אין דרך אחרת להבין את זה. יש לנו עסק עם חבורה שאין לה קווים אדומים. חבורה שבדרך להשגת מטרותיה הפוליטיות לא תהסס לקרוע את אחרון המיתרים שמחברים כאן את כולנו. קודם הם נשאו על כפיים אנשי הון שאיימו לפגוע בכלכלה שלנו.
בהמשך הם העניקו לגיטימציה לאנשי מילואים שהודיעו שאם תביעותיהם הפוליטיות לא תתקבלנה, לא יתייצבו לשירות. אחר כך הם נרמלו לגמרי שגרת חיים חדשה שבה כל עשרה אנשים שיש להם כאב בטן על משהו שעושה הממשלה יכולים לחסום את המדינה, ומי שימחה נגדם - יוקע כעוכר דמוקרטיה.
השבוע הם חצו עוד קו אחד, כשהחליטו לחרב את היום הקדוש לכולנו, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אין לנו יכולת אמיתית לדעת כמה גדולה הקבוצה הזו. ברור לגמרי שלא כל השמאל הישראלי ולא כל מתנגדי הממשלה הזו נמנים עמה.
מה שאנו כן יודעים לומר זה שלקבוצה הזו אין אלוהים. מדובר בחבורה שיכורת כוח, ששמה לה למטרה לפגוע בממשלה זו בכל מחיר, וכדי להצליח במשימה הזו היא מוכנה לעשות הכל. ממש הכל.
נכון, ההיסטוריה שלנו מכירה חבורות קיצוניות שכאלה, מימין ומשמאל. אלא שבעבר מצאו מולן החבורות הללו עיתונות ישראלית אחראית, שלא מוכנה לעשות להן הנחות.
עיתונות שהציגה אותן כמו שהן, כסכנה לכולנו, והבהירה להן שאם יש להן כוונה לפרק את החברה הישראלית, היא לא תשתף איתן פעולה. והאחריות הזו של העיתונות שלנו, למרבה הצער, נגמרה. הפעם, בסיבוב הזה, העיתונות לא עומדת מול הקבוצות האלה. הפעם היא בעצמה המנוע שמאחוריהן.
קחו את הדרישה החצופה מנבחרי הציבור שלנו שלא להגיע השנה לבתי העלמין. ראוי להזכיר בהקשר הזה משהו שמעט נשכח בלהט הימים האחרונים. יצחק גולדקנופף מייצג ציבור שבחר בו. הרבה מאוד אנשים בחרו בו.
גם באיתמר בן גביר ובגלית דיסטל אטבריאן וברון דרמר ובעידית סילמן ובגילה גמליאל ובחברים אחרים בקואליציה. וכשאנשי המחאה – ברחובות ובמערכות התקשורת - תובעים מהם לא להגיע לבתי העלמין הצבאיים, הם תובעים למעשה להוציא מהחלקות הצבאיות את רוב הציבור הישראלי ששלח אותם לייצג אותו בכנסת, אגב קביעה שחללי צה"ל לא שייכים לציבור הענקי הזה. וזו חוצפה שאין כדוגמתה. וזו ברוטליות שאין כדוגמתה. וזו נכונות שאין כדוגמתה לפרק כאן הכל.
יושבת חבורת עיתונאים - שרבים מהם העבירו את השירות הצבאי שלהם באולפני רדיו – ומחליטה מי ראוי לבוא בשערי בית העלמין הצבאי ומי לא, מי צריך לשאת דברים ומי לא. מי אתם? מי שמכם? מי בחר בכם? מי הסמיך אתכם? ערכתם סקר בין המשפחות השכולות? שאלתם את אזרחי ישראל? בדקתם מה כולנו רוצים? את מי אתם מייצגים בכלל?
לגנץ מותר ולנתניהו לא?
במשך שנים היו לקבוצות שונות בחברה הישראלית תירוצים מצוינים לפוצץ את יום הזיכרון, לו רק חיפשו תירוצים כאלה. החברה הישראלית מחולקת. החברה הישראלית מקוטבת. החברה הישראלית נמצאת תמיד בעיצומו של ויכוח לוהט. אלא שעד השנה – עד שבאה אותה חבורה של חסרי אחריות עם גיבוי תקשורתי והחליטה שהיא מוכנה לפורר כאן הכל רק כדי לפגוע בממשלה הזו – איש לא חשב שלגיטימי לעשות את זה.
