חידה משונה. זו, פחות או יותר, ההגדרה הקרובה ביותר לתיאור חייו ואישיותו של ר' שלמה אבן גבירול, המשורר והוגה הדעות הגדול שקם ליהדות ספרד, שבימים אלה מצוינות אלף שנים להולדתו.


האם סבל משחפת או ממחלת עור, או אולי אותם ייסורי גוף שעליהם כתב היו בכלל ייסורי נפש? האם מת ממחלה בוולנסיה בהיותו בן 29, 32 או 37? או שמא בכלל, כפי שמספרת אחת האגדות, נרצח על ידי משורר קנאי ועצמותיו התגלגלו אל הכפר כבול שבגליל, ובמקום שבו נטמנו צמחה תאנה שנתנה פירות מתוקים במיוחד? ואם אכן כך, איך הגיעו עצמותיו לשם?


האם היה "שלמה הקטן", כפי שנהג לחתום על שירת הקודש, קטן קומה? ואולי, כמו שכתב בשירו על רב האי גאון, "כלא היה"? "אֲנִי הַשַּׂר - וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד, אֲנִי כִנוֹר לְכָל שָׁרִים וְנוֹגְנִים/ וְשִׁירַי כַּעֲטָרָה לַמְּלָכִים וּמִגְבָּעוֹת בְּרָאשֵׁי הַסְּגָנִים", כתב כשהיה רק כבן 16. הוא העולם, וכל העולם בתוכו.


לא הכרחי לחכות לציון מועד עגול כדי לנסות להבין משהו על הדמות, אבל כבודן של אלף שנים במקומן מונח, ועל כך תעיד שורת היוזמות סביב ציון שנת האלף: ספרד הכריזה על "המילניום של גבירול", עם שורת אירועים; מספר אוניברסיטאות, בהן בן־גוריון שבנגב, בר־אילן, אוניברסיטת אלקלה במדריד ומכון דרום שבגרנדה, לקחו חלק בכנס בינלאומי לציון המאורע.

בנוסף, רע מוכיח, ברי סחרוף ואנסמבל אדומי השפתות חזרו ממש לאחרונה לבמות עם מופע שנולד בפסטיבל העוד ביוזמת אפי בניה ב־2007, והונצח באלבום על טהרת מילותיו של אבן גבירול. "עתה מוכיח וסחרוף חוזרים ומעדכנים את מסעם בזמן, שמחבר בין עולמו של גדול משוררי ספרד לבין עולמנו", מסבירים בהנהלת הפסטיבל, ובניה מוסיף: "הבחירה שלי באבן גבירול לפתוח סדרה של תור הזהב בתקופה שבה יהודים ומוסלמים חיו יחד, היא כי הוא הגדול מכולם".

השם "אדומי השפתות" כמובן לקוח משירו של אבן גבירול: "בְּחַיֵּיכֶם, אֲדֻמֵּי הַשְּׂפָתוֹת,/ אֲשֶׁר מָשְׁכוּ לְבָבִי בַּעֲבוֹתוֹת/ פְּנוּ אֵלַי וְִזִכְרוּ אַהֲבָתִי". גם הפקולטה למדעי הרוח והחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב פתחו בחגיגה, והכריזו על פתיחת "שנת אבן גבירול", שתציע סדנאות מחקר, ימי עיון, פעילות לקהל הרחב, דף פייסבוק פעיל וקונצרט של לחנים חדשים למילותיו.

אדומי השפתות (צילום: מיקי אלון)אדומי השפתות (צילום: מיקי אלון)


דמותו הציורית, המיוסרת ועתירת הניגודים של אבן גבירול הציתה את דמיונם של משוררים וסופרים רבים לאורך הדורות, והם שילבו אותה ביצירותיהם. ב"בגידה", הסיפור הפותח את ספרו החדש של גיל חובב "יותר קרוב מרחוק", מכנה אחת הדמויות את שלמה אבן גבירול בתואר "גרפומן". ב"טרמינל לומינלט", שיצא באלבום "שירי חג ומועד ונופל" ב־1978, 920 שנים אחרי פטירתו של אבן גבירול, מאיר אריאל שר: "זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה", כמעין תשובה לשיר "מליצתי בדאגתי": "מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה/ וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה, וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק - יִבְכֶּה לְבָבִי/ לְחַיָּתִי שְׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה... מַה יּוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?".


