בימים קשים אלה, שבהם רבנים קיצוניים שולחים את אברכיהם לחסום כבישים במחאה נגד גיוס בחורי ישיבה – טוב להתרפק על דמותו רבת־ההשראה של גדול רבני ארץ ישראל, הרב קוק, שהיה בעד השתתפות בני ישיבות במלחמות ישראל. הרב קוק היה סמכות רוחנית מהמעלה הראשונה, שלא היה סגור בד' אמותיו, ונאבק למען האחדות הפנימית, לקירוב דתיים וחילונים אלה לאלה, כי עבורו יהדות ולאומיות חד הן.
ב־1920, כשישב ז’בוטינסקי עם חבריו בכלא עכו, על הגנת ירושלים, הם קיבלו איגרת מהרב הראשי: “הידיעה הנוראה שכשל כוח הסבל שלכם, עד שגזרתם עליכן רעבון, דיכאה את רוח כולנו... אל תדכאו את רוחכם הטובה, אשר נתן ד’ יוצר רוח האדם בקרבו לכם, ואל תשלחו יד בבריאות גופכם, שנשמה כל כך בריאה ועדינה שוכנת בו”. המכתב עשה את שלו, ושביתת הרעב פסקה.
אחימאיר הפסיק את שביתת הרעב, אך הועמד לדין על הנהגת גוף מחתרתי אנטי־בריטי, ונידון ל־18 חודשי מאסר. חודש לאחר שחרורו כבר השתתף בהלווייתו של הרב קוק בהר הזיתים בירושלים. מותו של הראי”ה הכה בהלם את היישוב היהודי, ובמיוחד את ז’בוטינסקי וחבריו. הרב וז’בוטינסקי נלחמו על צדקתם וחפותם של שלושת הנאשמים ברצח ארלוזורוב. כמו ז’בוטינסקי, גם הרב קוק לא הסתמך על הרגש, אלא חקר ודרש, נעזר ברב הצעיר נתן מיליקובסקי ובאמצעותו הבין שלא היה זה רצח פוליטי.
איפה הרב קוק והרבנים דהיום? איפה הרב קוק המקרב והמאחד, לעומת גולדקנופף וחבריו המפלגים, שחושבים שהם עדיין נמצאים בשטעטל, בין גויים, ומונעים השתתפות תלמידי ישיבות במלחמת המצווה להגנת מדינת ישראל? את זכר גדול הרבנים הם מביישים.
התרעות פיקוד העורף