זה הכל בינתיים | רון מיברג

אני שמח על שהעניק לי ספרו האמיץ וסוגר החשבונות ההיסטוריים עם עברו של יהונתן גפן הזדמנות לסגור חשבון או שניים. "חומר טוב", שעיקרו שנות ה־70 והקורות את גפן ומכריו, הוא ספר שהוציא לי את המילים מהפה. בשנת 69' הגיע גפן, המכנה את עצמו בספר אפרוח, לעיר הגדולה מנהלל דרך הצנחנים, מלחמת ששת הימים ורמת הגולן שבה לחם, וחבר לחבורת המציצים־מצילים־נצלנים של אורי זוהר, עושי דברו ומלחכי הפנכה שלו שעמם בא גפן בספרו חשבון נוקב עד אכזרי.

בדרכי אני מחבב את גפן. להיות חברים ממש נראה שכבר לא ייצא לנו. מה גם ששנינו אנשים בודדים למדי. בכמעט שנתיים שבהם הייתי עורך שלו במוסף זה, המתנתי לטקסטים שלו בסקרנות. אף שהוא ציין 30 שנה במקצוע הכתיבה העיתונאית ועשה כן רוב הזמן במסגרת טור אישי, גפן הוא מזן הלוחמים העיקשים שאינם נואשים לעולם מלומר משהו בעל משקל סגולי בטקסטים שלהם.

איפה שאחרים שפכו מנוע והם מברברים ברשת עד שארוחת הצהריים עולה בוושט העורך העובר על כתביהם, גפן תמיד מפתיע; נאבק על האמת שלו; נלחם על זכותו לנסח אמירה פוליטית אישית שאינה מצוצה מהאצבע. גפן יודע שהוא יהונתן, עם הה"א המעיקה הזאת, אבל כקצין קרבי לשעבר בצנחנים, הוא נלחם על היעד בשיניים חשופות. הוא מייצר אמירה מקורית, כתובה בדם לב כבר 30 שנה, ואינו מתעייף.

כאשר המרואיין שלך אינו מזמין אותך לביתו הוא אומר לך משהו. לא נעלבתי. אולי העוזרת חלתה וגפן לא רצה לארח אותי בבלגן. אולי הוא חשש שיהיו לי הערות נבזיות בתחום הדקורציה. הוא הציע את קפה "תם"; בית קפה סולידי בעל מראה מיושן ומשומש ברחוב גורדון, בין בן יהודה לדיזנגוף. לב התל־אביביות הוותיקה.

"בוב דילן מעולם לא השפיע על אריק. הוא התחבר לביטלס. הוא חיפש את הפשטות בגלל שהוא פשוט. הוא היה איש פשוט וחביב. אם תזכיר לו (אורי זוהר - ר"מ) היום, אפילו ברמז, את ההתעללויות המיניות בקטינות או אינוס צעירים לעשן באנגים של חשיש, הוא רק ישמיע שוב ושוב את המנטרה שלו: 'חס וחלילה, חס וחלילה, חס וחלילה'".

"אני עונה שאף סופר גרמני לא חשב שזאת אפשרות לצאת מגרמניה של היטלר. גינטר גראס אהב את גרמניה. הייתי במקום כל כך חם ומסריח, כמו שחנוך לוין אומר, ובכל זאת אהבתי מאוד, ואני עדיין אוהב, את שלום ואת בועז. היו לי כמה חברים טובים ומשפיעים".

"לא הבדלתי בין בועז לנורית. לא ידעתי מי זה בועז ומי זו נורית. היינו אחד בתוך השני. היינו מתאספים לצ'ולנט בשבת, לזרוק רעיונות ובעיקר לעשן. אתה לא יודע אם אתה פה כדי לעשן או אם אתה מעשן כדי להיות פה. היה במסך ההזוי ההוא משהו כמו שהפרוזאק עשה אנשים לכאלה נחמדים. יש דברים שמקרבים בני אדם בצורה מלאכותית וכימית. כשאתה צריך להיגמל מהסם אתה צריך גם להיגמל מהאדם שכל כך טוב היה לך עם הסם הזה איתו".

