פרשת השבוע: עקב | הרב ישראל מאיר זינגרביץ'

"לדבר בם" נאמר בפרשתנו כפי שמלמדים את הילדים, כך ילמדו לדבר. פתגם שגור הוא: הילד מדבר בחוץ מה ששמע בבית.

משל למה הדבר דומה? לאילן צעיר. בעודו נטיעה רעננה וקטנה ניתן לישרו אך כאשר יגדל ויתקשה אם ינסו לישרו-ישבר... זהו שאמר דוד המלך: "בנינו כנטעים מגודלים בנעוריהם" (תהילים קמד,יב) ופירש המלבי"ם (רבי מאיר בן יחיאל מיכל וייזר , מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים, מז' ארופה  1809-1879)   שנטיעות רכות אפשר ליישר ואז יגדלו לתפארת: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".

הרב שלום וואלך מעמיק רעיון במשל זה.  נטיעה רכה המגלה נטיה לגדול עקום ומבקשים לנסות ליישרה, מה עושים? מצמידים אותה למוט ישר . מה עובי המוט? תלוי בעובי הנטיעה  ובכח משיכתה. לצמח מטפס יספיק גם חוט. לחוטר יספיק קנה סוף. לענף חסון יצטרכו מוט כהלכתו...

לגבי מה דברים אמורים? המוט המיושר הוא החינוך שמוקנה לילד. כמה  יש לחנכו? בימי קדם, כאשר  העם  הלך בדרכים ישרות, הקהילה התרכזה סביב בית הכנסת ובית המדרש. האוירה היתה טעונה קדושה  וטוהר לב. די היה בציווי "ולמדתם אותם את בניכם"  שהאב  יעביר את המורשה לבנו. אבל כיום, כשהאוירה  כה מתירנית, כלי התקשורת  מטמטמים מח ולב, הרחוב כה פרוע ופרוץ, כשהפריצות מתפרצת  מכל הכיוונים ומתקיפה בכל החזיתות: את העיניים, את האוזניים באין מפלט. אם רוצים בכל זאת לגדל פרח פורח, עץ לתפארת, שלא יגדל עקום ומעוות, צריך חינוך לישרות, למידות טובות ונימוסים, לכיבוד הורים ומורשת. כל  החינוך הזה חייב להיות הרבה  יותר מושרש. כעת יותר מתמיד כאשר ערב פעמי משיח המצלצלים  זוהי שעת  מבחן.

הגאון, הרב יהודה צדקה זצ"ל,  הביא בשם הרבי מפשיסחה (רבי יעקב יצחק רבינוביץ' , המכונה "היהודי הקדוש", מייסד חסידות פשיסחה שאופיינה בלמדנות חריפה והמעט העיסוק ב"מופתים", פולין (1766-1813)) רעיון יפה: לפני צלצול הפעמון בקרב התגוששות ניגש המאמן אל מתאגרף טירון ומפוחד, ולחש לו:" זכור ואל תשכח אתה תתן מכות ותקבל מכות אבל מה שחשוב וקובע הוא מי יתן את המכה האחרונה והמכרעת". כך, הוסיף הרב צדקה והסביר, בפסוק הראשון בפרשתינו נאמר "והיה עקב תשמעון". 'עקב' הוא לשון עקבים וסוף וחז"ל אמרו אין 'והיה' אלא לשון שמחה. כך אמר להם משה לישראל: בניי, לפניכם דרך ארוכה למעלה מאלפי שנים,  ימי השופטים, המלכים, בית ראשון ובית שני, תנאים ואמוראים, גאונים ראשונים ואחרונים. בכל התקופות, כולל גזרות ושמד ורדיפות יישאר  העם דבוק באמונתו ולכן, עקב כך,  בסוף  הקרב הארוך והעקוב  מדם נזכה לפעמי הגאולה שהיא תהיה בבחינת "המכה המכרעת" כדברי האדמו"ר מפשיסחה זצ"ל.

השמחה תהיה כאשר "עקב תשמעון". כאשר  יתקיים בנו "והיה" ואין  'והיה' אלא לשון שמחה וזה יקרה כאשר  "עקב תשמעון" גם באחרית הימים, כלומר בתקופתנו,  נקבל עלינו תורה ומצוות, אותן שבין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעמו, אז תתקיים בנו  "והיה" השמחה  האמיתית והנצחית.