בראשית - משה ליאון / ראש עיריית ירושלים
בכל שנה, עם פרפרים בלב, אנחנו מתחילים מבראשית. עם תום חגי תשרי, חגי התשובה, מעגל השנה היהודי מציע לנו דרך אחרת, אלטרנטיבית, להתקדם, לחשב מסלול מחדש. לרבים מאיתנו ההזדמנות לחשב מסלול מחדש מלחיצה קצת. אל מול הבורא הכל יכול אנחנו חווים את עצמנו כחסרי אונים. האומנם בכוחנו, אנחנו, לחשב מסלול מחדש, לחשוב אחרת, להתנהג אחרת, ליצור עולם טוב יותר?
התשובה טמונה בביטוי נפלא של חכמינו: "בעשרה מאמרות נברא העולם". בביטוי הזה גילו לנו חכמינו תובנה עמוקה וסוד גדול על בריאת העולם: "העולם נברא במאמר". יותר מכל דבר אחר, המילים הן אלו שיוצרות ובוראות עולם. בפרקי הבריאה בפרשת "בראשית" מופיעים הפעלים "ויקרא", "ויאמר" ו"ויברך" יותר מאשר "ברא", "עשה" ו"יצר". הקדוש ברוך הוא "אומר", "קורא", ואפילו "מברך" יותר מאשר הוא "עושה", "יוצר" ו"בורא".
והדברים אמורים לא רק באל, אלא גם באדם. אחת המשימות הראשונות המוטלות על האדם היא משימה מילולית, לתת שמות לברואים: ויִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
האדם, שנברא בידי הקדוש ברוך כדי להשלים את עבודת הבריאה, מתבקש בידי הקדוש ברוך לתת שם לכל נברא. הקריאה בשם היא סיומה המלא של הבריאה, היא המעניקה את המשמעות והקיום.
כראש עיריית ירושלים, לעתים אני חש עד כמה די להשתמש בשם אחר ובמילים נכונות בשיח כדי לחולל שינוי, לשפר ולתקן. בימים אלה רבים בחברה הישראלית חשים כי עלינו "לחשב מסלול מחדש", להתחבר מחדש זה לזה, לא כיריבים אלא כאחים. המסר העולה מפרשת "בראשית" הוא חשוב ומכריע: איננו צריכים הרבה כדי לחשב מסלול מחדש. לפעמים כל מה שאנחנו זקוקים לו הוא בחירת מילים נכונות יותר, מדויקות יותר - והשינוי כבר יבוא מאליו.
בלק - דרור אידר / לשעבר שגריר ישראל באיטליה
פרשת בר המצווה שלי הילכה עליי קסם מאז ילדותי. כוחן של המילים, כוחו של הדיבור לשנות עולמות. מלך מואב שולח שליחים לבלעם הקוסם. בימינו היינו מדברים על אינטלקטואל עולמי רב־השפעה שיכול להטות את דעת הקהל העולמית נגדנו. בתחילה הוא מסרב, והמלך שולח דיפלומטים נוספים. לבסוף הוא מתרצה ומגיע לוועידה העולמית שנושאה: עם ישראל המאיים על שלום העולם.
לאחר נאומי הפתיחה וההפלגות בשבחו של האורח המפורסם, שקט משתרר באולם. כולם הגיעו לשמוע את נאום הקטגוריה הטרנס־היסטורי נגד עם ישראל, שלאחריו יתאחדו כולם כדי לסלק את העם האיום הזה מן העולם.
אבל איש הרוח המפורסם עשה חשבון נפש עמוק בדרך הארוכה מביתו. הוא עבר סדרת חינוך וקיבל שיעור בענווה, שעה שהאתון שעליה רכב ראתה דברים עמוקים שנעלמו ממנו ואף ניצחה אותו בוויכוח. האתון כמשל לאופן המתנשא שבו ראה בלעם עד אז את האחרים, שנועדו לקבל ללא עוררין את גדלותו האינטלקטואלית ואת מעמדו העולמי.
והנה, התברר לרב־מג שדווקא אלו שחשב לחסרי הבנה התעלו עליו בהתייחסותם לשאלות קיומיות. אלתרמן התייחס לחכמים האלה בשיר המפתח שלו "איילת", הדן בחידת קיומו של העם היהודי בהיסטוריה ש"גַּם נַעַר יִפְתְּרֶנָּה, וְלַשָּׁוְא עֲדַיִן / רֹאשָׁם שֶׁל הַכְּסִילִים אֵלֶיהָ מִתְנַפֵּץ".