פרופ' טליה הורוביץ, חברת סגל התוכנית לתואר שני בהוראת תנ"ך בראי הפרשנות היהודית לדורותיה במכללה האקדמית לחינוך "שאנן", מזכירה שגם נתן יונתן, שהקדיש לו שיר דמוי סונטה, מתכתב עם שירו המוכר של אבן גבירול, "הערוגות": "כָּתַב הַמשׁוֹרֵר אֶת כְּתַב הַחִידָה/ וְטָמַן בֵּין שִׁטָּיו אֶת כָּל מְגָדָיו/ מִלִּים שֶׁיּוֹסִיפוּ לִחְיוֹת בִּלְעָדָיו".


אורי צבי גרינברג, בשירו "גלמוד בדורי ומבֹער כמו סנה" מ"ספר הקטרוג והאמונה", כתב: אֲנִי אֵחַרְתִּי מְאֹד, אוּלַי נָכוֹן הָיָה לִי/ לִהְיוֹת בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ מְשׁוֹרֵר וְנָבִיא... אוֹ בְּאֶרֶץ סְפָרַד עִם אֶבֶן גְּבִירוֹל הָאֱלֹהִי". הורוביץ מציינת כי קיימות נקודות השקה, לא רק בין שירת אבן גבירול לשירתו של צבי גרינברג, אלא גם בין האישים עצמם. "ניתן לומר עוד כי שם ספרו, 'ספר הקטרוג והאמונה', יכול לשמש כתמצית מזוקקת המתארת את אבן גבירול, המקטרג והמאמין בה בעת", אומרת הורוביץ.

מאיר אריאל (צילום: אמיר מאירי)מאיר אריאל (צילום: אמיר מאירי)


נשמה פולארית


יצירתו של אבן גבירול נחקרת וכלולה בכל קורס מבוא לשירת ימי הביניים העברית בספרד, הנלמד באוניברסיטאות ובמכללות בארץ ובעולם. "מקומה הקנוני של יצירתו ניכר גם בהיותה עד היום חלק מהחומר הנלמד לבגרות - וזאת על אף העובדה שתוכנית הלימודים מתעדכנת ביצירות חדשות ונדחק מקומם של משוררים מדורות קודמים", אומרת ד"ר אילת אטינגר, מרצה בחוג לספרות ומבע יצירתי במכללה האקדמית לחינוך אורנים ובמכללה האקדמית הערבית לחינוך בחיפה.

"לדוגמה, בתוכנית הבסיס לבגרות בספרות בבתי הספר הממלכתיים, חובה ללמד כיום ארבעה שירים שנכתבו בתקופת ימי הביניים. התוכנית כוללת 12 שירים לבחירה, חמישה מתוכם נכתבו בידי אבן גבירול. שיריו כלולים גם בחומר הלימוד לבגרות לעולים ואפילו במקצוע העברית לבתי הספר הדרוזיים".


ד"ר אטינגר אומרת שכיעורו, בדידותו ועיסוקו בחוכמה הביאו לידי כך שבסביבות שנת 1625 כתב ר׳ שלמה יוסף דילמדיגו שאבן גבירול "ברא לו נערה", במטרה שהיא "תשרת אותו", וכדי שלא יאשימוהו בכישוף פרק אותה בחזרה ליסודותיה. האגדה הזו, לימים, תיכלל אצל עגנון בסיפורו "עידו ועינם".


בשנת 1937, נשא פרופ' יוסף קלוזנר הרצאה בפני אגודת שוחרי האוניברסיטה בתל אביב. בהרצאה הזו טמונה תמציתו של הסיפור שמעולם לא הושלם. סיפורו של אדם שכתב כתבי פילוסופיה, שירי חול מלאי רעיון ורגש, פיוטים ושירת קודש נפלאה, שעליה חתם בשם "שלמה הקטן". בעל "נשמה פולארית", כפי שכינה אותה קלוזנר, שאחדות עליונה ריחפה מעליה.