חזרתי השבוע אל הכתבות על אודות אותה "שערורייה", כך הגדירו אותה ב־2019 בחדשות 12, כשמפלגת הליכוד פרסמה סרטון בחירות שמזהיר עד כמה מסוכן בני גנץ. כל זה על רקע תמונות מהחלקה הצבאית בהר הרצל. אוהו, איזו מהומה הייתה כאן.
איזה זעזוע נשקף מכל מסך טלוויזיה בעקבות השימוש הנלוז בזכרם של חללי צה"ל. "קשה להישאר אדישים", הסביר כתב חדשות 12, אגב תלונה על כך שבליכוד הסתפקו בהרחקה של אבישי עברי, הדובר בסרטון.
"תסמונת הש"ג", הסבירה העיתונות ודרשה עריפת ראשים רחבה יותר. "מי המעורבים?", תהה הכתב, "מי אישר את הסרטון? מי הגה את הרעיון?". וכשיו"ר הליכוד בנימין נתניהו התנצל, נזף בו הכתב שזו "ממש לא התנצלות, מקסימום התנערות".
אז מה קרה פתאום? איך כשהליכוד מראה תמונה של בית עלמין בסרטון בחירות זה נורא, וכשבשמאל מנסים לפוצץ את טקסי יום הזיכרון, נוכח אלפי משפחות שכולות שעלו לבכות על קבר יקירן, זה מתקבל על הדעת?
לאן נעלם הזעזוע מהשימוש בשכול? איך הניסיון להשמיד את היום הקדוש ביותר לחברה הישראלית הפך לגיטימי? איך ערוצי הטלוויזיה והרדיו והעיתונים, שרק אתמול כיסחו לליכוד את הצורה על פרומיל מזה, חיים בשלום עם מה שמתרחש פה?
לעיתונות הישראלית יש ארכיון ענקי של רגעי שפל, אבל זה כנראה היה הנמוך מכולם. עיתונאים לא דיווחו על המהומות הצפויות ביום הזיכרון. הם דרבנו אותן. כל מי שביקש לערבב את הפוליטיקה בשכול, זכה בחיבוק רדיופוני.
בזה אחר זה עלו לשידור מארגני מחאות, חלקם הורים שכולים וחלקם לא, ובמקום להיתקל בתקשורת שתניף מולם שלט "זהירות, חומר דליק", היא ציידה אותם בפח נפט משלה, ואיחלה להם הצלחה.
יש לי מערכת יחסים אידיאולוגית מורכבת עם עמיתי בן כספית. אנחנו עובדים יחד למעלה משני עשורים, מסכימים על חלק מהנושאים שעל סדר היום ומתווכחים על חלק אחר, ובדרך כלל אני חי בשלום עם דעותיו של בן, גם כשאני חלוק עליהן. השבוע עמד בן מאחורי אחד המיצגים המכוערים והמזוהמים שנראו כאן.
זה היה כששיתף עבור מאות אלפי עוקביו ברשת החברתית סרטון שצולם בבית העלמין הצבאי, כביכול על ידי אח שכול אנונימי, עם הקריאה "חללי צה"ל מצטרפים למחאה". רגע אחרי שעלו הטענות שלפיהן, בניגוד גמור למה שכתב כספית, מי שצילם את הסרטון הזה לא ביקש רשות מהמשפחות השכולות לפני שהשתמש בקברי בניהן - כספית מחק את הסרטון. עד אז הצליח לפגוע ברגשותיהן של המוני משפחות.
ודווקא העובדה שבן הוא פטריוט יהודי, ציוני ואוהב ישראל, מלמדת עד כמה השנאה האובססיבית לממשלה הזו יכולה לעוור. כספית הניח בצד כבר מזמן את כובע העיתונאי. חשבון הטוויטר של מי שבעבר טלטל ממשלות עם חשיפותיו העיתונאיות הפך ללוח המודעות של ארגוני המחאה.
כל צילום של הפגנה מגשר נהריה, כל סרטון של תליית שלט בכניסה לירושלים, כל הודעה על התארגנות לקראת מוצאי השבת הקרובה. איזה ערך יש לעיתונות מהסוג הזה? "חללי צה"ל מצטרפים למחאה"? איך יהודי שגדל פה יכול לשתף פעולה עם תועבה כזו, שמגייסת את חללי צה"ל כולם לטובת מחאה פוליטית? איך מי שרואה את עצמו חלק מהחברה הישראלית יכול לפגוע כך בקדושת הנופלים?
