המחשבה לתפיסת הגיור כהליך הזהה לחזרה בתשובה היא טעות פטאלית. הציפייה לצביון דתי היא בגדר נאיביות, וחוסר קריאה של המציאות. לעיתים רבות המתגיירים מחשיבים את עצמם כיהודים, הם גדלו פה, עשו צבא והמניע הינו הליך פורמלי למנוע בעיות ממסדיות. משל למה הדבר דומה, ללימודי נהיגה. המערכת רוצה שהנהג החדש המצטרף לציבור הנהגים על הכביש יידע לנהוג כראוי ויקפיד על כך לטווח הארוך. לצורך כך יש שיעורים, מבחן תיאוריה ומבחן מעשי, אך בפועל סוד גלוי הוא שאת מבחני התיאוריה בנהיגה, המטרה היא לעבור בלבד, ויום אחר המבחן החומר נשכח כאדם האומר "אני יודע לנהוג רק צריך את האישור" – הרי אנחנו רוצים את ההמשכיות והשייכות.
אם כן, יצירת קהילה המושתתת על חיבור, מכנה משותף, ערכים ורגשות לאומיים המשתף את תרבות ארץ המוצא עם התרבות היהודית ישראלית מאפשרת למתגייר להרגיש בנוח. בתוך הקהילה ייווצר חיבור חזק לזהות הישראלית והמתגייר יבין שאפשר להיות יהודי ולהישאר רוסי, ומתוך כך יתקרב למסורת ויסתכל סביבו ויראה שהאנשים דומים לו, חלקם אולי עברו תהליך זהה, והכל בגובה העיניים. בצורה כזו, אם נבנה תשתית טובה איתנה, ועוטפת, האדם ירגיש נוח ומחובר לקהילה, וימשיך לבוא לפעילויות ושבתות גם לאחר שסיים את התהליך הרשמי. על מדינת ישראל לשים לנגדה את עיקרון ההמשכיות לאחר ההליך, ולא לראות בהליך כמין מבחן שמטרתו לסמן וי בעלמא.