מתברר שבאינטואיציות הבסיסיות ובהיגיון הפשוט הם הבינו טוב ממנו את תמונת האיום העולמי. בלעם מבין שטעה לאורך כל הדרך ומחליט לעבור צד ולהתייצב לצד ישראל. ברגע של אמת פנימית הוא מתעשת ומדבר בשבחו של העם הזה, על תרומתו האדירה לעולם ובתקווה שהוא אוצר בחובו לאנושות. מילים נבואיות ארוכות טווח יוצאות ממנו, לתדהמת הצופים:
“...כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ. הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל. תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ..."
הוא מבקש שגורלו האחרון יהיה כמו של אלו שנשכר לקלל. הקהל באולם והמוני הצופים והמאזינים בבית לא ידעו את נפשם לנוכח המהפך שהיו עדים לו. מטחי הבוז לא איחרו להגיע, ואיתם גם הזלזול בחוכמתו וביטול מעמדו העולמי. אך בלעם לא נרתע מלחזור על האמי-תות הללו פעמיים ושלוש:
"...לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ... הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא...". והשאר היסטוריה. שיעור בדיפלומטיה של מילים. גם בימינו.
ויצא - איילת נחמיאס ורבין / יו"ר מכון היצוא, ח"כ לשעבר
היה טבעי עבורי לחפש את אחת הפרשות העוסקות במנהיגות, אבל אהבת התנ"ך אצלי, מקורה דווקא בסיפורים המהפנטים והמורכבים לא אחת כמו בפרשת ״ויצא״, המספרת בין היתר על יעקב, לאה ורחל. בפרשה יש את כל מידות האנושיות - הטובות והרעות - ואפילו דברים שהתקבעו בחברה, למשל שלא היה מקובל שהאחות הצעירה תינשא לפני הבכורה. הפרשה עוסקת ביעקב, המבקש מלבן לשאת את בתו רחל ומתנדב לעבוד לשם כך שבע שנים (שיהיו בעיניו ״כימים אחדים״), כדי להינשא לה.
אולם בבוקר, אחרי שכבר לחש באוזנה דברי אהבה, הוא מגלה שמדובר בלאה. הוא מתעמת עם לבן, טוען שרימה אותו, אבל מחליט לעבוד שבע שנים נוספות עבור רחל. ״ויצא״ היא פרשה שבה הממד האנושי חזק מאוד. וכדי לפצות את לאה על חוסר אהבתו של יעקב אליה, אלוהים מעניק לה בנים (שישה מתוך 12 השבטים). תוך כדי חיים משותפים, ומרוב אהבה ליעקב, לאה ורחל ״מעניקות״ לו גם את השפחות שלהן, שיילדו אף הן בנים. רק אחרי סבל רב מצליחה רחל להרות וללדת את יוסף.
מעמדן של הנשים מהדהד בפרשה הזו, גם אם מדובר בסיפור מקראי. הן לא מחליטות על עצמן בשום צורה, ומרחב ההשפעה המקסימלי שלהן הוא על השפחות, וכך גם סולם המעמדות החברתי הוא חלק מפרשת "ויצא".
אבל לפני הממד החברתי והציבורי, בפרשה בולטים בעיקר הכאב האנושי, הכמיהה לאהבה והקנאה. התנועה בין כוחו של האל לפצות את לאה על כך שאינה אהובה ולכן זוכה בבנים, לעומת רחל האהובה - אך ללא ילדים עד הסוף המר כמעט - לבין הממד הארצי לחלוטין של תאווה וקנאה אנושיות הוא מהפנט.
אהוד מנור וצביקה פיק, מהיוצרים הגדולים שקמו לנו, הקדישו שיר מופלא לפרשה: ״אני אוהב אותך לאה״. לא רבות הן הפרשות שזכו לשיר פופ קלאסי כל כך (השיר היחיד הנוסף שעולה בדעתי הוא ״נח״ של מתי כספי). מנור הצליח לזקק את הרגע שלמחרת חתונתם של יעקב ולאה, או לימים כאשר הוא מנחם אותה כשהיא עדיין שרויה בעלבונה אל מול רחל, אך עטופה בבניה. כאבתי מחדש כשקראתי את הפרקים, אולם גם חייכתי למקרא יופיים של הפסוקים, אולי מהיפים שזכינו להם בתנ״ך.