לו אני גפן, הייתי חובש קפל"ד, שכפ"ץ ומשתדל לא ללכת בסמטאות אפלות ולהתרחק מעיתונים ומהטלוויזיה. הדבר הקל ביותר לנסח כתגובה לאני מאשים (מעשן) של גפן נגד חבריו לשעבר, תהיה אמירה שבתור מזדנב של החבורה שאותה הוא מנתח באזמל כה חד, הוא אפילו לא היה שותף בעל משקל סגולי ראוי לטווח את הקדושים התרבותיים שאותם בחר לפרק כמו מנוע מקולקל. אני מתרשם שגפן קרוע בין רצונו שהספר יקים את הסקנדל המצופה, מקדם מכירות מובהק, ובין חשש מסוים מהתגובה הנזעמת שיבשלו לו.

"אם אתה דורש ממני להיות כן איתך, למרות שזה לא נעים, אני מאוד דוחה את עצמי. לא אוהב את עצמי. היו מקומות שכן אהבתי את עצמי בהם. אהבתי את עצמי ב'יש גבול'; אהבתי את עצמי כמסרב פקודה בלבנון; אבל לא אהבתי את עצמי כאשר ישבתי בצלם של אורי ואריק, חשבתי שאני אחד מהחבר'ה וחיכיתי שהפרות יחזרו מהמרעה. אם היו מקרינים אותי על מסך עכשיו - הייתי מקיא".

"יש משפט של דילן, אני אומר אותו בעברית: 'אני זוכר כל אחד מכם ששם אותי בפינה'. שלא יחשבו שאני לא זוכר. כתבתי את 'אשה יקרה' ודברי הפתיחה של מנחם בן על הספר הם 'האינפנטיל והאנטיפת יהונתן גפן' - לא הסופר והמשורר - 'כתב ספר זול. אני לא קראתי אותו עדיין'. כך הוא כתב. אשתי והילדה קראו את זה ולא רצו לתת לי את העיתון.

"אני לא נחמד. לקח לי שנים, אבל היום אני עומד על זכותי לחפש את האושר ולהיות לא נחמד. זאת זכות לגיטימית של כותב לא להיות נחמד".

"כאחד שנתן סטירה אחת לאישה אחת, אני לא יכול שזה ימות איתי. אני רוצה להרביץ לכל כך הרבה אנשים, ואני כל החיים מחזיק. יש המון סטירות בתוכי. זה כמו החלום שבו אני הולך והורג את אורי עם עוזי. האחריות מתחילה בחלומות וכנראה שהסטירה הזאת הייתה לפתוח לעצמי את הדרך.

"כשאחותי התאבדה, הייתי כמו מצורע. זה היה בפריים טיים שלי. כתבתי שירים לאריק, שירים ל'לול'. אחותי התאבדה בת 24 ואף אחד לא בא אליי. אף אחד לא דיבר איתי. היחידים שבאו ללוויה היו בועז וברוריה. הם היו איתי. הם אהבו אותי. הם אוהבים אותי. הם מפרגנים לי ולעבודה שלי ולחיים שלי. הדבר הנורא ביותר זה הגילוי שאנשים לא חברים שלך. זו מחשבה אכזרית ואני בטוח שאתה מכיר את זה. שאתה אומר, הם כנראה מעולם לא היו חברים שלי.

"הם קמים בבוקר וחושבים, מה יחשוב אריק, מה יחשוב אורי, מה שלום יגיד. אני מכיר אנשים מהחבורה שאמרו לי: 'אתמול דיברתי עם שלום' או 'שלום אמר אתמול'. הרעיון הזה, שלא כתבתי אותו בספר כי זה באמת מסוכן מדי אבל לא אכפת לי לתת את זה לך, היה מעמד של אדון־עבד. לעבד יש עוד עבד ולעבד יש עוד עבד. אני כיהונתן, כאפרוח, לא הייתי מוכן להשתבץ בסולם. לא הייתי מוכן להיות בין שלום ליענקל'ה.

"אני חושב שבארץ האישה ניצחה אותנו בלי קרב. היא במאה דרגות יותר מאיתנו. אנחנו לא ראויים לנשים שחיות כאן. אני חושב שהסיכויים של אישה ישראלית בת 33 להיחטף על ידי החיזבאללה הרבה יותר גדולים מאשר הסיכוי למצוא גבר שירגיש אותה. מכיוון שאני גרוש פעמיים, פעם מישראלית ופעם מאמריקאית חצי ישראלית, ראיתי שאני יכול לבחור. הבחירה שלהן היא בין בבון לגודזילה; גברים שגם ישקרו אותן, גם יזיינו אותן וגם לא ירגישו אותן. הגבר הישראלי הוא מוטציה גנטית נחותה. אני אומר: ברוך שלא עשני אישה בשנת 2002 בישראל. באותה הזדמנות תרשה לי לומר שאני לא הומו".