לכבוד שמחת תורה: כותבי מעריב בוחרים את פרשת השבוע האהובה עליהם

יתרו - מרסל מוסרי

מתישהו בנעוריי התלוויתי אל אמי צפונה, אל איזה רב גדול. היא רצתה לשאול אותו על גורלה של סבתי, אם יהיה שיפור במחלת האלצהיימר שאפפה אותה כך פתאום או מוטב להתחיל ולהיפרד בהדרגה. הוא כמובן אמר לה להדליק נרות שבת, לקחת על עצמה מצווה או שתיים, והכל יהיה בסדר. אחר כך הביט בי ושאל “מה שמך?". “תעני לו", הפצירה אמי. “קוראים לה מרסל, על שם אמא שלי, זו שבגללה באנו הנה". “מרסל זה שם נוצרי, לא עלינו", קבע. “באיזו פרשה נולדת?".

הסתכלתי בו בגועל, שכן נשאתי את השם הזה בגאווה. הוא תמיד ייחד אותי משאר בנות כיתתי, ובכלל, את סבתי אהבתי עד כלות. “פרשת יתרו", עניתי לו. “אם כך", אמר, “תוסיפי את השם ‘ציפורה', בתו של יתרו הצדיק". לא עניתי לו, ואמי צחקה עליי בכל הדרך חזרה באוטובוס. “ציפורה, מה שלומך?", שאלה, ושתינו ידענו שבחיים לא אחליף את שם סבתי.

נזכרתי השבוע בפרשת "יתרו", שבה ישראל מקבלים את התורה הקדושה ואת עשרת הדיברות לידיהם. זו גם הפרשה שבה אומר יתרו לחתנו משה שהוא לא צריך לקרוס תחת הנטל הגדול ויכול למנות אנשים שיעזרו לו לנהל את כל האירוע. יש בפרשה הזו קסם, רוחניות ואהבת חינם טהורה של מי שעד לפני רגע היה מדייני.

בכל שנה הייתה סבתי מרסל ז"ל עורכת שולחן ענקי מלא אוכל מתוק וטעים, וכמנהג הטוניסאים היינו עורכים את “סעודת יתרו" כדי להלל ולשבח את האיש שהאמין באלוהי ישראל אמונה מלאה ושלמה. בכל שנה, בפרשה הזו, אני נזכרת בה, בסבתי, תורתי היפה והקדושה.

בראשית - לילך סיגן  

בתור אחת שאוהבת התחלות חדשות, קשה לא להצטמרר מקריאת המילים המיסטיות “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". מילים מכושפות שנטענו במשך אלפי שנים בקסם אנושי מיוחד במינו.

מבחינתי, בשני המשפטים הראשונים של התורה מצויה התורה האנושית כולה. במיוחד ברגעים של צרה או ייאוש, פרשת "בראשית" מפציעה כמו שמש בעכירות הקיום היומיומי, ופותחת בפניו יקום עצום של רוח, פילוסופיה והשראה. בסיפור הפותח, אדם וחוה, נבראת הזוגיות הראשונה, והכל מסביב מושלם. בכל זאת, הנחש מצליח לפתות את חוה לטעום מהפרי האסור, והיא מיד מפתה גם את אדם. אם הגירוש מגן העדן לחיים של זיעה וצער באיזה שדה נטוש לא היה מספיק, אז בהמשך הפרשה מתרחש גם הרצח הראשון, ועוד בין שני אחים.

היינו יכולים להסיק מ״בראשית״ שקנאה, חמדנות, שקרים ורצח הם טבע האדם. אבל אפשר גם לומר שממש מהיום הראשון נתן אלוהים לבני האנוש את אפשרות הבחירה. הוא קיווה שעם הזמן נזהה את הניואנסים, נתעלה על הרגשות הנמוכים שקיימים בכולנו, ולכן השאיר גם את החושך כשיצר עבורנו את האור.