נתן יונתן (צילום: אריק סולטן)נתן יונתן (צילום: אריק סולטן)


ננוע עוד אחורה בזמן, לאנגליה. בספטמבר 1931 גדש הקהל את אולם ההרצאות ברחוב ראסל סטריט 77 בלונדון. המונים באו לשמוע את דבריו של דוד ילין. הנושא: חיי המשורר שלמה אבן גבירול ויצירתו. שם, בפני הקהל הגדול, ילין ציין בין השאר את התפיסה הנועזת של אבן גבירול, זו שרואה את היחסים בין האל והאדם כיחסים שיש בהם תלות הדדית.

הוא דיבר על כך שמשוררים וחוקרים נעו בין שבח לגנאי כאשר דיברו וכתבו עליו. משה אבן עזרא בספרו "שירת ישראל", למשל, כתב: "אבן גבירול היה הצעיר בין משוררי דורו, אבל עלה עליהם במליצותיו". יהודה אלחריזי אמר: "לפניו, קול גדול יקטן". מתנגדיו, לעומת זאת, הפכו לגורם מכריע בסיפור נדודיו.


ילין סיפר על אדם קצר רוח מצד אחד, שכתב שירי היגיון בשבח החוכמה ונגד פגעי הזמן, ומצד שני, בשבתו לכתוב שירי קודש, היה לסמל לאורך רוח ולענווה ועיסוק ברעיונות כמו שכר ועונש בעולם הבא, עבודת האל על פי מצוותיו בתורה וציפייה לשיבת ציון ולבניין בית המקדש.


פילוסוף חוצה גבולות


במלגה, עיר הולדתו של אבן גבירול, הוקמה בשנת 1970 אנדרטת ברונזה של דמותו לציון 900 שנה לפטירתו. גם חישוב השנים השגוי לא עצר את החגיגות ואת ימי העיון בהשתתפות חוקרים מרחבי העולם.


"הספרדים רואים במשוררים שלנו את המשוררים שלהם, כי הם חיו בספרד", מסבירה פרופ' אביבה דורון, עמיתת כבוד של אוניברסיטת חיפה, על תרומתה לפריצת דרכים ששינו את פני המחקר של השירה העברית בספרד. "שלמה אבן גבירול, אחד המשוררים והפילוסופים המשפיעים ביותר בתרבותנו לדורותיה, פורסם בתרבות העולמית כפילוסוף חוצה גבולות שפעל בספרד בתקופה שבה המשוררים הגדולים שכתבו שירה עברית חיו בקרב חברה ערבית־מוסלמית באנדלוסיה שבדרום ספרד, אך ביצירתם המשיכו את השפה העברית התנ"כית.


"המפגש של שתי הספרויות העתיקות ורבות ההישגים הפואטיים והפילוסופיים, יצר דיאלוג תרבותי משמעותי ומעשיר. המשוררים העברים הרבו לאמץ עקרונות פואטיים מסוימים מהשירה הערבית, כגון הסוגה הפואטית, שעיקרה הוא הנושא ואליו צמודים דימויים קבועים מיוחדים לו.

למראית עין, שיריו של אבן גבירול מכונסים בתוך הסוגות הידועות והצפויות ממש כמו שאר המשוררים, אך עיון מדוקדק מלמד ששיריו משלבים לצד אלה ביטויים או אסוציאציות לתפיסה הפילוסופית הנאו־פלטונית וגם ביטויים אישיים, שנותרו באופן חי ומוחשי בתרבותנו ובתרבות הכללית. לכן כל כך חשוב לעיין ולהעמיק בשיריו, באופן שעושה צדק עם המורכבות שלהם והגאונות של המשורר הייחודי".

