שלט מואר ענק (לד) בטיימס סקוור שבניו יורק מספר לעולם שחלקם של היהודים באוכלוסיית ארה"ב הוא רק 2.4%, אבל הנתון של כמות פשעי שנאה על רקע דתי הוא 55%. ישבתי שם ובהיתי בלד הזה עשרות פעמים, רק כדי להפנים שוב שלא אוהבים אותנו בעולם, עובדה.
כמות הפשעים על רקע שנאה בין יהודים לבין עצמם במדינ'ע שלנו תהיה גבוהה מ־55%, רק בגלל 120 הדיירים באגם הדרעק, קולקציית האפסים שמנהיגה אותנו - ושיטת השלטון הנוכחית שהיא תיאוקרטיה במסווה של דמוקרטיה משיחית, על גבול טמטום החושים. אבל בניו יורק הצלחתי להתנער מהמחשבה, עד שחזרתי ארצה. הנחיתה בארץ המובטחת, אחרי עשרה ימים בארץ ההבטחות, היא סוג של נחיתת אונס. צריך לפחות כמה שבועות כדי להשתחרר מהטראומה. ואני רק ארבעה ימים כאן.
הגעתי לארה"ב כאורח של חברת NBA trips, שמארגנת טיולים למשחקי ליגת ה־NBA ומשלבת אטרקציות שונות בערים שבהן מבקרים. הסוגה הזו של טיולי ספורט מתפתחת בעולם בהתמדה. החברה הזאת, בבעלות אסי אוחנה, ריצ'ארד גרין ועידו גור, מתמקדת בשנה האחרונה רק ב־NBA, אבל התוכנית העסקית מכוונת גם לאירופה ויבשות אחרות במגוון ענפי ספורט. שיטת השיווק מתבססת על שותפות עסקית בין החברה לספורטאי־על ישראלים ואחרים, שיזמינו את הקהל הישראלי להצטרף אליהם למשחקים ולאימונים ולחוות חוויות שונות עם אותם ספורטאים, בתחרויות ומחוץ להן.
לקחתי איתי את כיפוש וגיאצ'ו. מאחר שהוצאות הטיסה והשהייה שלי מומנו בידי החברה, התוספת למחיר הייתה שולית ומזערית. כיפוש מאוד אוהבת ספורט, רק בינלאומי ורק בחו"ל. בארץ היא מוכנה להתפשר על קבוצות כדורגל במפעלים אירופיים, או מכבי ת"א בכדורסל. היא אוהדת מכבי ת"א, כי אף שגדלה במושב, היא בת לדור שגדל על ימי חמישי בערוץ הראשון, כי זה מה שהיה. אולי עוד 40־30 שנה זה ישתנה, אבל בינתיים רוב מוחלט של הציבור משנה צבע לצהוב בימי חמישי, וזה אפידמי. "מכבי מייצגת את ישראל", מסבירה לי כיפוש בלהט, אין לי כוח להתווכח איתה. עשרה זרים לא מייצגים את המדינה, הם מייצגים את המועדון. אבל אני באמת עייף מוויכוחים על עובדות.
אז היא הודיעה לי שהיא באה איתי. "מאמי, אתה לא יכול להסתדר בלעדיי. רק אני יודעת לטפל בך: איזה קפה אתה צריך בבוקר, מיץ תפוזים ובראוני'ז. אני יודעת מתי אתה מאבד סבלנות כי אתה רעב. ואתה יודע שאני לא מעיקה. גיא עליי, אתה תהנה מהספורט שלך. אני אבוא רק למשחק אחד".
עוד לפני שהשבתי לה, היא כבר הפיקה את הגעתה עם גיאצ'ו. התוכנית כללה שלושה משחקים מהסיבוב הראשון בפלייאוף על אליפות הליגה - בבוסטון, בפילדלפיה ובברוקלין שבניו יורק. הקבוצה מנתה 17 חברים: שתי אמהות עם בניהן, כולל כיפוש, והשאר אבות עם בניהם, נערים עד בגירים. הנחיתה הייתה בבוסטון, שתססה לקראת מרתון בוסטון, שציין עשר שנים לפיגוע הנורא.