כי תשא - יוסי ביילין / שר לשעבר
העבדים העבריים יוצאים ממצרים בהנהגתו של משה. הם נרגשים מן הנסים שנעשו להם, ונערכים לקבל את מדריך ההפעלה האלוהי להמשך המסע ההיסטורי. הם מחויבים כל כך לאל האחד במלחמתו באלילים, עד כי כשהם מקבלים את התורה, הם אומרים “נעשה ונשמע" ותילי תילים של פרשנויות מאוחרות מביעות התפעלות מן המסירות המופלאה הזה. אבל 40 יום מאוחר יותר הכל קורס.
כשהייתי ילד כעסתי מאוד על פרשת “כי תשא", ועדיין לא השתחררתי מן הכעס. המקרא לא מנסה לעשות הנחות לעם הממתין למרגלות הר סיני ואשר “נשבר לו" להמתין למשה. ההמונים המשועממים פונים אל אהרן, אחיו, ומצוטטים כאומרים לו: “קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה, משה, האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו". אהרן, החושש, כנראה, לחייו, עושה את רצון ההמון. הוא אוסף תכשיטים ומתיך אותם לפסל עגל, ביודעו כי המסר העיקרי של מסע העברים הוא הצעת אלטרנטיבה מונותאיסטית לאמונה באלילים.
הקב"ה רותח ורוצה להשמיד את העם, כשהוא מוכן להציע למשה עם חדש במקום מה שהוצע לאברהם. משה מצליח להניא אותו מכך, אך כשהוא יורד מן ההר הוא שובר את לוחות הברית וגורם לבני שבט לוי להרוג 3,000 איש. רק לאחר מכן הוא עולה שוב להר, ומקבל מהדורה שנייה של הלוחות. הפרשה העגומה הזו עומדת תמיד לנגד עיניי כהוכחה לאחריות העצומה המוטלת על המנהיג ועל ההבדל האינסופי בין מנהיגות כמו זו של משה, המוביל, לזו של אהרן, המובל.
במדבר - אפרת פינקל / עיתונאית
אולי בגלל המקום הספציפי שאני נמצאת בו עכשיו, נפשי יוצאת לפרשת "במדבר". לא פעם, כשקראתי על מסעם של בני ישראל במדבר במשך 40 שנה, תהיתי לעצמי למה כל זה. למה אלוקים לא היה יכול פשוט להביא אותם ישירות אל ארץ ישראל ואל כל הטוב והשפע שהציעה אז, ובחר להעביר אותם תהליך ארוך כל כך בדרך לא סלולה, מדבר שממה וציה, שנים על גבי שנים.
היום אני יודעת להסתכל על זה מנקודת מבט אחרת, כזו שיש בה גם קצת סבל ובגרות ולאות והצלחות וכישלונות או בקיצור: שנות חיים. אני מוצאת את הסיפור של המסע הזה במדבר כהשראה גדולה מאוד לחיים שלי. כי היום ההבנה הזו פשוטה עבורי: בשביל להפוך ל״משהו״ את צריכה תמיד לעבור דרך של מסע, של שממה, של מדבר. מי שלא סולל לעצמו דרך בעבודה קשה, חריצות, תשוקה ומסירות - אין לו ציוני דרך להתגאות בהם.
כשבחרתי בתקשורת כמקצוע לחיים, היו כל מיני הצעות בדרך שיכלו לקצר לי את התהליך. דרכים קלות שיכלו להפוך אותי ל״מפורסמת״ או ל״כוכבת״. סביר להניח שאם הייתי בת 18, הייתי בוחרת בדרכים האלה, הקלות, המפתות, הזוהרות כמעט. אבל למזלי, בגיל 18 עוד לא נאלצתי לחשוב הרבה בעצמי. הבנתי שאם אני באמת רוצה להיות עיתונאית רצינית, מקצועית, בעלת ניסיון רחב - אני צריכה לעשות את זה צעד אחרי צעד, להתחיל הכי למטה שיש, להתקדם לאט, מדוד, כמו שצריך.
לדוגמה, מה שהופך בעיניי מגישת מהדורה מרכזית למצוינת זו דווקא העובדה שבגיל 24 היא הייתה כתבת שטח שעמדה שעות בשמש והזיעה כדי להמתין למרואיין שבסוף לא בא. כי מה שאתה לומד ואוסף בשעות של עבודה קשה עושה אותך אתה.