דורון, מייסדת ויו"ר המוקד לחקר תרבויות ספרד והקתדרה של אונסק"ו לדיאלוג בין־תרבותי, מסבירה כי חלוצי המחקר של שירת ימי הביניים היו אנשי חוכמת ישראל במאה ה־19, המשכילים היהודים באירופה: "הם החלו את ההתעניינות ביצירה העברית של תקופת ימי הביניים ובפרסום מחקרים ורשמים מהיצירות העבריות. תשומת לב עיקרית הקדישו לתקופה שבה התרבות היהודית פרחה באנדלוסיה, והם שקבעו את הכינוי 'תור הזהב'. רובם ככולם היו היסטוריונים שהתעניינו בתוכני היצירות ובמחשבת ישראל.


"הגישה הספרותית ליצירות, זו שמתעניינת גם בצורת השיר, בצירופי הלשון ובביטויים של רגשות אישיים התפתחה רק במהלך המאה ה־20. ראשוני המחקר האלה ניחנו ברגישות למילה הכתובה וניכר בהם שהבחינו בקבוצת השירים המיוחדת של שלמה אבן גבירול, שאינה מתאימה להגדרה מסוימת של סוגה שבנויה לפי הנושא המרכזי. הם קבעו שקבוצת שירים זו של גבירול הינה קובץ של שירים אישיים.

מאחר שהתעניינו בעיקר בתכנים של היצירה העברית בספרד, הם לא חדרו לגרעין האישי ולכן גם לא התעניינו בשירה העברית שנכתבה כ־300 שנים בהמשך לשירה האנדלוסית, זו שנכתבה בקרב חברה ספרדית נוצרית, שבה מופיעה שירה פחות לאומית".


צמאה נפשי


המחלות והמכאובים היו רק חלק ממה שמילא את לבו מרירות. מהתלונות המרובות בשירים שהניח אחריו, עולה קול אנושי מיוסר של מי שסבל מחולי כל ימי חייו וחש שסופו קרוב, והוא מחיש את עבודת יצירתו כדי שיספיק לגמור את המוטל עליו בעולם הזה. הדלות אילצה אותו לנדוד ולבקש את קרבתם של השרים היהודים, לקבל את תמיכתם במשורר החצר שכתב שירי תהילה לכבודם.

שיריו היו נועזים לא רק בתוכן, אלא גם בצורה, והרבה חידושי לשון שיצר התקבלו בעיקום שפתיים מצד "שומרי טהרת השפה". זה לא מנע ממנו לכתוב שירי מלחמה למען כבוד השפה העברית.


דורון אומרת שמרבית החוקרים והמורים ראו בשירים האישיים של שלמה אבן גבירול ביטויים של סבל ממחלה פיזית. היו אף כאלה שהגדירו את מחלת המשורר כמחלת עור קשה, והיו שניסו למצוא את האבחנה למחלה שגרמה ייסורי כאב ואימה מפני המוות שקרב לבוא בגללה. כך יצא שהם הקדישו תשומת לב רבה למחלה ולכאב שאיתם התמודד גבירול וראו בשירה תיאורי מכאובים וביטויים לבדידות שנוצרה בגלל הדחייה החברתית, שממנה סבל המשורר.


ואפשר שמכאוביו הפיזיים הם סיבה משנית בלבד לעומת כוח מכונן, חשוב יותר בשירתו, והוא סבלו בשל אהבתו לחוכמה. דורון מדגימה זאת באמצעות ציטוטים מ"הדיוואן, שלמה אבן גבירול, שירי החול" (הוצאת מכון שוקן): ב"לו הייתה נפשי מעט שואלת" הוא כותב: "הן מדרוש חוכמה בשרי נאכל/ ובשר אחרים האהבה אוכלת" - "אם כך", היא אומרת, "השגת חוכמה אלוהית בתפיסה שלו היא אקט של התחברות ארוטית לשכל האלוהי. מכאן עולה שהאיש ידע אהבה, ואהבתו לאל ולחוכמה האלוהית היא כאהבת בשרים".

