אם כבר תחביב, אז קריאה. ואם כבר קריאה, אז ביוגרפיה. ואם כבר ביוגרפיה, אז של מנהיג.
אני חושב שיש ערך מוסף משמעותי בקריאת סיפור חיים אמיתי של אדם בשר ודם, שסחף אחריו המונים, שינה את המציאות, והותיר חותם על ההיסטוריה של האנושות כולה. קריאת סיפור חייו של אדם שכזה היא לא רק חוויה מעניינת, מרתקת וסוחפת – אלא גם חוויה מחכימה ומתקנת שמלמדת אותנו מהן התכונות שהופכות אדם מן השורה למנהיג מעורר השראה. ובעיקר חוויה משפיעה ו"מאמנת", שמסוגלת לגרום לנו לסגל משהו מתוך התובנות הללו ולממשן בפועל בחיינו־אנו.
החלק האהוב עליי ביותר בביוגרפיות הללו, הוא תיאור ימי הילדות של אותם מנהיגים עתידיים, זה שלרוב מתאר כיצד למרות הילדות הפחות מוצלחת, ולעיתים אף הכושלת, הם הפכו בסופו של דבר למנהיגים מובילים בתחומם. יש משהו מאוד מעודד בלגלות שאלברט איינשטיין לא ממש הסתדר בבית הספר, מייקל ג'ורדן סולק מקבוצת הכדורסל בתיכון שלו, ואילון מאסק סבל מבריונות ודחייה חברתית. ככה שלכולנו יש עדיין תקווה.
כשנתקלתי השבוע בביוגרפיה של המנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, ובעצם בהיסטוריה של האנושות כולה – משה רבנו, שמופיע לראשונה על בימת ההיסטוריה בפרשת השבוע, פרשת שמות, התאכזבתי לגלות שהחלק הזה של ימי ילדותו כמעט לא מופיע כלל בסיפור הביוגרפיה שלו. נכון, התורה מתארת בהרחבה את הסיפור המופלא של לידתו ונס הצלתו. אבל מכאן, חוץ מסיפור אחד או שניים על משה הנער, היא חותכת ישירות למעמד הסנה הבוער, בו משה רבנו בן ה־80 שנה נשלח בידי הקב"ה להנהיג את גאולת ישראל ממצרים.
ככה שלא נותר לנו אלא להעמיק בסיפור היחיד אותו התורה כן מתנדבת לספר לנו אודות משה הצעיר, ולנסות למצוא בו את סוד מנהיגותו.
הסיפור הוא סיפור קצר: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". אבל הסוד הוא בפרטים הקטנים. "ויפן כה וכה וירא כי אין איש". לשם מה על התורה לספר לנו שמשה מוודא שאין עדים למעשה? זה אמור להיות מובן מאליו. וחוץ מזה, זה גם כנראה לא נכון, שהרי כבר למחרת משה נוכח ש"אכן נודע הדבר" – הסיפור יצא לאור וכולם יודעים אודותיו.
דווקא כאן, ברמז הקטן הזה, מוצא הרבי מלובביץ' את הרגע המדויק בו נולד משה המנהיג. זהו הרגע בו הוא פונה "כה וכה, וירא כי אין איש", שלוקח אחריות, שמנסה לקום ולהתמודד מול העוול וחוסר הצדק. ובשונה מרוב האנשים שמעדיפים לזרום עם העדר ולהישאר בצד בחוסר מעש, משה רבנו מחליט שדווקא ב"מקום שאין אנשים" הוא יהיה האיש שיקום ויפעל. באותו הרגע הוא הופך להיות מנהיג. לא בזכות העוצמה, וגם לא בזכות הכריזמה. אלא בזכות היכולת ללכת נגד הזרם ולהיות שונה מכולם.
לא לחינם אמרו חכמינו שהפסוק הראשון שיש ללמד כל ילד מיד כשיודע לדבר, הוא הפסוק "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה". היסוד לחינוך היהודי הוא לעולם לא להיגרר עם הזרם ולהיות כמו כולם – אלא ללכת בדרכו של משה רבנו, שגם כאשר מתברר ש"אין איש" איתו, נותר נאמן לאמת הפנימית שלו, לוקח אחריות – והופך למנהיג.