הרב לייטמן על הרגשת הבושה על פי הקבלה

אז למה בחכמת הקבלה המושג "בושה" תופס מקום של כבוד ומוזכר בצורה חיובית כל כך, כאילו אדם צריך לשמוח בה ולהרגיש שהוא רוצה לצעוק לכולם, "תראו אותי, אני מתבייש"?

הבושה היא הרגשה הטמונה עמוק בתוך הגוף שלנו, רק שהגוף מתנגד לה מאוד והיא גורמת לו חוסר מנוחה גדול, כי היא מוחקת את הדבר שאדם מזהה עם עצמו יותר מכול – האגו שלו. כלומר, אדם שמתבייש נמצא בהתנגשות חזיתית עם האגו שלו, וכאילו שולל את עצמו ולא מסכים עם דרכו שלו.

אבל המקובלים כותבים שחוסר הנוחות שמורגש באגו, הבושה, היא המפתח להתפתחות והתקדמות החברה האנושית. אם לא היא, לא היינו מבינים אף פעם כמה אנחנו רחוקים ולא דומים למבנה האלטרואיסטי של הטבע, לתכונת האלוהים, עד כמה אנחנו הפוכים ממנו ומנוגדים לו. ולא היינו מבקשים להשתנות ולתקן את האגו כדי להתקרב אליו.

אז בעל הבית מתחיל להפציר בו שוב ושוב, "תאכל, תיקח, בשבילך הכנתי הכול, אני אוהב אותך"; הוא מבקש בכזאת התמדה וכמיהה, שהאורח תופס שאם הוא יאכל הוא ייתן תענוג עצום לבעל הבית, ולא יהיה נחשב "אוכל חינם". אומנם כלפי חוץ עדיין בעל הבית יהיה הנותן והאורח יישאר המקבל, אבל ברובד היחסים ביניהם הם ישתוו, שניהם יתכוונו לתת נחת רוח זה לזה.

אבל כשמתחילים ללמוד את חכמת הקבלה, מרגישים שנמצאים בעולמו של הטבע, של האלוהים, של בעל הבית, ומתחילים להרגיש שמה שמקבלים מהעולם הזה, אפילו כוס מים או אוויר, הכול מקבלים ממנו, ועל כל אלו צריכים להחזיר.

כמו בסיפור בעל הבית והאורח, ההחזר מתבטא ביחס, בהודיה. לא תודה מהפה לחוץ, אלא מעומק הלב. אדם אומר תודה רבה על שהוא חי, על שיש לו אוויר לנשום, אוכל לאכול, על כל פרט ופרט. במידה שאדם מרגיש הודיה, הוא גם מתחיל להרגיש עד כמה הכוח העליון סובב אותו מכל צדדיו, נוכח בעולמו יותר ויותר.

אז האדם מתחיל להבין ולהכיר יותר ויותר את הכוח העליון, ובאותה נשימה הבושה הרוחנית מתעוררת בו והוא לומד לעבוד איתה ולהשתמש בה כדי להתקדם. אז הוא גם שואף להרגיש בה בכל גופו ורצונו, להרגיש את עצמו חייב כמה שיותר, כי זה דוחף אותו לעשות חשבון עם הבורא: "מה הוא רחום, אף אני רחום", הוא נותן, גם אני נותן. כך אדם לומד מהטבע איך לתת, ולכן הוא שמח בבושה כמו באוצר, ופסיעה אחר פסיעה נעשה דומה לטבע ומעמיק איתו את יחסי הגומלין.

וכשירד המסך סופית על הבושה הגשמית, תצטרך חכמת הקבלה לצעוד אל קדמת הבמה ולהציג לעולם את הבושה הרוחנית ואת הדרך לעבוד איתה. כי דווקא בחכמה הזאת יש כל מה שצריך כדי לקחת אותנו לסוף הטוב של התפתחות האדם. היא מסוגלת להדריך אותנו איך לפתח יחס לבבי פנימי אחד לשני, איך להתנהג בעדינות גם עם הדומם, הצומח והחי, עם כל מה ומי שנמצא בעולם. ללמד אותנו להתנהג לכולם בדיוק כמו שהטבע, האלוהים, מתנהג איתם.