מחזוריות הקריאה בתורה יכולה להיתפס כשידור חוזר משעמם, אבל גם כהזדמנות להפציע מחדש. לפרוץ את גבולות המציאות הכובלת והתפיסה הישנה. זו תזכורת מוחשית לכך שתמיד יש לנו אפשרות לבחור בזווית ראייה אחרת, לנסות גישה חדשה, לשנות לטובה. אנחנו לא מתחילים מאפס - הרי בצלם אלוהים נבראנו, כל הניגודים קיימים בתוכנו ויש לנו את כל מה שדרוש כדי ליצור. בתחילתה של שנה חדשה אפשר להביט בחיל ורעדה בתוהו ובוהו ובחושך על פני התהום, ובכל זאת לנער את הרגלי החשיבה הישנים ולמצוא את השאלטר של האור.

יתרו - כרמית ספיר ויץ

כשבננו היה בכיתה א', הוא סיפר שהמורה שלו חוזרת אומרת “בעזרת השם". “אמרתי לה שהיא זו שלימדה אותנו שכתוב ‘לא תישא את שם ה' לשווא', והיא בעצמה עושה את זה. כל דבר שאני מבקש, היא אומרת שהשם יעזור - ולא עושה". זה היה רגע מכונן עבור בן 7 שרואה את הקולות. הרי מה כבר ביקשו מאיתנו שם, במעמד הר סיני, המתואר בפרשת "יתרו"? לבחור בטוב ולא להתפזר. עשר דיברות.

כמה יפה לקרוא לכל אחד מהם “דיבר". העולם נברא במאמרות. דבר הוא לא רק אמירה, אלא גם ממשות וקיום. אני עוזבת לרגע את חז"ל ופרשנויות מאוחרות יותר, מניחה בצד את המקבילות שיש לחלק מהדיברות בתרבויות אחרות, ומעדיפה להתרכז במה שקיבלנו אנחנו.

“אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - יש לזכור את החסד הגדול שהוציא אותנו מעבדות לחירות - מחשבתית ופיזית. בשביל שזה יקרה, היה עלינו להיגמל מהרגלים קודמים. ואם האדם נברא בצלם אלוהים, בכל אדם יש מהאלוהים שתמיד יהיה לנגד עיניו, והוא לא ירע לסביבתו או לעצמו. כל אדם וכל אישה. מכל עם.

“לא תעשה לך פסל וכל תמונה", כי הממון והחומר סופם להתכלות. ועם מה נישאר אז? “לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" - למה לדבר סתם? ולמה, כמו שלימד אותנו בן ה־7, לזרוק את האחריות על כוח גדול מאיתנו, בעת שניתנו לנו כל הכלים לפעול בעצמנו?

“זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" - כל אדם החפץ חיים צריך יום מנוחה, אחרת יקרוס. וכמו שהיהדות היא הסטארט־אפ של הדתות המונותאיסטיות שנולדו מתוכה, כך השבת היא הסטארט־אפ של האנושות. “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". מא' ועד ת', כבוד לשני ההורים, ויש גם תנאי: כדי להאריך ימים, יש לכבד את ההורים. כל אחת ואחד שיסיקו מזה מה שהם רוצים. וגם לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד. עקרונות בסיסיים לכל עת ולכל מקום.

קדושים - שמואל רוזנר  

הנה וידוי כמעט מסוכן: התורה קצת משעממת אותי. אני איש של תלמוד, לא של תורה. התלמוד מסעיר, מצחיק, מופרע. התורה קצת מעייפת, בעיקר אחרי שנגמר ספר בראשית. ארבעה חומשים שעורך טוב, עורך עם סמכות, היה יכול לתמצת. ובעצם, התמצית כבר קיימת. זו הפרשה שלי. פרשת הבר מצווה שלי: "קדושים". ודייק: ברוב השנים קוראים את קדושים מחוברת ל"אחרי מות". אבל אני קיבלתי רק "קדושים". גם יותר קצר, גם החלק מעניין.

"קדושים" היא סוג של נס. באמצע החומש הכי "גרוע", ויקרא. מה בדיוק היא אומרת? את הכל. את כל מה שצריך לדעת. הפתיחה היא אומנם הודעה שקשה לפענח: ״קדושים תהיו כי קדוש אני״. הציווי לא ברור - מה זה אומר להיות ״קדושים״. ועוד יותר ממנו הסיבה לא ברורה. למה זה ש״הוא״ קדוש מחייב שגם ״אנחנו״ נהיה קדושים. חיים בן עטר, מגדולי חכמי מרוקו, בעל ״אור החיים״, כתב כך: ״ועד עתה אין אני יודע למה יתחייב הכתוב לתת טעם״.