כמה ימים קודם לכן, חבורה חצופה אחרת של מפגינים הניפה בתל אביב כרזה ענקית: "במותם ציוו". צובעת את כל מי שמסרו את נפשם על הגנת העם והארץ בצבעים של "קריים מיניסטר". מחללת את זכרם. מלבישה אותם בעל כורחם בחולצות של ארגוני המחאה.
ואני עומד מול השלטים האלה ותוהה: האם אורי ודודי ואברהם ויונתן ודן וגרשון ואביעד, שמאכלסים את בית הקברות במשק שלי, היו תומכים בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים? האם היו מתנגדים? האם זה רלוונטי למשהו? האם זה אמור לעניין מישהו? מאיפה החוצפה הזו לגייס את גופותיהם להפגנה פוליטית? באיזו מדינה יש עיתונות מופקרת כמו אצלנו, שיש לה מה להגיד על הכל - ודווקא כאן אין לה ציוץ אחד של ביקורת?
לפני כמה ימים ראיתי ברשת החברתית תמונה של כרזה שחורה בנוסח "במותם ציוו לנו את הדמוקרטיה", שהניחו מי מאנשי המחאה על קברו של חלל שנפל לפני 67 שנים.
הבחור הצעיר והטהור הזה נפל בקרב כשבן־גוריון היה ראש ממשלה, כשד"ר בורג היה שר הדואר, וכשערביי ישראל היו עדיין תחת ממשל צבאי. מי שהחליט לחטוף את זכרו ולקבוע שאם היה חי היום הוא היה מתנגד לביטול עילת הסבירות – איננו אלא מטורף חסר גבולות.
מפרקי הממלכתיות
הדרישה מנציגי ממשלה שלא להגיע לבתי העלמין - דרישה שלמרבה הצער יו"ר יד לבנים אלי בן שם היה חלק ממנה - הייתה קריאה מפורשת לפירוק הממלכתיות.
"אני ביום הזה לא מסתכל על האנשים האלה כעל פרסונות", הסביר לי בפשטות מנחם גרנית, אביו של סגן דוד גרנית הי"ד, לוחם סיירת הצנחנים שנפל בלבנון, כששאלתי אותו אם לא קרה לו בעבר שחש כאב בטן מול זהותו הפוליטית של נציג הממשלה שנשלח להר הרצל.
"אני מסתכל עליהם כעל בעלי תפקיד ממלכתי. לא מעניין אותי אם הוא היה בצבא ומה הוא עשה קודם. הוא בא אליי בתור השר, ואני מתעלם מהשאלה מי האיש".
וכשאתה נותן היתר לתחילת פירוקו של היום הזה, אתה לעולם לא תוכל לקבוע היכן לעצור. ואם גיוס חללי צה"ל לטובת המחאה מזכה במחיאות כפיים עיתונאיות, ואם הנחת כרזות על קברי החללים הופכת לגיטימית, ואם הנפת שלטי מחאה בבית העלמין נראית נורמלית, אז לא פלא שחבורה מאורגנת היטב חשבה שסביר לתקוף את השרה גילה גמליאל בבית העלמין בעוספיה על רקע "חוק קמיניץ", שעוסק בבנייה בלתי חוקית, ושעבר בכנסת לפני שש שנים! איך זה קשור? ולמה המפגינים נזכרו דווקא עכשיו?
ואיך זה שלפני שנתיים ייצג את הממשלה באותו טקס בדיוק, ובאותו בית עלמין בדיוק, השר צחי הנגבי, שהצביע בעד חוק קמיניץ, ואיש לא חשב לפוצץ את האירוע? האם לא ברור שמישהו מארגן כאן פירוק יזום של כל מה שמחבר בינינו, בלי קשר לשום נימוק שיש בו רציונליות, לבד מהרצון לייצר כאן כאוס?
ויש עוד נקודה שראוי לחדד. בתי העלמין לא שייכים לכלי התקשורת, וגם לא לאותו חלק של המשפחות השכולות שביקש שנבחרי ציבור לא יגיעו לטקסים. באותן חלקות שבהן בניהם של אלה קבורים, קבורים גם חיילים שהוריהם חושבים אחרת.
