שמואל היה שופט–פילוסוף, איש מעשה ואיש הלכה. הוא העדיף את שלטון החוק על פני עוצמתו של השליט. הוא הושיע את ישראל, אך לא חרג מגבולות הכוח, כפי שחרגו כל המלכים הטוטליטריים שאותם ביטא לואי ה–14 כשאמר: "המדינה היא אני". העם רצה עגל זהב אימפריאלי, נוצץ מבחוץ וחלול מבפנים, שעתיד למצוץ את לשדו ולהניע בו תהליכי קריסה, כפי שקרסו כל האימפריות.
מתברר שכבר בתורת משה יש ויתור על ייחודיות עם ישראל, ומתאפשר לעברים להיות ככל הגויים ולבחור מלך עם לא מעט תנאים ומגבלות. כאן נרמזת הסתירה שבין התחום היהודי–אמוני–דתי לבין התחום העברי–ריבוני–פוליטי. מטרת הוויתור הייתה לאפשר לעם לכונן ריבונות חזקה וממשל יעיל, כדי לנטרל אויבים חיצוניים. מטרת התנאים והמגבלות הייתה למנוע מהשלטון להוות איום פנימי על העם. העתיד הראה שלא ניתן ליישב סתירה זאת, אלא בימות המשיח שהן במציאות הריאלית - אוטופיה.
התנגדות שמואל לכינון מלוכה בישראל, כי היא מבטאת גם התרחקות מן האמונה וגם התרחקות מחוקי התורה, מגלמת בתוכה נבואה על סוף הריבונות העברית ועל חורבן הבית, וממילא על הגולה, כבחירה מועדפת שמוותרת על הריבונות ועל העבריות למען היהדות. מדובר בבחירה טרגית שנחזתה כבר על ידי אברהם: בלא ריבונות יש סכנה ליהודים, וממילא ליהדות.
לפיכך יש לחזור לשמואל הנביא ולהבין כי כל שלטון משחית וכל שלטון מוחלט משחית לחלוטין, גם בימין וגם בשמאל, גם במערכת הפוליטית וגם במערכת בתי המשפט. רק כשנבין זאת, נוכל לתכנן אמצעים לצמצם את התופעה, כי לבטל אותה לא ניתן.
התרעות פיקוד העורף