כך או כך, ההמשך עשוי בטוב טעם. אולי לא לפי סדר הגיוני (אחת - לשמור שבת. שתיים - בלי אלילים. שלוש - נא לאכול זבח לפני היום השלישי. באמת? זה השלישי הכי חשוב אחרי שבת והעניין עם האלילים?), אבל בהחלט רשימה ממצה. לקט, פאה, שכחה, לא לשקר, לא לגנוב, לא לקלל חרש, לא לרכל (לא לרכל!), לא לזנות, לא לנאוף, לכבד זקנים, להיות הגונים עם גרים וגם עם כל האחרים.

ואהבת לרעך כמוך. כל התורה כולה. תשאלו: אז למה פרשת "קדושים" תקועה כאן, באמצע ויקרא? יש לי תשובה: אם היו ממקמים אותה כבר בהתחלה, כמו שעורך סביר היה מציע, היינו קוראים רק אותה, תמצית המנהלים, וזזים ליהושע. או לתלמוד. איפה שקורים הדברים המעניינים.

חיי שרה - טליה לוין

בחיים יש הפתעות. ופתאום, מאמצע שום מקום, את מוצאת את עצמך בודקת בכל שנה מתי יוצאת פרשת “חיי שרה" בלוח. יש אנשים, כמוני, שעבורם פרשה מסוימת היא סוג של מאורע משנה חיים. אני חוקרת בה כבר כמה שנים, בפרשה הזו, שמסמלת אצלי ברמה האישית התחלה מחדש. והנה, בפעם הראשונה שאני קוראת בה, אני מגלה שפרשת "חיי שרה" נפתחת דווקא במותה, קבורתה, ומה שלימים יהיה סיפור היכרותם של יצחק ורבקה.

את שרה אהבתי עוד מתחילת לימודי התנ"ך. היא הייתה האישה הראשונה שצחקה, זו שהעיזה לצחוק. הצחוק שלה תמיד נחווה אצלי כספק מלגלג, חסר אמונה. גם אם האמינה שיש כוח גדול ממנה שיכול להגשים לה את החלום הגדול, היא לא באמת חשבה שזה הגיוני.

בניגוד לנביאים ולדמויות המקראיות הגדולות מהחיים, תמיד ראיתי בשרה את תמצית האנושיות. היא צוחקת, היא גם זועקת כשהיא מבינה, או חושבת, שבנה יחידה יצחק איבד את חייו על המזבח. היא מתוארת כתמה, לא במובן השלילי אלא מתוך ניקיון נפש, ואולי זה מה שזיכה אותה בברכה האלוהית.

שרה מתה בגיל 127 שנים. לא ברור אם מזקנה. יש אומרים שהיא מתה משברון לב כשחשבה שאיבדה את בנה, וגם כאן לא ברור אם ידעה שניצל או לא. אבל אי אפשר להתעלם מהזעקה שמנוגדת לצחוק שבתחילת הסיפור המקראי. והחיים עצמם, בכוחם, ממשיכים הלאה. ולפעמים אפשר גם להתחיל מחדש עם תקווה. עבורי פרשת "חיי שרה" היא מעין יום הולדת נוסף. תקראו לזה יום הולדת רוחני, שמסמל עבורי התחלה חדשה, שהפכה הפעם את הזעקה לצחוק.

נח - מאיר עוזיאל  

מתוך פרקי חמשת החומשים אני אוהב מעל הכל את קטעי הסיפורים. סיפורים שמרשימים את העולם דורות רבים. לימודי תנ"ך בילדותי היו לימודי סיפורי התנ"ך. אומנם הדוגמה שאביא עכשיו איננה מן החומש ממש, אבל אני זוכר איך כאשר שאלנו בכיתה מה זה זונה, המורה אמרה לנו בשלווה שהמקצוע של רחב היה מוכרת מזונות. קרה דבר מוזר: האמנו לה. ידענו שהיא משקרת, ידענו מה זו זונה, ידענו שישקרו לנו, אבל האמנו למערכת החינוך. מה גם שהמורה הייתה יפה מאוד וטובה מאוד ואהובה מאוד.

