בכל שנה, בימים הנוראים, חוזר על עצמו אותו טקס: מאות אלפים מצטופפים בבתי הכנסת, פותחים מחזורים ויחד מכים על החזה: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי".
והנה, רגע אחרי שפותחים את הלב, רבים מאתנו חשים דחייה. לנו, כמי שחיים בחברה אינדיוידואליסטית, קשה לעכל נוסח קולקטיבי כזה. גם אנשים מאמינים מודים שקשה להם לומר את המילים האלה ברצינות. קשה להרגיש חרטה עמוקה על משהו שאתה לא בטוח אם בכלל עשית, ועוד כלפי רשימה שלמה של חטאים כאלה.
אבל אולי הקושי הזה הוא בדיוק הסיפור. הפסיכולוגיה הקלינית מלמדת אותנו להקשיב להתנגדות. לא לקפוץ ממנה למסקנה, אלא לשאול מה היא מסתירה. לרוב, היא מסתירה כאב. אולי דווקא לאנשים בדור שלנו, שאיבדו את הסמכויות, את הגבולות ואת האלוהים שמוחל ומנחם, הכי קשה להרגיש אשמים. הפוסט־מודרניזם שחרר אותנו מאמיתות מוחלטות, אבל גם השאיר אותנו בודדים. במציאות כזו, להרגיש שאתה "רע", שאתה "חוטא", שאתה "קטן" היא חוויה בלתי נסבלת. מי יסלח לך? מי יכיל אותך?
ומה עם עזה? לחשבון הנפש של הימים הנוראים יש גם פן ציבורי. אנחנו קוראים: "חטאנו, עווינו, פשענו אנחנו ואבותינו". תמיד "חטאנו" ולא "חטאתי" - לא רק חטאים אישיים אלא גם לאומיים.
המקורות לא מקלים עלינו בעניין הזה. במדרש על שירת הים, אומר הקב"ה לבני ישראל: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" המצרים שטבעו בים היו מי ששעבדו את ישראל. ובכל זאת אלוהים לא רוצה שנחגוג את מותם.
בפסיכולוגיה קיים מושג בשם "פציעה מוסרית" - פגיעות נפשיות שנוצרות לא רק מטראומה אלא ממעשים שסותרים את הערכים שלו. לפעמים הפצע הזה נפתח דווקא כשאתה עושה את 'הדבר הנכון', אבל זה כרוך במחיר מוסרי קשה. אתה יורה כדי להגן, אבל גם הילד שנפגע לא יוצא לך מהראש. כאן נכנס חשבון הנפש - לא כדי לשפוט את עצמך, אלא כדי להישאר בן אדם.
לא משנה מה עמדתך הפוליטית, לא משנה כמה אתה בטוח שהמלחמה צודקת - אסור שהלב שלך יהיה אטום. המקרא מזהיר מ"ערלת הלב", כשאדם מאבד את יכולת ההתרגשות והחמלה. וזה האיום הגדול ביותר עלינו: לא רק שנעשה מעשים קשים, אלא שנהיה אדישים אליהם. זו לא קריאה לעצור את הלחימה ולא קריאה להלקאה עצמית - אלא קריאה לדבר אחד: אל תפסיק להרגיש. גם אם אתה משוכנע בצדקת הדרך, תן לעצמך מקום להתאבל על המחיר. אל תאמר "אשמנו" כי הכריחו אותך. תבחר לומר "אשמנו" כדי להישאר אנושי.
התרעות פיקוד העורף