השבוע נכנס בשמחה חודש אדר, חודש עליו אומרת המשנה: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", מדוע דווקא בחודש אדר אנו מצווים להרבות בשמחה ומה עניינו של החודש?
המקור לשמחה בכל החודש, הוא במגילת אסתר עצמה: "כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". לא רק היום אלא כל החודש נתהפך וכולו הוא ימי משתה ושמחה.
גם הפור הוא בעיקר על החודש: "בחדש הראשון הוא חדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשוורוש הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר". הגמרא מתארת את שמחתו של המן על נפילת הפור בחודש אדר ומתחילה לחשוף לפנינו את העניין המיוחד של החודש: "'הפיל פור הוא הגורל', תנא כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד".
לכאורה דברי הגמרא לא מובנים. נכון שמשה רבנו גם נולד בחודש זה, אבל בסופו של דבר הוא מת בחודש הזה. אלא שההבנה של הגמרא היא שביום מיתתו כביכול, ברובד אחד הוא מת - הגלוי הפיזי, אך בו ביום משה רבנו הפך להיות חי בליבם של ישראל. כלומר, לחודש אדר ישנה תכונה מיוחדת, שברובד החיצוני נראה כאלו המתרחש בו הוא רע, אבל באמת הוא טוב מאוד.
נבאר את הדבר יותר. בהתבוננות הראשונית אנו רואים רע, אך אם אנו מצליחים לשנות את ההתבוננות שלנו, אנו נזכה לראות שיש כאן טוב גדול. הטוב הזה הוא כל כך גדול שהוא מסנוור ולכן בהתחלה הוא נראה כרע-כחושך, אך אם אנו מצליחים לצמצם את האישונים ולראות את האור, אם אנו זוכים לצמצם את עצמנו, את ידיעתנו, את חכמתנו – נזכה לראות את האור הגדול, את האור האלוקי. השינוי הוא לא במציאות אלא במבט שלנו.
ניתן שתי דוגמאות מופלאות מן המגילה. אסתר ששומעת על הגזירה היא מפוחדת, חוששת שאין לה מה לעשות. וכך אומרת אסתר: "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים, אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית, אשר לא יקרא אחת דתו להמית, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה, ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". מתגובתו החריפה של מרדכי על דבריה אנו למדים שמה שאסתר בעצם אומרת זה אין לי יכולת לסייע, שהרי מרדכי עונה לה: "ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר, אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו..."
אך ברגע שאסתר משנה את המבט היא מגלה שהאמת היא שברגע שהמלך רואה אותה היא נושאת חן לפניו, והוא אומר לה שוב ושוב שהוא משתוקק לעשות את בקשתה: "ויאמר לה המלך מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך עד חצי המלכות ויינתן לך". כלומר ברגע שאסתר שינתה את המבט ולבשה מלכות, היא גילתה שיש לה את הכוח ואת יכולת לשנות את המציאות, לבטל את הגזירה, והמן, שהיה נראה שהוא על הסוס, הופך להיות אבל וחפוי ראש.
הדוגמה השנייה מופלאה עוד יותר. כשנגזרת הגזירה, באגרות הראשונות עם ישראל מתאבל וזועק: "ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים". וכאן המקום לשאול מה השתנה באגרות השניות. האם אחשוורוש אסר לפגוע ביהודים? האם אחשוורוש שלח צבא להגן על היהודים? התשובה לשתי השאלות הללו היא לא!, אז מה קרה? "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להיקהל ולעמד על נפשם להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אתם טף ונשים ושללם לבוז".
הדבר היחיד שהשתנה הוא שהיהודים מורשים להגן על עצמם. לכאורה לא מובן כלל. ואם לא היו מרשים ליהודים להגן על עצמם, הם לא היו מנסים להגן על עצמם? האם לא היו עומדים על נפשם? מה בעצם השתנה? התשובה היא שהשתנה המבט של היהודים על עצמם: הם הבינו שיש להם כוח, והם יכולים להגן על עצמם, שיש להם יכולת ועוצמה.
המהפך שהתרחש אצל אסתר התרחש אצל כל היהודים. כפי שמרדכי עורר את אסתר, לזכור שיש לה כוח, הוא מעורר את כל עם ישראל להבין ולדעת שיש להם כוח ועוצמה. זהו כוחו המיוחד של אדר לעורר את הכוח הפנימי של האומה, ולגלות שהמצב שנראה נורא, הוא הזדמנות עצומה להופעת טוב גדול.
יהי רצון שנזכה שיתקיים בנו הפסוק: "הפכת מספדי למחול לי".
הכותב הוא ראש הכולל בישיבת הר ברכה