדתו של החכם המשיחי, רבי יהודה, שסיווג את המכות לשלוש קבוצות על פי חלוקה ל־4,3,3: שלוש המכות הראשונות (דם, צפרדע וכינים); שלוש הבאות (ערוב, דבר, שחין); וארבע האחרונות (ברד, ארבה, חושך, בכורות).

שיטתו של מהר"ל דומה לזו של אבן עזרא, והוא מדגיש כי שלוש המכות הראשונות קשורות ליסודות נמוכים, שלוש הבאות אחריהן קשורות ליסודות האמצעיים, והאחרונות נקשרות ביסודות הגבוהים.

גם מהר"ל מחלק את המכות לקבוצות על פי רצף של 1,3,3,3, שכן בכל קבוצה קדמה לשתי המכות הראשונות אזהרה לפרעה, בעוד המכה השלישית הגיעה ללא אזהרה. עוד הוא מציין כי קיימת חוקיות נוספת שחלה על כל קבוצה: המכה הראשונה הוכרזה ליד הנהר, בעוד השנייה הוכרזה בארמון פרעה.

עוד קבע מהר"ל כי קיים מתאם בין עשר המכות ובין "עשר המאמרות" בהם ברא אלוהים את העולם.

ד. האר"י, יצחק לוריא, המקובל הגדול שפעל בצפת במאה השש עשרה, סבור היה שמקורה של כל אחת מעשר המכות הוא בעשר הספירות הקדושות אשר פגעו באצילות השמאלית, הקליפות, המייצגות את מקורו העליון של הרוע.  

נזכיר כי הספירות הן ישויות אינפורמטיביות, המיוצגות באופן אלגורי על ידי המקובלים בשלל דימויים וסמלים, ביניהם הדימוי השכיח של כלים הנושאים אור, והן מייצגות את המידות האלוהיות (כתר = רצון; חכמה = חכמה; בינה = הבנה, וכן הלאה).

ה. גם בחסידות ניתן למצוא סיווג של המכות לקבוצות על פי הרצף שנזכר לעיל ‒ 1,3,3,3. הקבוצה הראשונה קשורה להצהרתו של הקב"ה: "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יהו"ה" (שמות, ז יז). הקבוצה השנייה קשורה למטרה: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יהו"ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם, ח יח). בעוד הקבוצה השלישית מוגדרת באמצעות המילים "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שם, ט יד).

ו. ישנם גם סיווגים אחרים. כך לדוגמה, הצדיק החסידי רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, מחבר הספר "שם משמואל", מסווג את המכות לפי חלוקה של "שבע ושלוש". הוא מסביר כי שבע המכות הראשונות מקבילות לשבע הספירות התחתונות אשר במערכת הקבלית מתייחסות למידות, או התכונות "האמוציונאליות" (כלומר, חסד = אהבה; גבורה = דין ומשפט וכן הלאה). שלוש המכות האחרונות, על פי "שם משמואל", מקבילות לשלוש הספירות העליונות, ה"שכליות" – כתר, חכמה ובינה. על פי רוב, סיווגו של ר' שמואל עולה בקנה אחד עם סיווגו של יצחק לוריא. עוד מציין ר' שמואל שמכת החושך הגיעה ממידה גבוהה מאוד, והוא מסביר כי ה"חושך" מייצג פליטה מאסיבית ומעוורת של אור.

על פי חוקי המלחמה

המחבר מקבל את כל הסיווגים של המכות שהוצעו לעיל אך מבקש להוסיף עליהם רובד נוסף של פרשנותו האישית. 

לדידו של המחבר, בהתבסס על הסיווג המובא במדרש תנחומא, ניתן לפרש את האינפורמציה המוצגת לפנינו על עשר המכות כמדריך מעשי להתמודדות בקרב ממושך.

התיאוריה שלנו מושתתת על ההבחנות הבאות:

1. לפני המכות הגיעו משה ואהרן לפרעה, ודרשו בשמו של הקב"ה את שחרורו של העם היהודי. מהלך זה לא לווה באיומים על פרעה או על המצרים.  

2. מכאן אנו יכולים להסיק את המסקנה הבאה: לפני תחילתו של כל סכסוך, אנו מחויבים בהצעת שלום לאויב הפוטנציאלי שתאפשר לפתור את הסכסוך מבלי לפגוע בכבודו.