ידענו את האמת וידענו את השקר. למדנו בחושים של ילדים שאם רוצים להשתלב, מקבלים את השקר, גם אם יודעים שיש מחוץ לכיתה דבר שקוראים לו אמת. זה חזר בצורה אחרת גם כאשר בכיתה י"א, בקיבוץ, ניסו ללמד אותנו את סיפור מכות מצרים, והמורה ניסה להוכיח שאינן נס, אלא דברים שקרו בדרך הטבע. גם אז לא האמנתי להסבריו, אבל עניתי נכון במבחן.

היו גם ציורי התנ"ך. בשלב מוקדם גיליתי את ה"תנ"ך בתמונות" של גוסטב דורה. חוץ מזה שהוא צייר סברס בארץ ישראל של אז (וידעתי שגם זה עוד סוג של שקר), ציוריו היו בשבילי תיאור מדויק של העולם הקדום. אי אפשר לגדול בלי להכיר את הציור של הגר המגורשת וישמעאל, של משה ולוחות הברית ועוד. אהבתי גם ציור של לילייאן, שבו אברהם מול כוכבי השמיים לרוב.

את התורה לא הפסיקו לצייר. כל ציור הוא סיפור על הסיפור. רק לאחרונה רכשתי אלבום מופלא של הציירת רֶבֶּקָה דוּטְרֶמֶר, ובו הרבה ציורי תנ"ך. היא מופלאה. נוגע ללב, למשל, ציור התיבה של משה, ובה גם מעין מוֹבָּייל פרימיטיבי מעל לראשו. עוד ציור שאהבתי שם במיוחד הוא ציור ששמו נח. רואים פני אדם שעל האף שלו יושבים שני יתושים, ובעיניו הפוזלות אליהם הבעת מצוקה של דילמה לא פשוטה.

וישב - מאור זכריה  

רגע לפני חנוכה, כשהגבאי בבית הכנסת עוד חוסך על החימום ובחוץ אין נפש חיה בגלל הקור של שבת בשבע בוקר, מארון הקודש יוצאת פרשת “וישב" ופותחת את מחזור הסיפורים המרגש ביותר בתורה לדעתי - על יוסף הצדיק.

הפרשה נודדת על פני המזרח התיכון של אז - כנען, שכם, עמק דותן, מצרים, ומככבים בה בני יעקב, מצריים, ישמעלים ומדיינים. באמצע עלילות יוסף שובץ הרמז המטרים לבוא המשיח - עם התובנה הפמיניסטית של יהודה על תמר כלתו (“כי צדקה ממני").

הפרשה מלאה בלהטוטי מילים מבריקים (“טרוף טורף יוסף"), וכשחוזרים לסיפורו של הנער שנמכר לשר הטבחים פוטיפר, מתגלה לנו עוצמתו של יוסף - והפעם לא דרך יכולת החלום שלו, אלא בצורה הכי מפורשת שיש: “ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח". בהמשך הפרשה הוא עוד יושלך לכלא וישתלט גם שם על הביזנס.

עד כדי כך היה לו גב מהשמיים, ליוסקל'ה, שהוא היה יכול להיות הקטליזטור לסטוריליין הגדול ביותר של התורה ולנרטיב היהודי כולו - ירידת בני ישראל מצריימה (לביקור ב"מקץ" ולהשתקעות ב"ויגש") רק לצורך העלאת העם משם 400 ומשהו שנה אחר כך.

לטעמי, אין פרשה מכוננת יותר מ"וישב". משחקי המילים, הסיפור המרתק, הפאנצ'ים הפמיניסטיים, וכמובן - החלפת התלבושות של גיבור העלילה כאילו אנחנו במחזמר בברודוויי (ובאמצעותה אנחנו למדים על משקלו ביחס לסיטואציה ועל מעמדו בה). מעל הכל, אלה הם פירוש החלומות של שר האופים ושר המשקים בכלא (וההקבלה בין עם ישראל לשריגי הגפן - חלשים פיזית אבל מובילים באיכות ובתוצרת) שהופכים אותה לפרשה המעניינת, היפה והמבטיחה ביותר שנתנה לנו התורה.