קינת אבן גבירול (צילום: הספרייה הלאומית)קינת אבן גבירול (צילום: הספרייה הלאומית)


דורון מסבירה שההקבלה בין סבלו של דורש התבונה לבין סבלו של האוהב בשירת האהבה מדגישה כי המשורר סובל מאהבה לחוכמה שקשה להשיגה. בשירים אחרים מוצג הציור של כילוי הבשר כהתניה להשגת התבונה. "למשל, את השיר 'אני האיש': 'וְדַע כִּי לֹא יְגַלֶּה עַד יְכַלֶּה/ צְפוּנֵי תַּעֲלוּמוֹת אִישׁ שְׁאֵרוֹ' אפשר להבין בחילוף מקומות המילים: 'ודע כי עד שיכלה איש את שארו', כאשר בשר גופו הוא סמל החומרנות.

גם כאב הבדידות שחוקרים ומנחים ראו בו תוצאה של נידוי חברתי, מתואר בשיריו של שלמה אבן גבירול כתוצאה מסגולותיו וקרבתו לחוכמה.
"תיאורים של תחושת בדידות מופיעים במרקמם של השירים האישיים של אבן גבירול בקונטקסט של תלונה ב'ניחר בקוראי גרוני': 'אֶצְמָא לְרֵעַ וְאֶכְלֶה/ טֶרֶם כְּלוֹת צִמְּאוֹנִי'.

סבל בדידותו נובע מחוסר בידידי נפש חכמים כפי שכתב ב'כשורש עץ': 'וְאֵיךְ אָבוֹא בְלַהֲקַת הַפְּתָאִים/ וְהַשֵּׂכֶל הֱבִיאַנִי חֲדָרָיו', שממנו עולה כי אין אנשים המגיעים לרמתו של איש השכל וכי הנפש בררנית עד כדי כך שאינה מסתפקת בנמצא.


"בנפשו של גבירול הייתה כמיהה עזה לקשר עם ידידים המסוגלים להבינו, והוא הזכיר בשיריו את המחלה ואת כאבו כאמצעי המחשה לבדידות אינטלקטואלית שממנה סבל - היעדר של בני שיחה ראויים ומבינים שבחברתם יוכל לחשוב ביחד ולגלות ביחד משהו ממסתרי התבונה, בדרך אל התבונה עצמה: החוכמה הפילוסופית ביחד עם התבונה האלוהית". הכל מבטא את אותו הדבר: אהבת החוכמה או האל היא ויתור על האהבה והרעות החומריות, או דורשת ויתור כזה.


לשונו־קלשונו


התשובה לשאלה מי היה האיש שכ־30 רחובות ושכונות מצפון ועד דרום ברחבי הארץ נושאים את שמו, כפי הנראה תיוותר מעורפלת. מה שידוע הוא שנולד בשנת 1021 במלגה בדרום ספרד והתייתם מאביו ומאמו בגיל צעיר.

בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־11 גדל וחונך בסרגוסה שעל גדות האברו, תחת חסותו של השר הנדיב יקותיאל אבן חסאן, שלו גמל בשירי תהילה. לאחר שאבן חסאן נרצח, שלמה הצעיר, שהיה רק בן 17 ושוב נותר לבדו בעולם, חיבר קינות מרעידות לב.


"לשונו־קלשונו" הייתה האוהבת הגדולה שלו וגם האויבת הגדולה שלו. הרי הוא עצמו העיד: "כִּי קִלְּשׁוֹנִי לְשׁוֹנִי./ אִם אָזְנְכֶם הִיא עֲרֵלָה -/ מַה יַּעֲשֶׂה פַעֲמוֹנִי?". כשהיה בן 25, נאלץ לעקור לגרנדה ולחסות תחת פטרונו, השר והמשורר היהודי רבי שמואל הנגיד, וזיר ושר הצבא של מלך גרנדה. אבן גבירול הסתכסך איתו ונאלץ לעזוב.


ב"מה לך יחידה" תיאר את הייסורים הכרוכים במנוסה ובעקירה: "כַּמָּה לְבָבֵךְ יֶאֲבַל/ כַּמָּה דְמָעוֹת תִּשְׁאֲבִי/ דָּבַקְתְּ בִּיגוֹן עַד אֲשֶׁר/ קֶבֶר בְּתוֹכוֹ תַחְצְבִי". יהודי ספרד, הבין באותה עת, חדלו מלהיות עבורו כתובת והוא ביקש לעלות לארץ ישראל. התחנה הבאה בחייו הייתה ולנסיה, בתקווה שאולי יימצא שם מישהו שיוכל לעזור לו להגשים את חלומו להגיע לארץ ישראל.