3. ככל שהסכסוך מחריף, האויב סובל מנזק כלכלי כפי שניתן ללמוד מהמכות הבאות: דם, דבר, ברד וארבה.

4. כמו כן סובל האויב גם מנזק פיזי: צפרדעים, כינים, ערוב ושחין.  

5. לבסוף, מוכרעת המלחמה באמצעות דמורליזציה מוחלטת של האויב (מכת חושך) והחלשת רצונו להתנגד (מכת בכורות).

נושא זה דורש הסבר נוסף. 

מכת החושך

על מכת החושך אנו קוראים את הדברים הבאים:

"וַיֹּאמֶר יהו"ה אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ: וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות, י' כ"א-כ"ג)

הקורא יבחין במילה מוקשה אחת בקטע ‒ "וימש", ונדון במילה זו להלן.

מה הייתה מטרתה של מכת החושך? על פי אחד ממדרשי חז"ל, חלק גדול מבני ישראל לא רצה לעזוב את מצרים, ואלוהים ציווה על מותם במצרים טרם היציאה ממנה. מכת חושך הייתה הכרחית כדי שהמצרים לא יהיו עדים למותם של יהודים אלה. סיבה נוספת שניתנה במדרש היא שאלוהים רצה שבני ישראל יבקשו מהמצרים זהב, כסף ובגדים כדי שייקחו איתם לכשיעזבו את מצרים (על פי שמות, י"א ב'), ומכת חושך סיפקה הזדמנות ליהודים לגלות היכן הטמינו המצרים את הונם.

אבן עזרא מטיל ספק בסיבה הראשונה, וכך הוא כותב: "והנה במכה שמתו בהם המצרים לא מתו ישראל, על אחת כמה וכמה במכת חושך, שאפילו מצרים לא מתו בה, מכל שכן שלא מתו בה ישראל... ואם מתו אז כל ישראל עד שלא נשאר מהם רק חלק אחד מחמש מאות איך היתה אור לישראל, אדרבה מחשכי דבר ואפילת מות היתה במושבותם! ועוד, מאחר שלא נשאר בישראל רק חלק קטן מעם רב שוב לא היתה זאת לישראל גאולה כי אם רעה חולה, וזה נגד הכתוב, כי הכתוב אומר והצלתי וגאלתי וכו'".

כמו כן לא ברור מדוע נאלצו היהודים לחפש את הזהב והכסף של המצרים, שכן על פי הכתוב (שמות, י"ב ל"ה-ל"ו) האל "נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם" והמצרים נתנו לבני ישראל את הזהב והכסף מיוזמתם. 

לדעת המחבר, ההבדל המהותי בין מכת חושך למכות הקודמות הוא טבעו "הפנימי". שמונה המכות הקודמות היו בעלות אופי חיצוני יותר, כך שאפשר איכשהו, לפחות באופן חלקי, להתגונן מפניהן. שונים הם פני הדברים כשאנו נדרשים למכת חושך. אנו יכולים רק לדמיין את הרגשתו של אדם שאיבד לפתע את מאור עיניו והוא אינו יודע אם זהו מצב זמני או קבוע, ואין ספק שתחושה זו מלווה בדיכאון ודמורליזציה מוחלטים. במקרה זה, ניחתת מכה על נשמת האדם, ספירת חכמה, המידה השכלית הגבוהה ביותר, כפי שיוסבר בפירוט להלן.

כיצד יצאה אל הפועל מכת החושך? כאן אנו מוצאים דיון מעניין בפרשנויות השונות. על פי המדרש היו שני ניסים: החושך עצמו, והאור העל טבעי שהאיר ליהודים. מהר"ל מחזיק בדעה דומה על פיה מכת חושך השפיעה על הגופים השמימיים – השמש, הירח והכוכבים. על פי רש"י, היה נס אחד – החושך – שנכפה באופן על־טבעי על הסדר הטבעי והנוהג של המצרים, בעוד שבני ישראל הוסיפו לראות את האור הטבעי שנמנע משכיניהם.

כאן, לדעת המחבר, טבעי לתהות, שכן השילוב של חושך ואור בנקודה מסוימת בחלל הוא הפרה בוטה של חוקי עולמנו שנקבעו על ידי האל עצמו.

