שבת חול המועד פסח | הרב ישראל מאיר זינגרביץ'

בחצות הלילה בי"ד ניסן מתו בבת אחת כל בכורי מצרים וזעקות שבר עלו מכל בית. פרעה מיהר אל משה ודרש "קומו צאו מתוך עמי".

ואכן  הם יצאו אך לא לפני שעשו "...כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ...וינצלו את מצרים".

האם ברגע הגאולה לכך היו נתונות מחשבותיהם של ישראל? למעשי ביזה? האם זו הייתה נקמה במשעבדיהם ברמה הנמוכה של סיפוח כלי כסף וזהב?

התשובה היא שלילית. מעשה שאילת הכלים תוכנן מראש על ידי הקב"ה עוד בטרם החל תהליך הגאולה וכאשר קרבה שעת היציאה ממצרים הגיע הצו האלוקי המפורש וכנאמר "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב".

וכעת בני ישראל קיימו את ציווי ה' ותו לא. ומודגשת הלשון "דבר נא" מבינים שהיה צורך לבקש מבני ישראל לעשות מעשה זה והם כשלעצמם כלל לא רצו בכך.

אך מהי המשמעות האמיתית של צו אלוקי זה? וכי הקב"ה מצווה לשאול כלי כסף וזהב על מנת שלא להחזיר? ובלשונו של רבינו בחיי על הפרשה "חס ושלום שיתיר הקב"ה לגנוב דעת הבריות". אם כן מה פירושו של צו זה?

מסביר הרב משה גרילק זצ"ל (1936-2023): לפנינו דוגמה בולטת מה קורה למילה בתורה כשהיא מוסברת לא נכון, שלא במובנה המקראי. המילה "שאל" פירושה בשפת היומיום שלנו שאילת חפץ על מנת להחזירו. אך במובן זה מצאנו מילה זו בתורה רק פעם אחת: "וכי ישאל איש מעם רעהו " (שמות[ כב,יג) אולם, במאות הפעמים שבהן היא מופיעה במקרא היא במובן של תביעה ובקשה,  ולעולם לא במובן של לקיחה בהשאלה. וזהו הכלל הלשוני: כאשר מופיעה בצמוד למילה "שאל" המילה  "מעם" ( מעם רעהו) פירושה בהשאלה. כל צירוף אחר מובנו: תביעה ובקשה.

בפרשת יציאת מצרים נאמר: "וישאלו ממצרים", "וישאלו איש מאת רעהו",  "ושאלה אשה משכנתה".

אם כן, לא היה כאן חלילה מעשה הונאה אלוקי. הייתה זו תביעה מן העם המצרי שיעניק מרכושו ליוצאים. הצדק האלוקי הוא הדורש לשלם לפחות חלק קטן משכר העובדים הישראלים שעבדו בפרך מאות שנים למען יפוצו במעט על הנזק שנגרם להם ולמען ילמדו משעבדיהם המצרים (וכן הישראלים העתידים לבנות את מדינתם) שאין להתעשר מניצול  ומשעבוד הזולת ואין ליטול מאדם או מעם את פרי עמלו ומאמציו ללא תמורה הולמת.

עוד הערה קטנה בדבר התנהלותם התמוהה לכאורה של בני ישראל במסעם במדבר בואכם לכנען.

אנו נתקלים פעמים לא מעטות בהתנהגות קלוקלת של העם, החל מחטא העגל דרך תלונות על משה ואהרון, טרוניות על מינויים שמשה מינה בהנהגת שבט לוי, מחלוקת קרח ועדתו וכו' ונשאלת השאלה: לאחר כל הניסים והנפלאות שראו במו עיניהם,  כולל עשרת המכות ושומעם את קולו של הקב"ה המדבר אל משה בהר סיני, הרי היו עדים לניסים גלויים, וכיצד ראייתם ניסים אלו לא השפיעה על שיקול דעתם והם נפלו פעם אחר פעם?

מסבירים גדולי המוסר- ניסים או עונשים משפיעים לשעתם בלבד. בחלוף ההתרגשות חולפת ההשפעה. אדם לא משתנה מראיית נס אלא רק על ידי עבודה פנימית על מידותיו הרעות, עבודה סיזיפית וארוכת ימים הוא יכול להשתנות. כל עוד לא הפנימו בני ישראל אמת זו יכלו ליפול בשגגה או במזיד. ראיית הנס היא רק דחיפה קדימה שאחריה  יש עדיין צורך בעבודה רבה על המידות.