רש"י בתחילת הפרשה שואל: "מה ראה קרח לחלוק עם משה?" ועונה: "נתקנא על נשיאות ושל אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת". כלומר שקנאה ופגיעה קשה בגאוותו של קרח הביאה אותו למעשה הנמהר של מרד במנהיגותו של משה, מעשה שהביא על עצמו כליון.
לכאורה הייתה לפגיעה זו בכבודו על מה לסמוך. שכן בני קהת בנו של לוי היו לפי סדר הולדתם: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. בני עמרם הבכור היו משה ואהרון. משה היה למנהיג כלל ישראל ואהרון נתמנה לכהן גדול. אחיו של עמרם הצמוד אליו בגילו הוא יצהר ומן הראוי אם כן שקרח בנו של יצהר יזכה למינוי הבא שהוא נשיא שבט לוי והנה משה מינה את אליצפן בן עוזיאל ודילג על בני יצהר המבוגר מעוזיאל.
אלא שבני אדם טועים ומפרשים את התנהגות זולתם בהתאם למבטם האישי ולמשקפיים שהם מרכיבים בהביטם על העולם. קרח, שהיה רודף כבוד והביט על הוויות העולם דרך שיקולי הכבוד של עצמו מבלי לשקול כל שיקול של טובת הכלל או אמונה בדרכי עליון, מייד חשד במשה שלא די לו בתפקידי ההנהגה שחילק לעצמו ולאחיו אהרון ומתוך חשש שמא קרח שהיה חכם ופקח עוד עלול לעלות עליהם, החליט פשוט לדלג על בני יצהר ולמנות את בן עוזיאל הצעיר לנשיא במקום את קרח המועמד הטבעי לכאורה.
אבל האמת היא שלא משה הוא שהחליט על דעת עצמו על מינוי זה אלא היה זה עפ"י ציווי ה' שלמרות גדולתו של קרח בחכמה ובתורה לא חפץ במינויו בשל מידותיו הרעות.
עדיין טעון ביאור למה חיכה קרח עם מחלוקתו עד לאחר חטא המרגלים (בחודש אב) ולא עורר את המחלוקת מייד עם המינוי של אליצפן שארע שלושה חודשים קודם בראש חודש אייר? כך מקשה הרמב"ן.
אלא, מסביר הרמב"ן, קרח פיקח היה. הוא הבין שבהיות משה בשיא ההערצה על ידי בני ישראל כשראה העם בעיניו את הנהגת משה, בהוציאו את העם ממצרים והובלתו בין גזרי ים סוף והאכלתו במן שהורד להם משמים מידי יום וגם ברגעי השפל של העם, בחטא העגל, עמד בתפילה וממש מסר עצמו למען העם עד שנענה מן השמים ונסלח לכל העם בעבורו, במצב כזה לא היה לקורח כל סיכוי להמריד את העם ולרשת את מקומו של משה. לכן התאפק קרח וציפה לתיזמון נוח לו.
התיזמון הגיע לאחר חטא המרגלים ולאחר התבערה כאשר מתו רבים מן העם בקברות התאווה או אז הייתה רוח העם שבורה והיו נתונים במרה שחורה בראותם את עונש ארבעים שנות נדודים במדבר וכעת משה רבינו אינו נעמד בתפילה מול הקב"ה בבקשה להעביר את רוע הגזירה. כעת ניצל קרח את ההזדמנות לנסות ולהמריד את העם נגד מנהיגותו של משה.
צביעותו של קרח לא עמדה לו והוא וכל המסייעים בידו נשטפו באבדון נצח. כשרואים שיש למנהיג סייעתא דשמיא וכל אשר הוא עושה יצליח רק טיפש הנגוע בשנאה וקנאה יעיז למרוד בו ולכן גם חז"ל שואלים "קרח שפקח היה מה ראה לשטות זו"? כי לא רק רשעות היתה כאן ושנאה במסווה של דאגה לשלטון טוב יותר אלא פשוט שטות גמורה שלא הועילה אלא הורידה אותו ביגון שאולה.
מכאן לקח יקר. כשהקב"ה ממנה מישהו מינוי שמימי כמו את אליצפן בן עוזיאל לנשיא בישראל אל למתנגדיו הנופלים בתבערת הקנאה לצאת נגדו שמא ילכדו הם בעצמם בתבערה אותה הציתו ואילו אליצפן יעלה ויצליח.