כמובן ששום דבר אינו בלתי אפשרי עבור הקב"ה. אך יחד עם זאת, על פי פילוסופים יהודים (ביניהם סעדיה גאון, הרמב"ם ועוד) – שעמם מסכים המחבר לחלוטין ‒ הקב"ה אינו נוקט בפעולות אבסורדיות, אלא אם כן הדבר הכרחי לחלוטין (למשל, הוא לא יהפוך משולש למרובע). במקום זאת, גם כאשר הוא פועל באופן "פלאי", הקב"ה תמיד משיג את מטרותיו תוך הפרה מינימלית של חוקי העולם שהוא ברא.  

בואו נחזור ונתבונן בפסוק: "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים" (שמות, י' כ"ג). אבן עזרא  מציע כי פירושן של המילים "ולא קמו איש מתחתיו" הוא שהמצרים לא יכלו לעזוב את בתיהם בגלל החושך, אבל פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם פשט הדברים "ולא קמו".

ישנם שלושה הסברים אפשריים מדוע המצרים "לא קמו" במהלך מכת החושך:

1. מהות החושך עצמה היא שעיכבה אותם פיזית (במקרה זה, ככל הנראה, החושך היה צפוף כמו אבן).

2. בנוסף על היותם עיוורים, גופם הפיזי (חוט השדרה, השרירים וכו') היה משותק.

3. מוחם היה משותק, ומכיוון שלא היה באפשרותו של המוח להעביר פקודות לגוף נחסמה הן יכולת הראייה והן יכולת התנועה שלהם. 

הבה נשקול כל אחד מהטיעונים הללו. 

הופעתם בעת ובעונה אחת של חושך כבד כאבן ואור היא אבסורדית ומהווה הפרה חמורה של חוקי עולמנו, הפרה שלא היה בה כל צורך.

ההסבר השני סביר יותר, אבל במקרה זה, הגפיים העליונים של האנשים המשותקים היו עדיין פעילים וניתן היה להזיזם. 

על פי המחבר, ההסבר המשכנע ביותר לאי יכולתם של המצרים לקום הוא ההסבר השלישי – שיתוק הספירות השכליות של הנשמה, וכתוצאה מכך אובדן פעילות המוח. במילים אחרות, הם היו במצב נפשי הדומה לחוסר הכרה. עמדה מצריכה הסבר נוסף, אז בואו נפנה לקבלה.

 הסבר קבלי

בתחילת הסעיף הקודם, בפסוק המתאר את מכת חושך – "וִיהִי חשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ" (שמות, י' כ"א) – ציינו את הקושי לפרש את המילה "וימש". שורש המילה מורכב מהאותיות ימ"ש, ומגוון דעות הוצעו על ידי הפרשנים למשמעותה. 

רש"י סבור כי כמו בדוגמאות נוספות במקרא, גם במקרה זה הושמטה האות אלף, והשורש של מילה זו צריך להיות אמ"ש, ולא ימ"ש, היינו הלילה שעבר, וכך הוא מפרש את לשון הפסוק: "וחשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד". מכאן ניתן להבין שיהיה חשוך יותר מהלילה.

על פי דברי המדרש ואבן עזרא, שורש המילה "וימש" הוא מש"ש (מישוש), ולפיכך עלינו להבין כי החושך היה ממשי, מוחשי.  

אונקלוס, מחבר התרגום המפורסם של התורה לארמית, תרגם את המילה "וימש" במילה הארמית "יֶעְדֵּי", שמשמעותה "יסור". לפי זה, משמעות הפסוק היא שהחושך ישתהה ולא יסור (מפירוש זה אנו יכולים לראות את זיקתו של רש"י לאונקלוס).

כדי להבין את המצב הזה המחבר מציע לקורא לצאת לטיול קצר בעולם הקבלה.

על פי אחד מספרי היסוד שהיה נר לקבלה, "ספר יצירה", הבריאה יצאה אל הפועל על ידי "שלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה" המורכבים מכ"ב אותיות האלף-בית העברי ועשר הספירות התואמות לספרות מ 1 עד 10. הן האותיות והן המספרים הם קוד מידע, ובאמצעותם נוצר המידע (רעיון זה נידון בפירוט בספרו של המחבר "מאינסוף לאדם").