עוד לפני היציאה דרש גיאצ'ו לדעת אם נקיים את ההבטחה לרכוש לו טלפון פרומקס 14. אני עניתי שמעולם לא הבטחתי לו, ושלחתי אותו לאמא שלו. "אבא, אמא הבטיחה לי. אבל אתה יודע שהיא קמצנית קצת. אתה תמיד נדיב איתי וקונה לי מה שאני רוצה, אז אני סומך עליך". "גיאצ'ו, רד ממני. אמא הבטיחה לך? סגור את זה איתה. אני יש לי טלפון של ילד בן 7, וטוב לי איתו". הוא הביט בי בעיניו הכחולות, חייך חיוך שאמר "הלו, אני אלמד אתכם מאיזה עץ בונים גיטרה. אתם קטנים עליי במניפולציות".
ובאמת, בארוחת הבוקר הראשונה שלנו הוא איבד את הטלפון שלו. כיפוש ארגנה משלחת חיפוש, שלא כללה אותי, שהפכה כל פריט בלובי, בחדר האוכל ובחדר שלנו. מאחר שהיא מחוברת לטלפון של הילד, שהראה לה שהטלפון נמצא במלון, היא הייתה בטוחה שתאתר אותו. לי לא היה ביטחון כלל. הייתי משוכנע, אני עדיין משוכנע, שהוא החביא אותו במחבוא שיהיה קשה לאתר אותו. אגב, הוא עדיין לא אותר.
הוא לא חדל מלהעיק ולומר שאין לו חיים ללא טלפון. זיהיתי סימני שבירה אצל כיפוש. "מאמי, כשנגיע לניו יורק בעוד יומיים, תקני לו טלפון יד שנייה. אני אכוון אותך לחנויות של יהודים, שירכיבו לו גם מקלדת בעברית, אף שכל המשחקים שלו באנגלית. יהיה בסדר". בשבת בצהריים הוא בא איתי למשחק של בוסטון נגד אטלנטה בטי.די. גארדן. הוא התרגש אש. הוא מעולם לא נכח באירוע של עשרות אלפי אנשים בחו"ל. ראיתי על המבט שלו ועל האופן שבו הוא לחץ את כף ידי, שהוא מוצף לגמרי. קניתי לו כובע צמר ירוק של הסלטיקס ונכנסנו לאולם. NBA trips ארגנה לחברי הקבוצה סוויטה סגורה לצפייה במשחק, עם אוכל ופינוקים.
המראות הקסימו את הילד, שמחתי בשבילו. הוא ביקש להסתובב באזור. אסי אמר לי: "תן לו, אני על זה. הוא יסתבך ולא יידע איך לחזור, יחזירו לך אותו. אל תדאג אני פה, תהנה מהאירוע". כעבור עשר דקות הוא חזר וביקש שאקנה לו גופייה וכדור. אסי וריצ'ארד דאגו לקבוצה לחולצות, אבל הוא חייב לחוות את הקנייה, אז זה מה שעשיתי.
המשחק החל, הוא נכנס מיד לאווירה. הסברתי לו מדוע הקהל זועק "דיפנס", הוא התחבר מיד ופניו זרחו. הוא שאל עוד שאלות על הקבוצות, השחקנים, שוב התברר לי שיכולת הקליטה שלו מדהימה. הסלטיקס דרכו על ההוקס מאטלנטה ופירקו אותם בהפרש של 30 נקודות. גיאצ'ו היה מאושר, עכשיו הוא סלטיק, בהמשך הטיול הוא יהיה גם אוהד של פילדלפיה. לפחות הוא מכוון גבוה ולא מסתבך עם מועדון שמחכה כבר 50 שנה לתואר אליפות, כמו ניו יורק ניקס, שאני אוהד. חזרנו למלון, הטלפון עוד לא נמצא. זה אפילו לא הטריד את הילד, כי הוא ואני ידענו שהוא לא יימצא.