וההחלטה לקרוא לפוליטיקאים נציגי המדינה להדיר את רגליהם מבית העלמין - בין אם באה מכיוונם של עיתונאים, בין אם באה מכיוונם של ארגוני המחאה ובין אם באה מכיוונן של משפחות שכולות אחרות - התעלמה מהם לחלוטין. ראיתי את הביקורת הצבועה על איתמר בן גביר, שכל חטאו היה שהגיע לכבד את חללי צה"ל, בדיוק כפי שעשו שרים עשרות שנים לפניו.
סליחה, מישהו ערך משאל בין בני המשפחות השכולות ושאל אותן אם הן תהיינה מוכנות לוותר על נוכחותו של הנציג שהממשלה שלחה לכבד אותן ואת בניהן ביום הזה? מאיפה באה היומרה להחליט בשמן?
וכאן ראוי להרחיב מעט בעניינו של אלי בן שם, יו"ר יד לבנים, שפגע השנה בממלכתיות באופן אנוש - ואם יום הזיכרון יתפרק, יהיו לו מניות בכך. לפני שנה, כשהיה מי שצעק בבית העלמין מול ראש הממשלה דאז נפתלי בנט, בן שם היה חד וחריף.
"אני מתבייש שאנשים כאלה שייכים למשפחת השכול", אמר, "אנשים קיצוניים, אנשים פוליטיים שמכניסים את הפוליטיקה לשכול, פוגעים באלפי משפחות שכולות. לא פגעתם בראש הממשלה, פגעתם בנו, במשפחות השכולות, באלפי חללי מערכות ישראל שקבורים בהר הרצל. תתביישו לכם".
והוא לא הסתפק בזה. "קבוצה קטנה של הורים שכולים חצו את כל הקווים האדומים בהתנהלות שלהם. הם מעיזים לגרור את משפחת השכול לפוליטיקה. מביש, מבזה, אני מגנה את זה בכל תוקף".
השנה, כשביקשתי ממנו, ערב יום הזיכרון, לגנות את מי שמתכננים לפגוע בקדושת היום במקום לגנות את מזכירות הממשלה ששיבצה את השרים, בן שם סירב. "אני לא יכול לבוא להורים שכולים בטענות", פטר את עצמו. רגע אחרי הטקס בבאר שבע, המשיך ותקף את השר בן גביר. "הוא ביזה את כבוד הנופלים".
ועל הרקע הזה, ועל רקע תקשורת פוליטית, שעשתה הכל כדי לצייר את בן גביר כאיש הרע ש"מתעקש" להגיע לבית העלמין הצבאי, כאילו היה מפגין מטעם כהנא חי שהולך להפגנה בשוק של אום אל־פחם ולא שר בממשלת ישראל שעושה מה שעשו כל השרים בכל הקדנציות - על רקע כל זה צריך להזכיר: בן גביר לא הפריע. בן גביר לא הרים קול. בן גביר לא אמר בנאומו ולו מילה אחת פוליטית או בלתי ממלכתית.
וגם אם לא אהבתי את מחיאות הכפיים שהגיעו בסיום דבריו, נדמה לי שהתגובה הזו של הקהל בבית העלמין תעיד כאלף עדים מי כאן נמצא באופסייד - בן שם והעיתונות או השר בן גביר?
ובכלל, כשאלי בן שם מבקש משר ששובץ לטקס בבאר שבע שלא לא להגיע לטקס הזה, אני נזכר באירוע אחר מלפני כמה שנים, כשלאזכרה לחללי אסון המסוקים לא הגיע אף נציג של ממשלת ישראל. בן שם כעס. "זה מזעזע", אמר אז. "מי שלח את ילדינו ללבנון? ממשלת ישראל.
המעט שהמדינה הזו צריכה לעשות זה לכבד את זכר הנופלים ולכבד את המשפחות... זה קרה גם בטקס של מלחמת יום הכיפורים וגם בעוד טקסים שאליהם, בגלל סיבות כאלה ואחרות, לא הגיעו שרים, ואני חושב שזו בושה למדינה". אז הכלל מעתה יהיה שבן שם יודיע לפני כל טקס מתי זו שערורייה שאין שר ומתי זה בסדר מבחינתו? יכול להיות שגם כאן הכל נובע מפוזיציה פוליטית?
אותו הדבר עם עניין החרדים. אני מספיק זקן כדי לזכור את הימים שבהם כלי התקשורת הציבו צלמים בשכונות החרדיות בניסיון לתפוס את החרדי התורן שלא עומד בצפירה. החרדי הזה ייצג עבורנו את החרדים כולם. המנוכרים. המרוחקים. אלה שלא יודעים להתחבר לכאבה של החברה הישראלית.