ד"ר שרה כץ ז"ל, חוקרת ספרות ושירה, יצאה למסע בעקבות תחנות חייו. בחיפושיה אחרי קברו היא נצמדה למונוגרפיה של דוד כהנא משנת תרנ"ז על חיי אבן גבירול, שם העלה את האפשרות שאבן גבירול טמון תחת מצבת אבן שראה הפילוסוף והבלשן משה אבן חביב בשנת רמ"ו (1486) "בראש ההר" במורבידרו, שחקוק עליה שיר קצרצר: "שְׂאוּ קִינָה בְּקוֹל מָרָה/ לְשַׁר גָּדוֹל לְקָחוֹ יָהּ".


"לדברי אבן חביב, חלקו השני של השיר היה מחוק, אבל עוד ניכרה שם המילה 'לאמציה'", תיארה כץ. "כהנא שיער שה'שׁר' לא היה אלא משורר, המשורר הגדול שלמה אבן גבירול שנפטר בוולנסיה, ושם קברו. כהנא הסביר ששתיים מאותיות השם 'שלמה' הן האותיות ש.ל. החקוקות בראשי הצלעות של השיר, ושתי האחרות נמחקו".


המחשבה שאולי נטמן שם, לא מנעה מעיתונים עבריים לדווח שבתשעה באב 1954 חודשה העלייה לקברו בכבול שבגליל אחרי שנים שבהן העלייה המסורתית לכפר לא התקיימה. לפי המסורת, המערה מלאה בתשעה באב בדמעותיהם של הבוכים על חורבן בית המקדש.


לפי מסורת ארוכת ימים, קבורים במערה זו שנמצאת בלב הכפר הערבי כבול, שלושה חכמי ישראל "אנדלוסים": ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא ורבי שלמה אבן גבירול. ב"ייחוס האבות", חיבור המתאר את המקומות הקדושים בארץ ישראל שנוסחיו המוקדמים ביותר הם משלהי המאה ה־15, כתוב: "כבול: שם קבור ר' אברהם אבן עזרא ור' יהודה הלוי ור' שלמה הקטן זצ"ל". אחת הסברות לפתרון התעלומה היא שבמהלך השנים נוסעים ועולים לרגל החליפו את השם ר' שלמה הקטן, כלומר ר' שלמה פטיט מחכמי פרובנס, בר' שלמה אבן גבירול.

אבן גבירול (צילום: photoLanda)אבן גבירול (צילום: photoLanda)


פרופ' אליעזר שביד מציין בספר "הפילוסופים הגדולים שלנו" (הוצאת ידיעות אחרונות) כי משנתו העיונית השפיעה על כמה פילוסופים ומקובלים יהודים, מבלי שיזכירו את שמו. עיקר השפעתו הייתה כפילוסוף אנונימי על פילוסופים מהדת הנוצרית. רבים משיריו ופיוטיו נכנסו לסידור התפילה, כשהיצירה הפיוטית הידועה ביותר היא "כתר מלכות" - היחידה מבין ניסיונותיו להציג את רעיונותיו על האלוהות בתוך מסורת התפילה היהודית שהגיעה לידינו.

היצירה העיונית הידועה ביותר שלו היא הספר "מקור חיים", שמקורה אבד ורק במאה ה־19 התגלה בתרגום לטיני, ותורגם שוב לשפה העברית. השפעתו של "מקור חיים" כמעט אינה מורגשת בפילוסופיה היהודית. לעומת זאת, בין חכמי הנוצרים, התפרסם במאה ה־12 וה־13 ספר לטיני מתורגם מהערבית בשם "VITAE FONS" מאת AVICEBRON, שבהתאם למקובל בנצרות היה ערבי נוצרי או מוסלמי. לא יהודי.