למחרת יצאנו לכיוון ניו יורק. את הדרך המהירה הזו מס' 95 נהגתי לכל כיוון וכל פיצול יום־יום במשך שנתיים וחצי, כשנהגתי טריילרים בצפון־מזרח ארה"ב. לא ביקרתי במעצמה הזו 21 וחצי שנים, מאז שעליתי לטיסה לישראל אחרי טיול בקובה, שעה לפני הפיגוע במגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001. על האירועים שמעתי מדיווחים של הקפטן במטוס. בנחיתה התבררו לי ממדי האסון. אבל עורקי התחבורה לא השתנו יותר מדי, גם הפקקים בכניסה אל העיר.
הקבוצה שלנו התגוררה במלון W בטיימס סקוור, בתוך הצנטרום של הפיילה. אנחנו בקומה 40. שש שנים גרתי במנהטן ברחוב 57 פינת השדרה השמינית, סמוך לכיכר קולומבוס. אף פעם לא טרחתי לבקר בטיימס סקוור. חלפתי על פניו בידיעה שזה עניין לתיירים, אבל עכשיו אני תייר, אז אני יכול לקחת אספרסו כפול ב"סטארבאקס" ולשבת בכיכר. ניו יורק סיטי ברגרסיה בגלל הקורונה. יותר מדי הומלס כתוצאה מהשפעות המגיפה. העלויות של כל דבר ועיקר בשמיים. אבל זו עדיין ניו יורק, וכל השטויות שלפיהן תל אביב בשפיץ של הערים היקרות בעולם, לא מתכתבות עם המציאות.
ועדיין נותר עניין הטלפון. כיפוש יצאה עם גיאצ'ו לרכוש מכשיר חלופי, כאשר האמא הקציבה לרעיון 400 דולר. צחקתי בלב, כי ידעתי שזה ייגמר ביותר מכפול, כי אני מכיר את הילד ומכיר את האמא. וכך זה נגמר עם אייפון 11. "אבא, זה אומנם לא מה שרציתי, אבל התקדמתי קצת מהטלפון הטיפש שהיה לי קודם. אז תודה גם לך".
"גיאצ'ו, הטלפון שאתה קורא לו טיפש הוא בדיוק הדגם שיש לי. בכל פעם שאתה לוקח אותו ממני כדי לשחק, אני לא רואה שאתה סובל". אבל הילד הסביר שבשביל גלישה, הטלפון שלי בסדר, גם ליוטיוב. אבל הוא זקוק למצלמה טובה יותר ולנפח אחסון. נו, מה אני מבין בזה.
כיפוש בנתה לה מפת ציר, שתאפשר לה לבקר בכל החנויות האפשריות. אני לא נכנס לחנויות של בגדים ו/או מוצרים. אין לי מה לעשות שם, אני נתקף בסחרחורת. על מרכז קניות בכלל אין מה לדבר, אני בוורטיגו כבר בחניה.
אז נסעתי עם הקבוצה לפילדלפיה כדי לצפות במשחק מס' 3 בסדרה נגד ברוקלין. הבונוס בהגעה למשחק הזה היה צפייה בחימום של שתי הקבוצות, שעה וחצי לפני המשחק. NBA ובכלל ספורט אמריקאי זה שואו־טיים. הליגות עושות את המרב כדי שתיהנה. אבל זו עדיין תחרות ברמה הגבוהה ביותר שבנמצא. כשיש בפילדלפיה את ג'ואל אמביד, שהוא חריג פיזי בגודל העצום שלו וביכולת האתלטית, זה לא קורה מטיול צהריים ב״שיפודי ציפורה״, כפי שזה קורה לעתים בכדורגל שלנו למשל. זו הכנה סיזיפית בכל יום בעונה.
התמקדתי בו ובשלושת עוזרי המאמן של הסיקסרס, איך הם מכינים אותו במשך שעה למשחק. אין עדיין קהל, אין צפצוף על הפרקט, כל השחקנים עסוקים בהכנה, מרמת המתיחות, המאוצים והאימון עצמו. אמביד, שהוא באמת רוק־סטאר בספורט העולמי, לא הפסיק לעבוד על שינויי כיוון וזריקות במשך 45 דקות ברציפות, כשעוזרי המאמן מסמנים לו הכל בתנועה ומבט. לא מדברים, עוד אין מוזיקה, עובדים.
