באפריל הרחקתי עם אשתי שתחיה עד נפאל הרחוקה כדי להגשים לה חלום: טרק סובב אנפורנה. מסלול הליכה בן כ־11 יום ברציפות בפסגות ההימלאיה, שמתחיל בגובה של 1,500 מטר ומגיע עד למעבר הרים בגובה 5,460 מטר. כאמור, זה היה החלום של רוית. ואני, כבוגר שני טיולים ארוכים בעולם והרבה יותר מדי מסעות ושק"שים צבאיים, לא ששתי להצטרף למסלול שהחברים שלי הלכו בו כבר לפני 30 שנה.
אבל מה לא עושים למען שלום בית. להפתעתי, ולשמחתי, גיליתי מיד עם תחילת המסלול שאנחנו רחוקים מלהיות בני ה־50 פלוס היחידים בשטח. ושלמעשה יש סצינה שלמה של ישראלים, בגילאים מבוגרים, שפוקדים את האנפורנה בפרט, לצד מגוון רחב של טרקים אחרים ברחבי העולם. אז אחרי ששרדתי את הטיול כדי לספר, ונהניתי מחוויית חיים מכוננת, הנה המדריך למטייל המבוגר באנפורנה.
1. אל תתעלפו. כבר במהלך היום הראשון להליכה, אחרי כשעה, התחלתי לטפס בעלייה תלולה למדי, אבל מהסוג שהכרתי כבר עשרות פעמים בעבר. כשעצרתי לרגע כדי להסדיר נשימה, חשתי פתאום את הכל מסתחרר, והזיכרון הבא שלי הוא שאני שכוב על הקרקע, רגליים באוויר, כשאשתי ועשרה נפאלים מביטים בי ממעל בדאגה ניכרת. התברר שהתעלפתי, משהו שלא קרה לי מעולם.
אחסוך מכם את רגעי הדאגה וחוסר הוודאות, בשורה התחתונה זה היה כנראה קלקול קיבה חריף - כפי שהתגלה כבר באותו ערב בשירותים - שהחליש אותי קשות. רוצה לומר: במדינה כמו נפאל צריך להקפיד על כל דבר שאתם אוכלים או שותים. גם לבעלי קיבה מוצקה, בימי שלום.
2. היציאה לטרק הזה מלווה באין־ספור אזהרות. בעיקר בגלל הגבהים שאליהם מגיעים במהלכו, שהגוף שלנו לא מורגל בהם, בשילוב עם מזג אוויר לא צפוי שעלול להתחרבש ברגע. אתה לוקח איתך טלפון לווייני למצב חירום, מדברים איתך על מסוקי חילוץ, וזורקים מונחים מפחידים כמו היפותרמיה ובצקת בריאות. עצתי לכם היא להקשיב לכל, לא להתעלם, אבל גם להבין שמדובר במצבי קיצון שברוב המקרים לא יתממשו. בקיצור - להיות זהירים, אבל לא חרדים.
3. נפאל היא מדינת עולם שלישי, בריבוע. תשתיות הרוסות, לכלוך, כבישים ראשיים שבישראל לא היו נחשבים אפילו כדרך עפר. צריך לנשום עמוק, להנמיך ציפיות ולהביא בחשבון בלת"מים. זה שווה את היופי הבלתי נתפס שמסביב.
4. האנפורנה מתמצת עבורך את פילוסופיית הקיום הבסיסית ביותר: אי אפשר לקבל את הכל בחיים. המסלול עצמו מובנה מאוד, כשבכל יום הולכים מקטע מסוים וקבוע - כחמש שעות הליכה - עד שמגיעים לכפר הבא הממוקם על המסלול ויש בו מספר גסט־האוסים. וכאן הקאץ'.
החדרים בגסט־האוס הם בסיסיים מאוד, ועד מהרה אתה מבין מהו השילוש הקדוש: מים חמים במקלחת, שירותים בתוך החדר ואוכל טוב במטבח הצמוד. אלא שכמעט בשום מקום לא תקבל את כל השלושה, כפי שמבהירים לך מראש המדריכים והסבלים הנפאלים, ואתה נדרש לפשרות כואבות. המלצה שלי: כשאתה עם קלקול קיבה, שירותים צמודים הם חזות הכל.
