חידה משונה. זו, פחות או יותר, ההגדרה הקרובה ביותר לתיאור חייו ואישיותו של ר' שלמה אבן גבירול, המשורר והוגה הדעות הגדול שקם ליהדות ספרד, שבימים אלה מצוינות אלף שנים להולדתו.
בנוסף, רע מוכיח, ברי סחרוף ואנסמבל אדומי השפתות חזרו ממש לאחרונה לבמות עם מופע שנולד בפסטיבל העוד ביוזמת אפי בניה ב־2007, והונצח באלבום על טהרת מילותיו של אבן גבירול. "עתה מוכיח וסחרוף חוזרים ומעדכנים את מסעם בזמן, שמחבר בין עולמו של גדול משוררי ספרד לבין עולמנו", מסבירים בהנהלת הפסטיבל, ובניה מוסיף: "הבחירה שלי באבן גבירול לפתוח סדרה של תור הזהב בתקופה שבה יהודים ומוסלמים חיו יחד, היא כי הוא הגדול מכולם".
השם "אדומי השפתות" כמובן לקוח משירו של אבן גבירול: "בְּחַיֵּיכֶם, אֲדֻמֵּי הַשְּׂפָתוֹת,/ אֲשֶׁר מָשְׁכוּ לְבָבִי בַּעֲבוֹתוֹת/ פְּנוּ אֵלַי וְִזִכְרוּ אַהֲבָתִי". גם הפקולטה למדעי הרוח והחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב פתחו בחגיגה, והכריזו על פתיחת "שנת אבן גבירול", שתציע סדנאות מחקר, ימי עיון, פעילות לקהל הרחב, דף פייסבוק פעיל וקונצרט של לחנים חדשים למילותיו.
"לדוגמה, בתוכנית הבסיס לבגרות בספרות בבתי הספר הממלכתיים, חובה ללמד כיום ארבעה שירים שנכתבו בתקופת ימי הביניים. התוכנית כוללת 12 שירים לבחירה, חמישה מתוכם נכתבו בידי אבן גבירול. שיריו כלולים גם בחומר הלימוד לבגרות לעולים ואפילו במקצוע העברית לבתי הספר הדרוזיים".
הוא דיבר על כך שמשוררים וחוקרים נעו בין שבח לגנאי כאשר דיברו וכתבו עליו. משה אבן עזרא בספרו "שירת ישראל", למשל, כתב: "אבן גבירול היה הצעיר בין משוררי דורו, אבל עלה עליהם במליצותיו". יהודה אלחריזי אמר: "לפניו, קול גדול יקטן". מתנגדיו, לעומת זאת, הפכו לגורם מכריע בסיפור נדודיו.
למראית עין, שיריו של אבן גבירול מכונסים בתוך הסוגות הידועות והצפויות ממש כמו שאר המשוררים, אך עיון מדוקדק מלמד ששיריו משלבים לצד אלה ביטויים או אסוציאציות לתפיסה הפילוסופית הנאו־פלטונית וגם ביטויים אישיים, שנותרו באופן חי ומוחשי בתרבותנו ובתרבות הכללית. לכן כל כך חשוב לעיין ולהעמיק בשיריו, באופן שעושה צדק עם המורכבות שלהם והגאונות של המשורר הייחודי".
דורון, מייסדת ויו"ר המוקד לחקר תרבויות ספרד והקתדרה של אונסק"ו לדיאלוג בין־תרבותי, מסבירה כי חלוצי המחקר של שירת ימי הביניים היו אנשי חוכמת ישראל במאה ה־19, המשכילים היהודים באירופה: "הם החלו את ההתעניינות ביצירה העברית של תקופת ימי הביניים ובפרסום מחקרים ורשמים מהיצירות העבריות. תשומת לב עיקרית הקדישו לתקופה שבה התרבות היהודית פרחה באנדלוסיה, והם שקבעו את הכינוי 'תור הזהב'. רובם ככולם היו היסטוריונים שהתעניינו בתוכני היצירות ובמחשבת ישראל.
מאחר שהתעניינו בעיקר בתכנים של היצירה העברית בספרד, הם לא חדרו לגרעין האישי ולכן גם לא התעניינו בשירה העברית שנכתבה כ־300 שנים בהמשך לשירה האנדלוסית, זו שנכתבה בקרב חברה ספרדית נוצרית, שבה מופיעה שירה פחות לאומית".
שיריו היו נועזים לא רק בתוכן, אלא גם בצורה, והרבה חידושי לשון שיצר התקבלו בעיקום שפתיים מצד "שומרי טהרת השפה". זה לא מנע ממנו לכתוב שירי מלחמה למען כבוד השפה העברית.
סבל בדידותו נובע מחוסר בידידי נפש חכמים כפי שכתב ב'כשורש עץ': 'וְאֵיךְ אָבוֹא בְלַהֲקַת הַפְּתָאִים/ וְהַשֵּׂכֶל הֱבִיאַנִי חֲדָרָיו', שממנו עולה כי אין אנשים המגיעים לרמתו של איש השכל וכי הנפש בררנית עד כדי כך שאינה מסתפקת בנמצא.
בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־11 גדל וחונך בסרגוסה שעל גדות האברו, תחת חסותו של השר הנדיב יקותיאל אבן חסאן, שלו גמל בשירי תהילה. לאחר שאבן חסאן נרצח, שלמה הצעיר, שהיה רק בן 17 ושוב נותר לבדו בעולם, חיבר קינות מרעידות לב.
היצירה העיונית הידועה ביותר שלו היא הספר "מקור חיים", שמקורה אבד ורק במאה ה־19 התגלה בתרגום לטיני, ותורגם שוב לשפה העברית. השפעתו של "מקור חיים" כמעט אינה מורגשת בפילוסופיה היהודית. לעומת זאת, בין חכמי הנוצרים, התפרסם במאה ה־12 וה־13 ספר לטיני מתורגם מהערבית בשם "VITAE FONS" מאת AVICEBRON, שבהתאם למקובל בנצרות היה ערבי נוצרי או מוסלמי. לא יהודי.
הספר שימש מוקד לוויכוח ותרם רבות להתפתחות התיאולוגיה הנוצרית. במאה ה־19 גילה החכם שלמה מונק כתב יד ובו תרגום של ר' שם טוב אבן פלקירא לכמה קטעים מהספר "מקור חיים", והוכיח שהספר שעשה קריירה כנסייתית מזהירה, היה תרגום לטיני לספרו של אבן גבירול.
"בצד שירי יין ואהבה חצרניים, יצריים ונהנתניים, כתב שירים שבהם הרהר במוות והתאווה אליו. בשירים אחדים קונן על בדידותו, ובאחרים ציין את סלידתו מחברת בני האדם. לעתים ייחל לאהבה שלא זכה לה, ולעתים הצהיר שהוא בוחר בחיי פרישות כדרך להשגת חוכמה, שהייתה נחמתו בצר לו.
גם כשהוא מתרברב ביכולותיו ומשמיץ בבוטות משוררים אחרים, כמקובל בסוגת ההתפארות שרווחה בתקופתו, הוא נשמע כה אישי עד שהוא מעורר בקוראים השתאות על הנועזות שבאמירתו הכנה, כמו גם תחושה שהוא צודק".
'יום אסוני הוא יום ששוני', נאמר בשירתו, כלומר יום האסון, יום המוות שלו, הוא יום שמחת הנפש שלו שכך תוכל להגיע לתבונה העליונה. תפיסה פילוסופית זו משולבת אצלו עם השאיפה להגיע להשגת החוכמה האלוהית.
התרעות פיקוד העורף