הבטתי גם בקלקסטון, שחקן הפנים של ברוקלין, מכין את עצמו למשחק, כשהמטרה שלו היא לנטרל את העוצמות הנדירות של אמביד. הוא הביט לחצי המגרש שבו עבד על עצמו הקמרוני. הוא כבר ידע שזה בלתי אפשרי, עוד לפני הפתיחה.
ואכן כבר בדקות הראשונות של המשחק, במאבק על ריבאונד, אמביד בעט בקלקסטון במפשעה. לפי חוקת המשחק הוא היה חייב להיות מורחק מיידית. אבל כבר אמרנו שמדובר ברוק־סטאר, אז השופטים סלחו לו. ברבע האחרון, כשפילדלפיה ביתרון, קלקסטון הטביע על ראשו של אמביד, עשה קצת תנועות מיותרות וטראש־טוק. הוא הורחק מיד. כי בחיים כמו בחיים יש דרג ויש זרג. קלקסטון כבר פנטז שהוא ברמת הדרג, החזרה למציאות הוכיחה לו שהוא ממש לא.
יש עוד כוכב־על בפילדלפיה, ג'יימס הארדן. היו לו ימים טובים יותר כשחקן, אבל הוא מקפיד לפרק כל מועדון שהוא משחק בו. הוא עושה ימבה של שטויות, לוקח על עצמו יותר מדי, מזייף הפקר־הפקר בהגנה, אבל הוא משוכנע שהוא עדיין כוכב־על. נראה מה יהיה איתו בהמשך הפלייאוף. לא נראה לי שזה יהיה טוב למועדון שלו. לברוקלין יש שני שחקני כנף טובים מאוד, אבל זה מועדון שבונה את עצמו מחדש. הנטס יידרשו לארבע־חמש שנים כדי להתמודד בצמרת. גם זה מותנה בעסקאות ובבחירות נכונות. כרגע הם בחורים נחמדים, אבל להיות נחמד זה לא מקצוע, זה רק נחמד.
חזרנו לניו יורק. אסי צייד אותנו במספיק מזכרות, אז היה לי מספיק סחורה להביא לילד, שמיד שינה את מדיו מהסלטיקס לסיקסרס. הבטחתי לו שאקח אותו למשחק הבא, כדי שיראה את אליליו החדשים. למחרת לקח אותנו ריצ'ארד לטיול בפסל החירות ואליס איילנד. הטמפרטורה הייתה ארבע מעלות, הוא הכין שמונה כרטיסים, אבל כולם הבריזו לו. ריצ'ארד הוא איש מקסים. אמריקאי משכיל ותרבותי, עם עבר של 30 שנה בעסקי המלונאות.
הידע שלו עצום, בכל תחום, פשוט בור סוד. הודעתי לכיפוש שאנחנו מצטרפים אליו לטיול, על אף תנאי מזג האוויר, כי אסי היה טרוד בענייני הפקה עתידיים. אני כבר הייתי בפסל החירות עם בנותיי, אבל חשבתי שזה טוב לגיאצ'ו. היה כל כך קר, שפשוט לא מצאתי לי מקום מסתור מהרוח, שהקפיאה אותי עד כדי תחושת נימול ביד ימין. זו הייתה אמתלה מספיק טובה כדי לשלוח את כיפוש והילד לסיור בפארק, כולל טיפוס לבסיס הפסל ולמוזיאון. אני התמקמתי בבית הקפה, כפי שאני מחבב באמת. תכלס, היית במקום פעם אחת בעבר, כלום לא השתנה והפסל עומד שם כבר 137 שנים, זה מספיק זמן.
