בפרשתנו מסופר על חטא אדם וחוה, שפותו על ידי הנחש ואכלו מפרי עץ הדעת אף על פי שנאסר עליהם. לאחר מעשה מודיע הבורא לכל אחד את עונשו.

כשיצא הנחש לדרך, להחטיא את אדם וחוה, לא הלך אל האיש אלא לאישה. הנחש ידע שאם ילך תחילה לאדם הוא לא יצליח להכשילו. הלא אדם קיבל את הציווי ישירות מאת אלוקים כעין תורה שבכתב, ואין סיכוי שדברי הנחש יצליחו להסיטו מהמסילה.

הלך אפוא הנחש אל האישה. חוה שמעה את האיסור לא מפי הגבורה אלא מפי בעלה, והיא אמורה להאמין לו בבחינת "אמונת חכמים" כמקובל. קל יותר, חשב הנחש בערמומיותו, לפגוע ביסוד של אמונת חכמים - כלומר, באמונת חוה באדם - מאשר לפגוע בציווי ישיר מאת הבורא.

החל הנחש לסדוק את אמונתה. הנחש גרם לה לשאול שאלות שיסודן בדמגוגיה זולה אך חודרות נימים שבנפש. את יודעת, שאל הנחש, למה הבורא אוסר עליכם לאכול מן העץ? כי יש לו אינטרסים. אם תאכלו מהעץ, "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". אתם תהיו במדרגת אלוקים, תוכלו לברוא עולמות, לשלוט על היקום וכו', ולכן לא רוצה ה' שתאכלו מהעץ. 

ברגע שהנחש החדיר בחוה את הפקפוק שמא יש אינטרסים נסתרים בציוויים שמיימיים, נפגע היסוד האמוני, והנחש הצליח במשימתו: פיתוי האישה. פיתוי זה לא היה מצליח לו המשיכה האישה להאמין שבציווי הבורא ואדם אין כל רווח צדדי.

# # #

ההמשך עצוב: "איכה?" נשאל אדם ומסבירים חז"ל - תראה לאיזו מדרגה ירדת. אתמול היית רואה מסוף העולם ועד סופו, ועכשיו אתה עומד ואינך צופה אלא במה שבתוך הגן. לכן איני שואל "האם אכלת?", כי מתוך המדרגה הנוכחית שלך ברור שעברת על דברתי. זו העבירה, וזו תוצאתה.

ומה התירוץ לכישלונו? עונה אדם: "האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל". הלא אתה הקב"ה היית השדכן. אתה נתת לי את האישה. וכי עליי לבדוק את צדקותה? מכיוון שאתה היית השדכן הטוב בעולם, עליי לסמוך על דבריה. אם, למשל, היא מבשלת - האם עליי להטיל ספק בכשרות המאכל? אדם היה כפוי טובה. הוא מאשים את הבורא בכך שהאישה גרמה לתקלה (מאז כנראה יש טבע באדם שאם משהו משתבש הוא מאשים את אשתו).

ואילו הנחש הוא החכם. מדוע לא נשאל "למה עשית זאת?" כפי שאדם וחוה נשאלו? אלא שלנחש, אומרים חז"ל, יש תשובה מן המוכן. "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?", אם הקב"ה אמר לכם "לא", ואני אמרתי "כן", למה שמעתם בקולי? לקב"ה לא האזנתם, ובקולי שמעתם? אני בסך הכל פקיד זוטר. ואתם החלפתם עולם חולף בעולם נצח? עד היום משלמת האנושות על טעות זו.