ואז משהו החל להשתנות. לפני כמה שנים כבר התרגשנו כולנו – כן, גם התקשורת - מהתמונות של יעקב ליצמן נוטל זר מידה של חיילת בבית העלמין הצבאי בקריית גת ומניח אותו, אגב קריאת פרק תהילים, ליד קיר הזיכרון. אף אחד לא חשב לצעוק לו אז שילך הביתה כי הוא לא שירת בצבא.
ומה עכשיו? עכשיו, כשאווירת "הכל מותר" שורה על הכל, החליטו המוחים, בשיתוף פעולה עם תקשורת צינית, שעל הממשלה הנוכחית ראוי להחיל כללי משחק חדשים, ומה שהיה מותר אתמול פסול היום.
ואתם יודעים מה? אני יכול להבין את הטענה שלפיה מי שלא שירת בצה"ל צורם את העין ואת הלב כשהוא מגיע כנציג הממשלה לטקס בבית העלמין הצבאי. אבל ראשית, כאמור, מישהו צריך להסביר איך עד היום זה היה לגיטימי ומעכשיו לא. שנית, אין לדבר הזה סוף.
קראתי במכתב ששלחו הורים שכולים, שהתנגדו להופעת חבר כנסת חרדי בבית העלמין שבו קבור בנם, ש"מדובר על איש שמעולם לא תרם את חלקו ולא סחב אלונקה". נו, אם זה הקריטריון, אז יאיר לפיד, שאת שירותו הצבאי עשה בעיתון "במחנה", יכול להופיע בבית העלמין? איך בדיוק הוא "תרם את חלקו"? ומה עם פוליטיקאים (והרבה מאוד עיתונאים) שאת שירותם הצבאי עשו בתחנת רדיו?
ראיתי, בהקשר הזה, את הטבלה שהציבו בערוץ 12, של "השרים שלא שירתו בצבא ונשלחו לטקסי הזיכרון", יחד עם רשימת בתי העלמין המדויקים שאליהם שובצו.
סליחה, מי מהסלקטורים בכניסה לבתי העלמין הצבאיים החליט שאיתמר בן גביר ראוי פחות לכבד את זכרם של חללי צה"ל ממרב מיכאלי, שחתומה על האמירה: "אני חושבת שנשים לא צריכות בכלל לשלוח את הילדים שלהן לצבא", או מניצן הורוביץ, שבירך על החלטת בית הדין בהאג לחקור את מה שעשו החיילים שלנו ברצועת עזה בצוק איתן? איפה הייתה מועצת חכמי האולפנים בשנה שעברה כשמיכאלי והורוביץ ייצגו את כולנו בטקסים?
ואם נחזור לעניין החרדים, באווירה הכללית שאפשרה השנה ללכת על הראש שלהם, הדהד השבוע יו"ר יד לבנים אלי בן שם, בחוסר אחריות נוראי, סיפור מצוץ מהאצבע על סגן השר יעקב טסלר מיהדות התורה, שלפיו הוא סירב להצטלם ליד דגל ישראל.
הורים שכולים בבאר טוביה, לשם היה אמור סגן השר טסלר להגיע, לקחו את הפייק הזה צעד אחד קדימה והודיעו שמי שלא מוכן להצטלם עם הדגל שלא יבוא לבית העלמין שלהם. הסיפור הזה על טסלר והדגל, כאמור, לא היה ולא נברא.
וזה לא נגמר פה. בבית העלמין ביבנה הפכו גם את השר רון דרמר למשתמט. "לא מוכנים שאדם שלא שירת בצה'ל יהיה נציג הממשלה", אמר אחד ההורים השכולים לתקשורת. וזה באמת לא ייאמן. דרמר עלה לארץ מטעמים ציוניים בגיל 26. הוא היה ציר כלכלי של ישראל בוושינגטון, יועץ מדיני של ראש הממשלה ושגריר ישראל בארה"ב, אבל באווירה הכללית גם הוא הפך למשתמט.
באחד הערוצים ראיתי ראיון עם אם שכולה, שסיפרה ששלחה לשר דרמר הודעה וביקשה שלא יבוא לבית העלמין. מאיזו סיבה? "מי שמגיע לטקס כדי שאני אעמוד ואקשיב לו צריך להיות אדם ישר והגון", הסבירה. ומה עושה את דרמר לאיש שאיננו ישר והגון? - "הוא תומך בראש הממשלה שלנו, שהביא אותנו למצב עגום מאוד... אני חושבת שחברי הכנסת בקואליציה הנוכחית, שתומכים בנתניהו...לא יכולים לעמוד בטקס יום הזיכרון".