אין בנמצא נברא בעל מהות עצמית שיכול להתקיים באינסוף האלוהי (ה"אין סוף", בטרמינולוגיה של הקבלה, הוא מעל לאילן הספירות). לכן, על מנת לאפשר את קיומו של העולם כפי שאנו מכירים אותו נוצר רצף של "עולמות" (דהיינו תחומים של מציאות), תוך הסתרה הדרגתית של המידע על הקב"ה – כששיאה של ההסתרה הוא בעולמינו החומרי, השפל. 

את תהליך ההסתרה הזה מכנים המקובלים בשם "צמצום". הצמצום מתואר באופן אלגורי כיצירה של "חלל ריק", ולמעשה הוא הסתרת המידע על אודות הקב"ה עצמו. קרן אור מוגבלת ("אור הקו"), שנשאה מידע על הבריאה כולה, חדרה לתוך "החלל הריק". לאחר מכן החלה בריאתה של שרשרת העולמות.

העולם הראשון היה עולמו של אדם קדמון, עולם מידע בלתי מובנה. השני היה עולם של עקודים, שכבר הכיל את הספירות  (המידות האלוהיות שבאמצעותן הקב"ה מתייחס לבריאה, ואשר מהוות את מאפייניו של כל נברא), אבל בנקודה זו, כל הספירות  נכללו באותו כלי. בשלב זה היה המבנה חלקי. השלב השלישי הוא עולם התוהו, שבו עוצב המבנה ועשר הספירות נמתחו בשורה אחת (ראו איור 1).

בוא נבחן את התהליך ביתר פירוט. המערכת של עשר ספירות הנמתחת לכדי קו אחד היא מערכת שבה קיים מצב אפשרי אחד בלבד. מערכות מסוג זה אינן יציבות. האנטרופיה (או מידת אי-הסדר) של מערכת כזו נוטה לכיוון אפס. חוסר היציבות של עולם התוהו הוביל לאירוע קוסמי-רוחני מרכזי הידוע בקבלה כ"שבירת הכלים". הספירות, שהיו, כפי שנאמר לעיל, בצורת כלים שהכילו אור, נשברו לרסיסים, כאשר כל רסיס מן הכלי השבור הכיל ניצוץ של אור (מידע). מכיוון שה"כלים" (גורמי הסתרה) הם המידע על המהות הפנימית, שימשו השברים כעוברים נושאי המודעות העצמית לכל הבריאות, ובכלל זה של הצד הרע, מבלי שרוע זה יחול על האל.

בעקבות עולם התוהו וכליו השבורים, נבראו עולמות התיקון: עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, ועולמנו שלנו, הוא עולם העשיה. מה שמבדיל את עולמות התיקון הוא שהספירות מהן הם מורכבים הן בצורת שלוש שורות (ראו איור 2), כאשר כל אחת מעשר הספירות משלבת בתוכה אלמנטים מכל העשר. (בהתאמה לספירות של עולם התוהו, שהן חד-מימדיות, ומוצבות    כשורה אחת). לפיכך, מספר המצבים במערכות התיקון נוטה לאינסוף, והן יציבות לחלוטין כל עוד יש זרימה מתמדת של אור (מידע) שנתמך על ידי האינסוף האלוהי. (לדיון מפורט ברעיונות אלה ראו את ספרו של המחבר "מאינסוף לאדם".)

יחסו של הקב"ה לבריאה נעשה באמצעות שמותיו. בייחוד, השם המפורש – יהו"ה – המתייחס לכל מערכת הספירות של האצילות על פי הסדר הבא: האות יו"ד משמו מייצגת את ספירת חכמה; הה"א הראשונה את ספירת בינה; האות וא"ו את שש ספירות הבניין; והה"א האחרונה מזוהה עם ספירת מלכות. הפרשנות המסורתית מזהה את השם "הוי"ה" עם מידת הרחמים, בעוד השם "אלוהים", הקשור בספירות בינה וגבורה, מזוהה עם מידת הדין והטבע. 

