בין בתי הכנסת הוותיקים בירושלים מתגלגלים סיפורים שמתחילים בתיאורים כמו “הוא היה בצד ואף אחד לא ניגש אליו" ו"הכל התחיל כשעלתה אצל המתפללים המחשבה להעביר אותו לבית כנסת אחר". כל סיפור כזה מלווה כמובן בגילוי נאות: “אני רציונליסט". “אם לא הייתי רואה במו עיניי, לא הייתי מאמין". במרכז הסיפורים האלה ישות אחת: ספר תורה. אני כותבת “ישות" כי לא מצאתי הגדרה אחרת.
וכמה סיפורים! אחד מהספרים העתיקים התגלגל לארצות הברית ממצרים על ידי צמד סוחרים ערבים שרצו למכור אותו. ישראלי שפגש אותם קנה מהם את הספר בהרבה מאוד כסף והעלה אותו לארץ. הכנסת ספר התורה לוותה בתהלוכה שמחה, מוזיקה וריקודים ואפילו בליווי משטרתי.
סיפור נוסף מספר ד"ר אברהם חסון, שמשפחתו עלתה מדמשק, שאליה הגיעה מלבנון במאה ה־19.
על חלקת האדמה המשפחתית הוסיף הסבא רבא שלו בית מדרש. הוא קנה ספר תורה אחד שנכתב בבגדד והזמין את כתיבתם של שניים נוספים. גם לאחר עליית המשפחה ארצה בשנת 1962, בית הכנסת המשיך לתפקד ולאחר שלושה עשורים, כשיהודי סוריה הורשו לעזוב את המדינה, כמעט כולם החליטו לעזוב.
חסון מספר שאחד המתפללים לא רצה להשאיר את ספרי התורה לבדם. החוק הסורי אסר על הוצאת עתיקות מהמדינה, ולכן הוא ארז אותם בתוך מזוודות והפעיל את קשריו במכס כדי שלא יפשפשו במזוודותיו ולא ימצאו את הספרים המוברחים. מאז, שניים מהספרים נמצאים בבתי כנסת בניו יורק. השלישי עשה עלייה וחי בקהילה המסורתית בקריית ביאליק.
בדיוק 75 שנה חלפו מאז 28 במאי 1948, היום שבו לוחמי הרובע היהודי הניחו את נשקם אחרי קרבות וגילויי גבורה. מפקד הלגיון הירדני, עבדאללה א־תל, לקח בשבי 341 שבויים, בהם נערים, קשישים, פצועים, רופא ושתי חובשות שהתנדבו ללוות את הפצועים לשבי במחנה אום אל־ג'מאל בירדן. לאחר ימים אחדים הצטרפו למחנה אום אל־ג'מאל שבויי גוש עציון. מכל החפצים כולם, הם בחרו להביא איתם ספרי תורה מקיבוץ עין צורים ומשואות יצחק. בספרים האלה הם קראו בשבי, עד שחרורם של אחרוני השבויים ב־3.3.1949.
מהיומנים שלהם, שמוצגים עם תמונות במסגרת התערוכה “בתקווה להתראות בקרוב" במוזיאון חצר היישוב הישן, עולים תיאורים נוגעים ללב. הם כתבו על חיי היומיום, על האימה ועל הניסיון ליצור סדר במציאות שכל כולה אי־סדר. מבעד לשורות הנכתבות משתקפים עוז הרוח והתושייה כנגד כל הקשיים והשמחה על הקמת מדינת ישראל, וניסיון האחיזה במשותף. אחד השבויים, שאף מונה להיות דובר מחנה השבויים, היה הרב שאר ישוב הכהן. לאחר שחרורו מהשבי הוא מסר לגורמים המוסמכים את בקשות השבויים שנותרו מאחור לקבל ספרי לימוד וקריאה, תפילין וספרי תורה.
תיאורי ספרי התורה, כמו שעולים מהיומנים, מצטרפים אצלי למחשבה שבלי קשר למידת האדיקות או אורח החיים, ספר תורה אינו נתפס כאובייקט. מרגע הכנסתו לבית הכנסת, הנטייה היא לדבר על אודותיו כעל בעל נשמה, ונשמה, כידוע, צריכה מזל ואהבה בעולם הזה. “הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל", כתוב בספר הזוהר. באותה רוח, גם הוצאתו מהארון, כלומר ההיכל, אינה מעשה טכני.
הרב יוחנן פריד מסביר לי שההלכה קובעת שמפני קדושתו וכבודו של הספר, לא מוציאים אותו לחינם. כשרוצים להעבירו, צריכה להיות סיבה מספקת. למשל, לכבוד מישהו. בספר תורה ישנו הממד הקבוע והנייד. הקבוע - הוא שוכן במשכן, בקודש הקודשים, שם משה הפקיד את התורה למשמרת והיא עברה מדור לדור. הנייד - בזמן נדודי העם במדבר וביציאה למלחמות יצאו עם ארון הברית. מכאן עניין הכנסת ספר תורה כטקס שמסמל את ההתייחסות של הקהילה והאדם אל המקום של התורה בחייו.
משה היה הראשון שנתן לתורה את המקום בחיי העם עם קבלת התורה מסיני. עזרא הסופר, עם החזרה מגלות הבית הראשון, תיקן תקנות שקשורות לזמני קריאת תורה: כל שני, חמישי ושבת, ולא יותר משלושה ימי הפסקה. יש כמובן מועדים נוספים. אגב, מכאן מקור הביטוי “כל שני וחמישי", שמעיד על תדירות גבוהה.
חג שבועות הוא הזמן שלפי המסורת עם ישראל קיבל את התורה. אפשר לדבר על השאלה כמה אי־פעם באמת היינו עם ואפשר אולי גם אחרת. זה יכול להיות פוטנציאל לא רע להתחיל ללמוד מהעבר ולהתחיל לחשוב על ברית מחודשת.
ברית שבה הכללים הישנים נבחנים מחדש. רוצים או לא רוצים, אנחנו כאן ביחד. רבי שמעון אומר: “כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי הרחמים בשמיים, ובכך מעוררים את האהבה למעלה". מי יודעת, אולי גם אצלנו על הקרקע הבוערת הזאת תתעורר האהבה.