פרשת השבוע: ראה | הרב ישראל מאיר זינגרביץ'

שואל "החתם סופר" (הרב משה סופר שרייבר  (1762-1839) רב וראש ישיבה במרכז אירופה ומגדולי הפוסקים בדורו.  נודע בכינוי זה על שם ספרו)  למה בתחילת הפסוק הכתוב נוקט בלשון יחיד, "ראה", ואילו בהמשכו הוא עובר ללשון רבים "לפניכם"?

ומסביר כי הדבר הוא רמז למה שאמרו חז"ל "לעולם יראה האדם עצמו ואת כל העולם כולו כאילו מחצה זכאי ומחצה חייב. זכה ועשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לזכות וההיפך להיפך. על כן בכל מעשה שיעשה אדם יראה עצמו ויאמר לנפשו הרי בזה אני ממית כל העולם או מחיהו, הכל לפי המעשה. וכתוב זה מצוה לכל יחיד ויחיד: "ראה" בנפשך לאמור תמיד לכל העולם ואנשיו" אנוכי נותן לפניכם היום במעשי  "ברכה" או  "קללה" הכל לפי זכותי!

הרב יעקב גלינסקי זצ"ל סיפר שפעם לפני שנסע למסע חיזוק רוחני שאל את רבי חיים קנייבסקי זצ"ל (מגדולי הדור האחרון)  איזו  נקודה  להדגיש בדרשותיו? ענה לו ר' חיים: "תעורר שכל אחד ידע שכל הצרות שבעולם באות בגללו"!!

נבהל ר' יעקב "האם כך לומר בפני שומעי לקחי?"  "כן",  השיב  ר' חיים, "הרי למדנו שחייב אדם לראות עצמו כאילו העולם כולו במצב של חציו זכאי וחציו חייב  והוא במעשיו  אם עשה עברה אחת  הכריע את העולם לכף חובה ולהיפך, וכך אומרת הגמרא "בשביל יחיד שעשה תשובה מוחלים לו ולכל העולם כלו" (מס' יומא פו  ע"ב)".

"אמת",  הוסיף ר' חיים, "שהאסונות לא ארעו על ידו באופן ישיר   אבל ההלכה אומרת שהמזיק  בגרמא (באופן בלתי ישיר) פטור מדיני אדם  אך חייב  בדיני שמים!"

כש"החפץ חיים" לימד את הגמרא הזאת על חטא אחד שאדם ביצע ואחריותו הוסיף בכאב "מי יודע כמה בני אדם ירדו מנכסיהם על ידו וכמה מתו על ידו" (שמירת הלשון ח"ב פ"ד)

בימינו, שרבו המחלוקות והשכול זועק ברחובותינו וחילוקי  דעות בין מחנות פוליטיים  הופכים לשנאת אחים בעקבותיה נענשים  אנו  באסונות  ומכאובים,  כמה  אקטואליים דברים אלו. על כל אסון מייד קמים כל אנשי מחנה אחד ומאשימים את המחנה השני בגרימתו. בכל התנגשות  בין איש לרעהו המוליכה  לנזק או פגע, מייד קמים  שני  בעלי המחלוקת ומאשימים איש את חברו   כי הוא  האשם בתוצאת המריבה.

לא  עולה  על דעת היריבים ובעלי המחלוקת שמא כל אחד מהם הוא בעצמו  האשם?

נפקח את עינינו ונבין את אחד הלקחים מספר יונה הנביא.

יונה  צווה להתנבא על נינוה להזהירם שאם לא ישובו בתשובה תאבד העיר.

יונה בורח כי לא רצה להפיץ דבר נבואה זה.  הוא חשש שתושבי נינוה (שלא היו יהודים) אכן יקבלו את דברי תוכחתו וישובו בתשובה  וזה יהווה קטרוג על עם ישראל שאינם חוזרים בתשובה למרות הטפת נביאי ישראל באוזניהם.

ההמשך ידוע. יונה עלה על אוניה והאוניה בשטף גלי הים חישבה להשבר ואנשי הצוות  הטילו גורלות  והגורל נפל על יונה.

אמר להם יונה "הטילוני אל הים כי בשלי הסער הגדול". הוא הצדיק אשר מצוות  ותלמוד תורה עומדים לזכותו  ומולו  עובדי גילולים אבל יונה אומר "אני אשם  ובשלי הסער הגדול".

זהו הלקח שלנו. כשכל אחד יקח אחריות על מעשיו ולא יטיל אשמת איש ברעהו, הסער שמסביבנו יחלוף ונסו יגון ואנחה.