לרגע חשבתי שהעבר הצבאי שיש לנו, הישראלים, יפטור אותנו מהטרנד הזה. אני מתכוון כמובן לנטייה האנושית החדשה להסתדר בשלשות.
למען הסר ספק, במילה “שלשות" אני מתכוון לשלישיות - ולא לסטטיסטיקה של משחקי הפלייאוף ביורוליג וב־NBA, או אם להיות מפורש יותר - לשלושה אנשים, בדרך כלל משני מינים לפחות, שנפגשים למטרות סקס.
ברור שלא מדובר על תופעה חדשה: את הביטוי האנגלי “ת'ריסום" אנחנו מכירים כבר שנים, ולא צריך להיות יואב טוקר כדי להבין מה המשמעות של המונח הצרפתי “מנאז' א־טרואה". גם לתרבות הישראלית יש נכס צאן ברזל של “טרואה", בדמות הסצינה ההיא מ"דיזנגוף 99", תרועה שנמשכת עד היום, למרות 45 השנים שחלפו מאז יציאת הסרט שמיתג מחדש את תל אביב המזדקנת של שלהי שנות ה־70 כעיר שבה הכל אפשרי.
אז למה אנחנו נדרשים לנושא? כי נדמה שמה שהיה פעם בעיקר פנטזיה גברית (לא מאמינים? בדקו מה עלה לכם בראש לנוכח המילה “שלישייה"), כלומר גבר עם שתי נשים, חזר אל הגבר החדש כמו בומרנג שפוגע לו ישר ב... נו, באותו המקום שממנו נולדה הכמיהה הזאת במקור. לא מדובר ממש בקאמבק, כי הנושא אף פעם לא ירד מסדר היום. גם אם לא סימנתם בעצמכם “וי" בתוך המשולש הקטן והחלול הזה, יש לכם החבר ששיתף והשביע אתכם לא לספר, או החברה ההיא שמתנסה בכל דבר, שבה אתם מביטים בשילוב של קנאה ורחמים.
השילוש הלא קדוש הזה לא פסח גם על היצירה הקומית המקומית, עת אסי כהן בתפקיד שאולי, כוכב “הפרלמנט", ביקש מאירנה להגשים לו חלום - ובמקום זה קיבל טריקת דלת בפרצוף, במערכון שהיה, גם אם שלא מדעת, ורסיה מצולמת לטקסט מבריק של אפרים קישון (והרי אי אפשר להתבדח בעברית בלי להזכיר את הגאון ההוא). אלא שגם אותו “שאולי" ייצג כמיהה של גבר ישן, אותו דחף קמאי להיות זכר אלפא, כזה שהוא מספיק “גבר" גם בשביל שתי נשים. לא עוד.
לפני כמה שבועות כתבתי כאן על אחד מגיבורי “זכרי אלפא", הסדרה הקומית הפופולרית בנטפליקס, שאחד מגיבוריה, מסעדן ממדריד, מאבד את זה לגמרי כשחברתו - עורכת דין מצליחה ועשירה ממנו - מבקשת לפתוח את מערכת היחסים שלהם, עד שבאחד הפרקים מתרסקת הפנטזיה הגברית ההיסטורית כשהיא מזמנת להם שותפה למיטה, והוא במקום להוקיר את היוזמה, פשוט מתחרפן.
כך זה נמשך גם ב"וונדרלאסט" - לא הבושם לנשים מהסופר־פארם, אלא הסדרה הבריטית שתורגמה כאן ל"תאוות נדודים" (עם צוות שחקנים מופלא בראשות טוני קולט - זוכת אמי וגלובוס הזהב על “טרה", סטיבן מקינטוש וזאווי אשטון), שבה יוזמת אמא לשלושה, בשנות ה־50 המוקדמות לחייה, את פתיחת המערכת הזוגית לשותפים חדשים.
נמשיך עוד מערבה משם, אל שיקגו, שנופיה האורבניים הם התפאורה ל"איזי" המשובחת (אפרופו אנסמבל שחקנים מפואר). כאן השלישייה אינה הכוח המניע של העלילה, אלא פועל יוצא שלה: בפרק אחד מהעונה הראשונה נסחפת מישהי להרפתקה עם האקס שלה, אחרי שהיא כמעט נדחפת לזרועותיו על ידי בן זוגה השמרן. בעונה השנייה חוזר הזוג שפתח את הסדרה בפרק שבו היא מנסה להחזיר את הניצוץ לחדר המיטות - הפעם היא יוזמת את פתיחת המערכת הזוגית לפרטנרים חדשים (וכמובן שהיא גם זו שמנצחת, כשבתום הערב הראשון ל"תחילתה של יזיזות מופלאה" היא שבה הביתה מסופקת, בעוד הוא נותר עם חצי תאוותו בידו).
מה הוליד את מגיפת השלישיות המתפרצת הזאת, בוורסיה החדשה שלה? שתי מגמות עיקריות: הראשונה היא שינויים באורחות חייו של המעמד הבינוני־גבוה. כדי להיות כזה כבר לא צריך להיות וורקוהוליק כמו בני הדור הקודם. בעידן ההייטק, די בכמה שנים טובות של קריירה כדי להגיע לדירה נאה או בית בפרברים. כלומר, אנשים מוצאים את עצמם בעשור החמישי או השישי לחייהם עם עבודה משעממת, ילדים גדולים ויותר מדי מחשבות על החיים.
המצב הנפשי הזה, בשילוב מודעות לתזונה נכונה ופעילות גופנית, גורם להם להיראות במיטבם, אבל להרגיש חסרים. התרחבות הספקטרום המיני שלהם, אם כך, אינה שונה בהרבה מתחביב הרכיבה שלהם או מהבנה ביין ובפולי קפה אורגניים. הכוח השני, דרמטי לא פחות, הוא החירות המינית הנשית: זו כבר לא אותה “צעירונת" שזקוקה למדריך בדמות גבר מבוגר וחזק ממנה, אלא להפך: מתפרנסת בזכות עצמה, נראית מצוין גם אחרי שחצתה את גיל 50 - ובעיקר מבינה שהגיעה לגיל שבו אפשר לא לדפוק חשבון: לא להורים ולמוסכמות, לא לבעל ולזוגיות ולא לילדים ולמשפחתיות.
כל זה כמובן עלול להיות פתח לא רק לחירות אלא גם לשיברון לב ולצרות (כמו שלומדים גיבורי “תאוות נדודים"), אבל אם להיות פומפוזי לרגע: מהם החיים אם לא אוסף של צרות ושיברון לב?