כשחזרנו למנהטן במעבורת, כיפוש שאלה אותי אם אני רוצה ללכת לגראונד זירו. השבתי בשלילה. אני זוכר את מגדלי התאומים יותר מדי טוב, היו לי שם לקוחות לקו חלוקת משטחי נייר למדפסות. אז בשביל מה להיזכר במה שקרה, אם לא חייבים? אמרתי לה שבמקום זה אקח אותה למיד־טאון לבניין שבו גרתי, ובהמשך למסעדה אפגנית בשדרה התשיעית, שהייתה מסעדת הבית שלי. אז המסעדה כבר לא שם, אבל הזיכרונות דווקא כן.
אחד התחביבים שלי, שאני מוכן להקדיש לו שעות רבות, זה צפייה בשידורי ספורט. נכון שאני גם עובד בזה, אבל אני גם אוהב את זה. במלון היו 18 ערוצי ספורט, עם הכל מכל. מלקרוס והוקי קרח, עד בייסבול מקצועני וליגת המכללות וסופטבול לנשים מליגת המכללות. אז כשכיפוש הודיעה לי שהיא נוסעת לחברה בטנפליי עם הילד, הייתי מבסוט. הייתה רק בעיה קטנה – בניו יורק אסור לעשן במלונות – ולרדת 40 קומות בשתי מעליות בשביל סיגריה זה ממש בזבוז זמן.
הייתי חייב למצוא פתרון. מצאתי את המדרגות. איש לא נכנס לשם כדי לרדת 40 קומות ברגל. הצטיידתי בחבילת מגבונים לחים כדי לנקות את המדרגות (ניקוי זירה מעבירות שאני מבצע בתחום, זה טבוע לי בדם) מהאפר ולאסוף את הבדלים. כיפוש, שהיא אדם נורמטיבי - אם אסור אז אסור - המשיכה לרדת למטה, עד שגילתה את הזולה שלי. מה שאני אוהב אצלה, זה שהיא מתרגלת מהר לטוב. כמו שאנחנו נוסעים בדרך פקוקה והיא אומרת לי: "תראה, מאמי, השוליים פה ממש רחבים, מה אתה אומר?"
ואני מתפוצץ מצחוק ועונה לה: "כשהכרת אותי לא עברת במעבר חצייה באדום, גם אם זה ביום כיפור. אבל למדת מהר איך מקצרים הליכים. יותר נכון, איך אני מקצר, כי לבד את פוחדת. כבר חשבתי על זה, אבל בעוד 400 מטר יהיה שוטר, אז נחכה להזדמנות". אז היא מחייכת ואומרת שנכון, כי איתי זה יותר נוח.
היינו בעוד משחק, הרביעי בסדרה בין פילדפיה וברוקלין, הפעם בברקלייס סנטר. היה צמוד, אבל בסוף נגמרה הסדרה ב"סוויפ" של הסיקסרס (0-4). גם כיפוש וגיאצ'ו באו. החוויה הייתה בסוף המשחק, כאשר הקבוצה שלנו קיבלה את הפרקט לשעה תמימה למשחקים של 3X3 בשני חצאי המגרש. נהניתי לראות את הצדיק שלי משחק ונהנה. את הזיכרונות מהטיול הזה יש לו חיים שלמים לזכור.
היה מדהים, באמת. טיול ברמת VIP לא משאיר אף אחד אדיש לנוכח רמת האכפתיות והפינוק של חברת ההפקה. בדצמבר אמור להיחנך מפעל חדש של הליגה - שבוע של גביע הליגה, בשיטת מפסיד יוצא, כמו גביע המדינה בארץ. זה יהיה בלאס וגאס, מתאים לי לנסוע עם חברים. כיפוש כמובן רוצה להצטרף. "מאמי, אתה ולאס וגאס, זה מסוכן לי לבריאות. יצמח לי שיער לבן אם אני לא אהיה שם לשמור עליך. אתה הרי כמו ילד, מיד אתה מתפזר בראש". אני עונה שעד אז אלוהים גדול. נחתנו בארץ, לתוך הסחלה הרותח והמהביל מאדים של גועל. עם פוליטיקה שמחליאה את הכל. אבל אני עדיין בטוב, אז למה לקלקל?