הספר שימש מוקד לוויכוח ותרם רבות להתפתחות התיאולוגיה הנוצרית. במאה ה־19 גילה החכם שלמה מונק כתב יד ובו תרגום של ר' שם טוב אבן פלקירא לכמה קטעים מהספר "מקור חיים", והוכיח שהספר שעשה קריירה כנסייתית מזהירה, היה תרגום לטיני לספרו של אבן גבירול.


"הצד המעניין בפרשה זו", כותב שביד, "אינו הזעזוע שעורר הגילוי בקרב חוקרים נוצרים, בייחוד בין האנטישמים שבהם, וגם לא בשמחה המיוחדת שעוררה תגלית זו בלב יהודים, המחפשים תמיד השפעה יהודית על אומות העולם. מאלפת היא העובדה שמצד אחד יכול היה הספר להיקלט בכנסייה ללא כל בעיה, ומצד אחר, השפעתו על ספרות המחשבה היהודית נעלמה".


שאיפה ונדרים


עוד יצירות עיוניות שהניח אחריו אבן גבירול הן "פרשנות" - פירוש אלגורי למקרא שנותרו ממנו כמה שרידים, "תיקון מידות הנפש" ו"מבחר הפנינים". חיבורים עיוניים נוספים שכתב הם "הרצון" ו"תורת הנפש", שלא השתמרו. בספרו "מקור חיים" בשער החמישי כתב: "וכבר סידרתי את דברי על כל העניינים האלה בספר, העוסק בתורת הרצון, ושמו של הספר: 'מקור השפע ועילת ההוויה'. וצריך לקרוא בו אחרי הספר הנוכחי. ועל ידי הספר ההוא תגיע לאמת שבבריאה, שעליה שאלתני" (תרגום: יעקב בלובשטיין).


שירי החול של אבן גבירול ראו אור בעברית במספר מהדורות, בהן מהדורת ביאליק ורבניצקי, במהדורת חיים בראדי וחיים שירמן (הוצאת מכון שוקן למחקר היהדות שליד בית המדרש לרבנים באמריקה, תשל"ה), ועל ידי הבלשן ד"ר דב ירדן, שהאדיר גם את שירי הקודש של אבן גבירול.


ירדן כתב: "לא רק משורר היה גבירול, כי אם גם פילוסוף גדול. ואף כי מקובל לחשוב שהשירה מקורה ברגש והפילוסופיה מקורה בשכל, הנה במקרה של גבירול התלכדו שני המקורות האלה כדי ליצור הרמוניה אחת. לא לחינם כינה אותו אברהם אבן דאוד ספק בהערצה ספק בהיתול בשם 'המשורר המתפלסף'. גבירול עצמו מזכיר באחד משיריו שחיבר 20 ספרים, אולם כגורל המשורר בחייו, כן היה גורל חיבוריו לאחר מותו. רבים אבדו ונשכחו, בייחוד שירי החול שנתפזרו לכל עבר ונשתבשו, וגם לאחר מאמצים של עשרות חוקרים עדיין אין אוסף שלם ומתוקן של כל שיריו".


המעט הידוע על חייו של אבן גבירול מלמד על דמות מרתקת. "מחד גיסא עני מרוד הנזקק למחייתו לחסדי זרים, מאידך גיסא אדם יהיר שהתפאר בעליונות חוכמתו ובכישרון כתיבתו, ועלב ללא היסוס אפילו בשמואל הנגיד - מי שהיה נדיבו, יועץ המלך והאדם החזק בקהילה היהודית דאז", אומרת ד"ר אטינגר.

"בצד שירי יין ואהבה חצרניים, יצריים ונהנתניים, כתב שירים שבהם הרהר במוות והתאווה אליו. בשירים אחדים קונן על בדידותו, ובאחרים ציין את סלידתו מחברת בני האדם. לעתים ייחל לאהבה שלא זכה לה, ולעתים הצהיר שהוא בוחר בחיי פרישות כדרך להשגת חוכמה, שהייתה נחמתו בצר לו.