עולם האצילות (צילום: ללא)עולם האצילות (צילום: ללא)

שורשו העליון של החושך

נשוב אל מכת חושך. על פי ספר יצירה, האותיות אל"ף מ"ם ושי"ן מוגדרות כ"אמות" (אמהות) והן משמשות בתפקיד מרכזי בבריאה. האות אל"ף (המסמלת את האויר) נקשרת בטור הספירות האמצעי; האות מ"ם (המסמלת את המים) נקשרת בטור הימני שבראשו ספירת חכמה; והאות שי"ן (המסמלת את האש) נקשרת בטור השמאלי שראשו בספירת בינה. 

בהתאמה, האותיות אל"ף מ"ם שי"ן, היוצרות יחדיו את המילה אמ"ש, הן השורש לאותיות שם הוי"ה (וראו על כך בפירוט בספר יצירה עם פירושו של אריה קפלן). מכאן אנו יכולים להסיק שהאותיות אל"ף, מ"ם ושי"ן מייצגות את שם האל בעולם התוהו, העולם שקדם לעולמות התיקון. משמעות המילה אמ"ש, "הלילה הקודם", מחזקת קריאה זאת. "הקודם" מרמז על העולם הקודם ‒ עולם התוהו שקדם לעולמות התיקון. ו"לילה" או "ערב" מרמזים לחושך, כפי שהיה בעולם התוהו כאשר ירדה החשכה לאחר שבירת הכלים. 

מכאן, אנחנו יכולים לסכם ולומר שמכת החושך שירדה על פרעה והמצרים נמשכה באמצעות אותיות אמ"ש מן החושך של עולם התוהו.

המדרש מצטט את דעתו של רבי יהודה בתשובתו על השאלה "מהיכן הגיע החושך?" המשיב: "מחושך של מעלה" (ילקוט שמעוני, שמות י, רמז קפו). מהר"ל, בספרו "גבורות השם" מציע את ההסבר הבא: הוא מציין כי המדרש משתמש במילה "חושך" במשמעות "העדר", בעוד המילה "אור" מורה על "מציאות", קיום. כלומר, מכיוון שההעדר קודם למציאות, החושך מקדים את האור, וכך עלינו להבין את המילים "מחושך של מעלה". 

בטרמינולוגיה הקבלית ניתן לייחס זאת לחושך של עולם התוהו, החושך שקדם לעולמות התיקון.

כדי להוסיף ולאשר את ההשערה הזו נפנה לתפיסת הנשמה שפיתח רבי שניאור זלמן מלאדי (האדמו"ר הזקן), מייסדה של חסידות חב"ד. הוא האמין שלאדם יש נפש בהמית ובה עשר ספירות או "לבושים" (שלוש קשורות בשכל ושבע באמוציות) שמקורן מהקליפה (מקורות שלא נקשרים בקדושה), ונשמה אלוהית, שגם לה יש "לבושים" שמקורם בעשר הספירות האלוהיות הקדושות. הנפש הבהמית מתמקדת בסיפוק צרכיה האישיים, בעוד הנשמה האלוהית מכוונת אל הקב"ה (ניתן לקרוא לה מצפון). שורש הנפש הבהמית הוא מעולם התוהו (כפי שנוצרו שם העוברים של העצמי). שורש הנשמה האלוהית הוא בעולם האצילות.

על פי הקבלה, ככל שהנפש הבהמית נמוכה יותר בעולמנו, כך שורשיה גבוהים יותר בעולם התוהו. במקרה זה, המושג "נמוך יותר" קשור, בהתאמה, עם תכונותיו השליליות של האדם. המושג "גבוה יותר" מצריך הבהרה, שכן המושגים מרחב וזמן כפי שאנו מגדירים אותם אינם חלים על העולמות העליונים. "גבוה יותר" בעולמות העליונים מציין את מיקומו של השורש ברמת ההתגלות החזקה יותר של האור (המידע על הקב"ה). ככל שהשורש גבוה יותר כך גדול יותר הגילוי. 

יחד עם זאת, ככל שגילוי האור גדול יותר (המידע), כך מקבל המידע (הנשמה) חייב להיות יציב יותר, כדי שלא ידעך. באופן פרדוקסלי, שורש נשמתם של הנבלים הגדולים ביותר בהיסטוריה הוא במקום גבוה מאוד.

כדי להשפיע על נשמתם של אנשים אלה יש להגיע לשורש שהוא בעולם התוהו במעלת אמ"ש, כפי שנאמר על ידי החכמים כי את הרוע יש להשמיד בשורשו.  

