היום (12 באוקטובר) זהו יום השנה לציון עליית יהדות איראן לישראל. מרבית העולים הגיעו לכאן בין השנים 1979–2006. לא רבים יודעים שמדובר בקהילה מפוארת עם סיפורי עלייה מרתקים ותרבות עשירה יוצאת דופן. הסיבה שממעטים לדבר על כך היא הרגישות הפוליטית-ביטחונית. עבורי, יום השנה הוא תמיד הזדמנות להרהר מחדש על הסיפור האישי שלי שאשמח לשתף עמכם. לא כולם מבינים עד כמה קשים חיי העולה, אל רק בשנים הראשונות אלא בכלל.

בשנת 1990 אימי האמיצה החליטה לברוח מאיראן כאלמנה עם שלוש ילדות קטנות. ברחנו באישון לילה ללא הודעה מוקדמת לחברים/מכרים ועלינו על טנדר פתוח הישר אל עבר הגבול. נסענו בדרכים קשים ועקלקלות רוב הנסיעות היו בחושך על מנת להסתתר. מסע קשה שנמשך חודש ימים עד שהגענו ארצה.

נקודת ההתחלה היתה קשה ביותר. עולה אשר מגיע מאיראן משמע בורח. הוא לא מוכר את רכושו ומגיע כמעט ללא תכולה וזאת בניגוד לעליות מסודרות ממדינות שונות. מלבד מיעוט הרכוש ההתאקלמות כמובן הייתה קשה- תרבותית, שפתית, חברתית, כלכלית וכו. אבל אני לא נתתי לזה לעצור אותי. בחרתי להצליח, בחרתי לא להישאר במקום של קורבן כעולה חדשה.  

למרות התנאים הקשים והעובדה שגרנו בשכונת שיכון ומצוקה, ובתוספת קשיי השפה בחרתי לא לוותר והשקעתי רבות בלימודים עד שסיימתי בגרויות בהצטיינות וזאת ללא גב כלכלי לשיעורים פרטיים... כל מה שראיתי לנגד עיניי היה השינוי שאני מייחלת לו. בניגוד לרצון משפחתי וכנגד כל אידיאל תרבותי של יוצאי איראן התגייסתי לצבא מה שהיה מאוד נדיר בזמנים הללו בעבר ובעיקר כעולה חדשה. ראיתי בחשיבות הצבא כערך עליון וככרטיס כניסה לחברה האזרחית בישראל. בהיותי האחות הראשונה שהתגייסה לצה"ל פרצתי גבול במשפחה וכל אחייניותיי התגייסו ועתידות להתגייס ועל כך אני מאד גאה. 

במהלך שירותי הצבאי, בסיומו ועד לתחילת לימודיי האקדמאים תמיד עבדתי במקביל בשתי עבודות ואף יותר, על מנת לחסוך כסף ללימודים, למימון עצמי ועזרה בבית. נלחמתי על כל רגע שעובר כדי ליצור עבורי בסיס לחיים טובים מוצלחים. למרות הקשיים והמלחמה היום יומית, הצלחתי לסיים תואר שני באוניברסיטת בר אילן בתקשורת ויחסים בינ"ל. 

חשוב לי להדגיש כי תמיד לאורך השנים, לצד מלחמותיי להתאקלם ולהתברג בחברה ובתרבות הישראלית עמוק בלב התגאיתי בהיותי יוצאת איראן, במסורת, בשירה, בתרבות ובשפה הפרסית. לדעתי לכל אדם בעצם היותו יחיד בחברה תמיד יש את הזהות הייחודית שלו, את הפינה שהיא שלו וכך היא הזהות הפרסית עבורי .

סגירת המעגל מבחינתי והאיזון הזה בין היותי פרסיה להיותי ישראלית בא לידי ביטוי כשהתחלתי לעבוד בקרן מיראז', שהחלה את פועלה בישראל בפעילות עם עולים חדשים מאיראן ומפעילה מועדוני נשים ברחבי הארץ במסגרתן היא פועלת בכל הקשור לנשים מובילות קהילה, אירועי תרבות בקהילה ובעצם מהווה כפלטפורמת מידע בישראל בכל הקשור לקהילת יוצאי איראן. 

בהיותי מנהלת את כלל מועדני הנשים של יוצאות איראן, דרכן אני זוכה לראות את עצמי שכן  מצד אחד כולן מאוד מוצלחות, משולבות בחברה, בעלות קריירה ומשפחה למופת מצד שני הן שומרות על הגחלת האותנטית של תרבות איראן בעצם השתתפותן מידי שבוע בפעילות המועדון ובמסורת עליה הן שומרות בבית.

מדובר על 8 מועדוני נשים (בית שמש, ירושלים, ירוחם, יבנה, ראשון לציון, פתח תקווה, חולון ורעננה) הכולל צוות של 40 מתנדבות שמתפעלות את המועדונים באופן יומי. 

במועדונים יש אווירה פרסית נדירה, שירים, בדיחות, מאכלים שהמשתתפות מכינות ומביאות מידי שבוע – בקיצור- חוויה מופלאה!

כל מועדון נפגש אחת לשבוע /אחת לשבועיים לפעילות עשירה של הרצאות, סדנאות וכו. מידי רבעון וסביב חגים המועדונים מקיימים מסיבות וטיולים, מופעים והצגות. משתתפות המועדונים מתנדבות במהלך השנה במקומות שונים ותורמות את חלקן לחברה (בתי אבות, צהרון ילדים נזקקים, הוסטלים וכו) 

כמי שעלתה לישראל בגיל צעיר והתמודדה עם אתגרים שעיצבו את יכולותיי וכישורי, יש לי את הכבוד והזכות להחזיר לחברה הישראלית ולעזור לבני נוער, צעירים, מבוגרים ונשים, לסייע להם לקבל את ההזדמנות להפוך לאזרחים פרודוקטיבים- לעצמם ולמען החברה".