אז עזבתי הכל ונסעתי לחיפה, ולפעמים ההרגשה הייתה כמו מדבר. השארתי משפחה, חברים וחיים שלמים מאחור - ויצאתי לקרוע את השטח ולהפוך את עצמי לעיתונאית שאני רוצה להיות. קשה לי? מאוד, אבל דווקא בגלל זה אני יודעת שאני בדרך לארץ המובטחת. ולכל מי שנמצאת פה, כמוני, במדבר - זכרי: זה לא כי אין ברירה, או כי החיים הם מדבר וזה מה שיש. זו באמת הנוסחה הטובה ביותר בשבילך. אלו הולכות להיות 40 שעות או 40 ימים או 40 שנים לא פשוטות בכלל, אבל המסע הזה הוא מה שבונה אותך להיות האדם שאת רוצה להיות.
תצווה - איציק סודרי / יועץ תקשורת ואסטרטגיה
הפרשנים עוסקים רבות באי־הזכרת שמו של משה רבנו בפרשת "תצווה". ראשית, צריך להביא את דברי "האור החיים" הקדוש (שמות, כז, כ), שמסביר את פירוש המילה "תצווה" - שזה מלשון צוות, צוות אחד, ובלשונו - צוותא חדא, כמו שראינו במקום אחר, ״כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך״. כלומר, אני מצוות לך מלאכים להיות איתך, לשמור עליך - יידע כל אחד מישראל, בכל הדורות, שיש בו ניצוץ של משה רבנו, וזה מה שרצה הקב"ה ממשה ב"ואתה תצווה". שתתחבר ותצווה להם, לבני ישראל, מלשון צוות אחד.
המפרשים מסבירים על דרך זו מדוע לא ידע איש את מקום קבורתו של משה. משום שמשה רבנו לא היה צריך ציון קבורה. הוא טמון בלבו של כל אחד ואחד מישראל. שפת אמת זצ"ל מוסיף ואומר שמשה רבנו, שמסר נפשו למען כלל ישראל, זכה שיישאר לתמיד בקרב כלל ישראל. ומדוע נעדר שמו מהפרשה? יש מפרשים שמסבירים זאת על דרך הביקורת על משה רבנו, ויש הדורשים לשבח.
אחרי פרשת חטא העגל ביקש משה רבנו מהקב"ה שימחל לבני ישראל: ״ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת״ (שמות, לב, לא), ומובא בספר הזוהר, וכמו כן בעל הטורים, על פי הגמרא, במסכת מכות: ״קללת חכם גם על תנאי עושה רושם״ (מכות, יא, א). למד מכך הזוהר שאומנם בסופו של דבר הקב"ה סלח לבני ישראל, אבל קללה של צדיק, אפילו על תנאי, מתקיימת, ולכן הקב"ה מחק את שמו. לא מכל התורה, אלא רק מפרשת תצווה.
כאן המקום לברר מדוע, אם כך, דווקא בפרשה זו. על כך ענה הגאון מווילנה שמשום שפרשת "תצווה" תמיד חלה בתאריך ז׳ באדר, שזהו יום הולדתו ויום הסתלקותו של משה רבנו. ללמדנו שנכון שמשה היה אב הנביאים, אבל בסופו של דבר היה השליח של הקב"ה, וכל מה שקיבלנו הוא מהשם יתברך. וכדי שלא נטעה בכך, משה נעדר דווקא מהפרשה של השבוע שבו הסתלק.
פרשנות נוספת, שמציינת לשבח את היעדרותו של משה מהפרשה, מביאים הפרשנים בשמו של הזוהר הקדוש. בפרשה כתוב שלוש פעמים על משה "ואתה", בלי לכתוב את שמו במפורש: ״ואתה תצווה את בני ישראל; ״ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך״; ״ואתה תדבר אל כל חכמי לב״. כלומר, זה ציווי שלך, של משה, דבר שמגדיל את מעלתו.
אולם משה רבנו היה ענו מכל אדם והסכים ששמו יימחק מספר התורה. והנה, דווקא הנמכת קומתו מגדילה את שמו ואת ערכו כמו שמגדירה הגמרא במסכת עירובין: ״וכל המחזר אחר הגדולה, גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו״ (דף יג). בעולם שבו אנשים סבורים שיוכלו להתקדם רק אם יפרסמו ויפארו את שמם, ממשה רבנו אנו למדים שהנמכת הקומה היא דווקא זו שמגדילה את האדם.