זהו. זו לא הרפורמה, זה לא חוק קמיניץ, וגם לא חרדים שלא שירתו בצה"ל. כל מי שנגוע בקשר עם הממשלה הזו, שמייצגת כזכור את רוב הציבור הישראלי, פסול. אבהיר, אין לי עניין עם הערה כזו או אחרת של הורה שכול כזה או אחר. יש לי טענה קשה לעיתונות בישראל שהעניקה הד לכל טענת שוליים הזויה שכזו. שכיבדה אותה. שנרמלה אותה. שהעניקה לה לגיטימציה.
השיח הישראלי נחטף
ראיתי את הכתבת הפוליטית של חדשות 12 דפנה ליאל מנסה להסביר שגם בשנה שעברה היינו באותו סרט, שהרי גם אז, בימיה של הממשלה הקודמת, היו הורים שכולים שביקשו מחברי ממשלה לא להגיע לבתי העלמין כל עוד הם "יושבים עם תומכי טרור". גם בן כספית שיתף פוסט שניסה להשוות בין דרישה של הורה שכול מימין מחברי ממשלת בנט שלא לא יבואו לטקס, לדרישה שלו השנה שלא להכניס פוליטיקה לטקסים.
אלא שכספית וליאל טועים ומטעים. ראשית, ההשוואה בין שני המקרים מוזרה. לא דומה הורה שכול שבנו נרצח על ידי מחבל ומבקר קואליציה בטענה שחלק מחבריה תומכים במחבלים, להורה שכול שמבקש להרחיק את נבחרי הציבור מבית העלמין הצבאי בגלל רפורמה משפטית שאין לה שום קשר, לא לנסיבות המוות של בנו ולא לעניינו של יום הזיכרון.
אבל יש הבדל גדול ומשמעותי הרבה יותר. בועז קוקיא, איש יקר, אביו של סמל רון קוקיא שנרצח בפיגוע, אותו הורה שביקש ששרי ממשלת בנט לא יבואו לבתי העלמין, זכה לביקורת. גם ממני. וזה בדיוק מה שלא היה השנה.
לא היו עיתונאים שירימו דגל בפני המוחים, גם אם הם מהמחנה הפוליטי שלהם, ויזהירו אותם שהם עוברים קו אדום מסוכן. הפעם הייתה זו העיתונות שליבתה את האש. העיתונות סכסכה, העיתונות שפכה בנזין למדורה, העיתונות ציפתה וכמעט ביקשה שהטקסים יופרעו.
עוד ועוד מוחים קיבלו במה לטובת ארגון הבלגן, בלי שאיש מקשה עליהם ברצינות. וזה כל ההבדל. כשבועז קוקיא וחבריו העלו את הרעיון שלהם לפני שנה, הם קיבלו בראש מתקשורת שראתה בהם קיצונים משוגעים. איפה הייתה התקשורת הזו השנה?
ועוד משהו. שוב ושוב שמענו את אותם סיפורים על ממשלה שחצתה קווים שלא נחצו מעולם, כהסבר ולגיטימציה למה שהתרחש בבתי העלמין הצבאיים.
ואני תוהה, מי החליט שהממשלה הזו חצתה קווים אדומים מאלה שחצתה הממשלה שקדמה לה? למה אתם חושבים שממשלת בנט, שהוקמה על חורבותיהם של אינספור שקרים ששיקר יו"ר ימינה לבוחריו, ושנשענה על חברי כנסת שתמכו במחבלים שרצחו יהודים ובמי שביצעו לינץ' ביהודים בעכו – הייתה לגיטימית יותר? כי זה מה שחושבים עיתונאים באולפנים?
ממשלה שיושבת על קולותיהם של תומכי מחבלים נראית לכם טובה יותר מממשלה שרוצה לבטל את עילת הסבירות? כי נדמה לי שעולם הערכים של ישראלים רבים מאוד נראה אחר.
השיח הישראלי, ואולי גם החברה הישראלית כולה, נחטפו. חטפו אותם קבוצות מחאה קיצוניות. חטפה אותם עיתונות פוליטית שאיבדה את הבלמים. אני לא לגמרי יודע מה עושים מול זה. אני כן יודע שצריך לדעת את זה.
קלמן ליבסקינד
[email protected]