פרשת השבוע: כי תבוא | הרב ישראל מאיר זינגרביץ'

אנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול ועדות אשכנז מתחילות במוצאי שבת את ראשית תפילות הימים הנוראים  באמירת סליחות.

חודש אלול  הוא ראשי תיבות של " אני לדודי ודודי לי". מבאר הרב נח וינברג זצ"ל (ראש ישיבת אש התורה) שאופן התייחסותנו לה'  מגדיר את תפיסת אופן התיחסותו אלינו. מערכות יחסים הן הדדיות כפי שאומר שלמה המלך: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). כאשר אנו אוהבים את העומד מולנו אנו מרגישים שהוא אוהב אותנו. כמו כן כאשר אנו מתרעמים על מישהו התחושה היא שהוא מתרעם עלינו.

עיקרון זה  נכון גם ביחסינו עם הקב"ה. "אני לדודי"-אם תאהב את הבורא, "ודודי לי"- תבחין שהבורא אוהב אותך. אבל אם חלילה יש בליבך תרעומת ואתה פונה אל ה' בתלונה כאומר לו  - ה' לא התיחסת אלי יפה, אתה מקשה עלי   כי אז  עלול אתה לחשוב שהקב"ה אינו אוהב אותך.

המרגלים הם דוגמה  לתופעה זו. לאחר שובם  מארץ ישראל הם התלוננו מרות: "ותרגנו באוהליכם: בשנאת ה' אותנו הוציאנו ממצרים לתת אותנו ביד האמורי..." (דברים א, כז). רש"י כותב במקום: "אתם שונאים אותו אבל הוא היה אוהב אתכם".

קורה ויש לך תחושה שאתה מרגיש כלפי חברך ונדמה לך  שגם הוא חש כלפיך את אותה תחושה. אם אתה שונא את ה' אז תחשוב שהוא שונא אותך. ולהיפך, אם אתה  אוהב אותו אז תרגיש שהוא אוהבך.

זוהי עבודת חודש אלול. להגביר את אהבת ה'. ופרשתינו נותנת בידינו את הכלי העיקרי לאהוב את ה'.  הכרת הטוב.

הכרת הטוב באה לידי ביטוי במצוה בתחילת הפרשה. מצות הבאת הביכורים. לא רק עצם הבאת הביכורים לבית המקדש הינה המצוה  אלא ההכרזה שכל המביא את ראשית ביכורי אדמתו מכריז לפני הכהן "באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לתת לנו". באתי להכיר תודה על המתנה שהענקת לנו. את ארץ ישראל על שפע פירותיה. ומבאר רש"י שכאשר אתה מביא ביכורים עליך להודיע לכהן שאינך כפוי טובה.  לא מספיק שבליבך  אתה חש הכרת הטוב לקב"ה אלא עליך להכריז בקול את הבעת תודתך  על הזכות להיות חקלאי בארץ ישראל ולמרות שאתה הוא הפועל להוציא פרי מן האדמה ואתה בזיעת אפיך  עמל ויגע, בכל זאת מאמין אתה ויודע כי כל  היבול פרי אדמתך  הוא ברכת ה' והמתיקות של פירותיך היא ברכת ה' והגשם וטל השמים הכל הוא ברכת ה'  ועל כן אתה מגיע לבית המקדש להודיע בקולך ככתוב: "ותשמענה אוזני הכהן וכל הנוכחים" אין עוד מלבדו! הכל מאתו יתברך!

הדיבור שלך הוא הגשר מהפנימיות לחיצוניות. הדיבור  הופך את מחשבותיך ורגשותיך למוחשיים ואמיתיים. הביטוי בקולך מבטא את השמחה שלך לקיים את מצות ה' ולהודות על כך שאתה חלק מהעם היהודי המקבל עליו את נועם עול מצוות הבורא.

וכשם שפירותיה של ארצנו, ממנה  היינו מנותקים כאלפיים שנה, מתוקים הם, כך נזכה שהשנה הבאה עלינו תהיה מתוקה במתנות ה' ללא  עוקץ ויסורים. רק מור ומתיקות.