"בשיח גלוי התלונן בפני האל על הסבל שהוא גורם לו, אולם בשירי קודש שכתב הכריז על אפסותו מול הבורא ועל רצונו להיות עבדו לעולמים. כל אלה, יש בהם כדי לשרטט קווים לדמותו של משורר מוכשר שהוערך אף בתקופתו, אך במעשיו הביא את בני עירו לידי כך שנידוהו ולבסוף גירשוהו מגבולם.


"קל להתחבר לשיריו של אבן גבירול. הם משמיעים קול אחר, מקורי וכן, שהליריות שבו מייחדת אותו על פני שירת ימי הביניים החצרנית הקונבנציונלית. כשאבן גבירול מבכה את עלומיו, את היעדר האהבה, את ייסורי הגוף במחלתו, את הדחייה ואת תחושת הנרדפות, הוא משמיע קול חשוף ומודרני, שאפשר להבין אותו ולהזדהות עמו. כשהוא מקונן על מות נדיבו יקותיאל אבן חסאן, שאותו אהב כאב, האבל אוניברסלי, קוסמי, מחלחל לנפש הקוראים ומטלטל אותם.

גם כשהוא מתרברב ביכולותיו ומשמיץ בבוטות משוררים אחרים, כמקובל בסוגת ההתפארות שרווחה בתקופתו, הוא נשמע כה אישי עד שהוא מעורר בקוראים השתאות על הנועזות שבאמירתו הכנה, כמו גם תחושה שהוא צודק".

רחוב אבן גבירול (צילום: אבשלום ששוני)רחוב אבן גבירול (צילום: אבשלום ששוני)


על פי פרופ' דורון, העיון המקובל בשיריו האישיים של שלמה אבן גבירול רואה בשיריו סיפור חיים חד־שכבתי ודי שטחי: המשורר סובל ממחלת עור ומנידוי חברתי, אך אם מתבוננים לעומק המבע של השירים וחודרים לעומק השכבות הפואטיות, מתגלה כי בקריאה מקבילה ניתן להגיע לממדי עומק: "שאיפת חייו מורכבת מאיחוד החוכמות של עולמו ומשאיפה נואשת להגיע אליהן גבוה בשליטת הנפש ובהשתחררות מהגוף החומרי.

'יום אסוני הוא יום ששוני', נאמר בשירתו, כלומר יום האסון, יום המוות שלו, הוא יום שמחת הנפש שלו שכך תוכל להגיע לתבונה העליונה. תפיסה פילוסופית זו משולבת אצלו עם השאיפה להגיע להשגת החוכמה האלוהית.


"משמעות חייו כרוכה בשאיפה ובנדרים, כגון הנדר שלו להגיע לתבונה העליונה, והגדרת הנדר כמשמעות החיים, בשיר 'אני האיש'. התפיסה הפשטנית שבדידותו נובעת מדחייה חברתית, כפי שרבים רואים בקריאת שיריו האישיים, אינה ראייה מלאה, שהרי בשיריו הוא מציין שהוא זה שמתרחק מאנשים בסביבתו מפני שאינו מוצא אדם חכם דיו לשוחח עמו. מצבו של גבירול טרגי, חסר מוצא, ותכלית מסע חייו היא בלתי מושגת, אך הוא עצמו ניחן במודעות עזה ונותן ביטוי עשיר ומורכב לתמונת חייו.


"כדי לרדת לעומק נפשו חייבים לעיין בשיריו באמצעות הקריאה השנייה, ואז מתברר ששלמה אבן גבירול מתאר את מסעותיו שבתוך עולמו הפנימי ואת המאבקים של כוחות האור מול כוחות האופל, באופן המזכיר קטע מרכזי ביצירה הנשגבה 'כתר מלכות'. הכוונה לקטע שבו הוא פנה לאלוהים בבקשה שירחיק ממנו את היצר הרע שמתנכל לחלק שואף התבונה שבו, הוא חלק האור שבנפשו, ומסביר שיצר הרע שבתוכו נלחם בו: "אך יצרי ניצב לעומתי כנגדי/ אני לשלום/ והוא למלחמה". 