בואו נבחן שלושה סיפורים המובאים בתורה על נבלים מסוג זה:  

הנבל הראשון הוא עשו, אחיו של יעקב. בספרו "תורה אור" כותב האדמו"ר הזקן: וזהו ואברככה לפני ה'. לפניה הויה דוקא, והרצון שהיה ליצחק להמשיך לעשו עצמו שלא ע"י יעקב הוא מפני שראה אותו מלמעלה למטה ע"י בחינת לבונה שהוא בחינת המקיף, ע"כ (= על כן) רצה להמשיך בו בחינת גלוי המקיף בתוספת ורבוי אור.

השני הוא לבן הארמי. גם עליו אומר האדמו"ר שנשמתו היתה גבוהה מאוד, ממקום הלובן העליון.

בפירושו לספר יצירה מפנה אריה קפלן את תשומת הלב לסיפור על המרדף של לבן אחרי יעקב בספר בראשית. בזמן שלבן רדף אחרי יעקב והשיג אותו, הוא אמר לו את המשפט הבא: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית, לא כט). המילה "אמש" שבפסוק זה חוזרת שוב בהמשך, בתשובתו של יעקב ללבן: "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (שם מב). שוב, אנו רואים כיצד האל הגדול משפיע על לבן מהמקור העליון של אמ"ש. 

הנבל השלישי הוא פרעה, וכפי שנאמר ב"תורה אור": "והנה כמו שיש פרעה בקליפה כך יש בקדושת נפש האלקית". משפט זה מוכיח את שורש נשמתו הגבוה של פרעה. בנוסף, דברים אלה עולים בקנה אחד גם עם עמדתו של רש"י כי יש להבין את המילה "וימש" בשמות י' כ"א כ"אמש".

עולם התוהו (צילום: ללא)עולם התוהו (צילום: ללא)

מסקנות

1. באמצעות האינפורמציה על עשר המכות, לימד אותנו הקב"ה כיצד עורכים מלחמה ממושכת: כלומר, תחילה עלינו לנסות לפתור את העימות בדרכי שלום, לאחר מכן להסב לאויב נזק כלכלי ופיזי, השלב הבא הוא דמורליזציה (מכת חושך, השפעה על ספירת חכמה), ולבסוף דיכוי רצון האויב, ובמקרה של התנגדות, מוות של הבן הבכור (השפעה על הספירה העליונה, כתר). 

2. לדעת המחבר, מכת חושך יצאה אל הפועל על ידי השפעתן של הספירות האחראיות על השכל, האינטלקט, שיצאו מאמ"ש, המזוהה עם שם האל בעולם התוהו, וממקום זה השפיעו על נשמותיהם של פרעה והמצרים. 

3. כתוצאה מפגיעה זו שובשה התודעה המצרית ונכנסה למצב דיכאוני המלווה באובדן הראייה והתפקודים המוטוריים.

4. המחבר אינו טוען כי פירוש זה הוא האמת האולטימטיבית שאין בלתה, אך יש בו בכדי לבטל את כל הסתירות הקודמות ולספק הסבר מדוע היו המצרים "בחושך" (הם לא ראו דבר, ולא היה באפשרותם לנוע), בעוד היהודים הוסיפו לראות את האור הטבעי. פירוש זה זוכה לחיזוק גם מדוגמאות נוספות בתורה כגון ההשפעה על עשו ולבן. 

5. מכת החושך הכינה את המצרים למכה האחרונה, מכת בכורות.

6. המכה האחרונה – מותם של הבכורים – שברה את רצון פרעה להתנגד לשפע מהספירה הראשונה, כתר (המכונה רצון). מהלך זה יצא אל הפועל ממקום שהינו גבוה אף יותר מזה של מכת החושך, ועל כך אכתוב, בעזרת השם, במאמרי הבא "הלילה הגדול". 

לרכישת ספרו של אדוארד שפרין "מאינסוף לאדם: רעיונות היסוד של הקבלה במסגרת תורת המידע והפיזיקה הקוונטית" לחצו כאן.

לרכישת ספרו של אדוארד שיפרין 'הרפתקאות עם סושי בארץ המחשבות' לחצו כאן