5. לקבל טיפים מישראלים זה תמיד דבר טוב, אבל בתנאי אחד: שהם לא בטיול אחרי צבא. תהום גדולה, בממדי קניון בהימלאיה, פעורה בין המטייל הצעיר והמטייל שיכול להיות אבא שלו. הצעיר עסוק בניסיון אובססיבי לחסוך כסף, שילוב של הצורך לממן טיול ארוך עם מנטליות כללית של לא לצאת פראייר.
בעוד המבוגר מבין מהר מאוד, ברגע שהוא פשוט מפעיל את המחשבון, שכל ניסיונות ההתמקחות עם הנפאלים מיתרגמים לשקלים בודדים. המחירים שם כל כך נמוכים, לפעמים ברמה של עשירית ממה שהייתם משלמים בישראל, עד שמומלץ להעביר את המסע כולו בלי לבדוק ולו פעם אחת את החשבון המוגש לכם. מדובר בתענוג אמיתי, מניסיון.
6. ועדיין בתחום המחירים - ככל שאתם עולים בגובה, המחירים עולים, והרמה יורדת (בהכללה גסה). טבעי לגמרי שבכפרון הממוקם בגובה 4,500 מטר, עם מינימום גישה אליו, המוצרים יעלו יותר בעוד ההיצע - של המזון למשל - יירד. שוב, עדיין מדובר בסכומים נמוכים, והנופים המהממים בגובה מצדיקים את הכל.
7. אפרופו גסט־האוסים, זהו לא מקום למפונקים. החדרים לא מחוממים, ומדובר במקומות קרים מאוד. אתה ישן על המיטה בשק"ש, כי המצעים שלהם מלוכלכים. השירותים הם בדרך כלל "בול קליעה", וכאמור - מים חמים במקלחת הם אירוע לא שכיח. בשני הלילות האחרונים בטיול ישנים בחדרים בלי חשמל. כמו כל דבר במסע הזה, הכל תלוי בסטייט אוף מיינד הבסיסי שלכם, ובציפיות הנגזרות ממנו. כל האנשים שטיילנו איתם, כולל כמה גברות המעידות על עצמן כחולות ניקיון, הסתגלו מהר מאוד לאורח החיים הכמעט צבאי הזה. שאלה של עיקר וטפל.
8. ההליכות במרבית ימי הטיול הן כאמור לא ארוכות מאוד, כחמש שעות ביום. מה שאומר שמגיעים לגסט־האוס כבר בשעות הצהריים המאוחרות, ומאותו רגע אין הרבה מה לעשות עד שהולכים לישון. בכל גסט־האוס יש סוג של חדר אוכל שבניגוד לחדרים הוא מחומם, מה שהופך אותו למקום ריכוז של כל הנוכחים. אז תביאו איתכם משחקי קלפים, רמקול קטן למוזיקה וכו'. ובכלל, נכונות לחלוק שעות ארוכות עם אנשים זרים, שתכירו רק בטיול. לא עניין טבעי לכל בני ה־50 פלוס, בייחוד הח"מ.
9. עניין ה"תביאו איתכם" הוא אישו מרכזי באנפורנה. אומנם לא אתם סוחבים את התיק הגדול, אלא סבל נפאלי (משהו שהפך לאחרונה למחויב על פי החוק המקומי, ובכך חוסך מכם נקיפות מצפון). אבל גם לו יש גבולות של משקל. באזור ה־15 קילו. מה שאומר שלקראת המסע אתם תתלבטו לגבי נחיצותו של כל חפץ אפשרי, שעלול להכביד. אני לא הסכמתי לוותר על נעלי בית, למשל, מה שהתגלה כצעד גאוני. ומאידך לא לקחתי איתי ספר, החלטה שביכיתי לאורך כל הטיול. מסקנה: אל תוותרו על מה שעושה לכם טוב באופן רציף ומשמעותי.
10. אנשי הצוות הנפאלים נחלקים לשתי קטגוריות: סבלים ומדריכים. אנחנו שכרנו את שירותיו של מישהו שמילא את שתי הפונקציות, וזה היה מספק לגמרי. אחרים העסיקו גם סבל וגם מדריך, ולפעמים אפילו שני סבלים. לטעמי, אין בכך צורך. ובכל מקרה, סבל אחד מספיק בהחלט כדי לסחוב את מטענו של זוג מטיילים. מה עוד שכל אחד מכם סוחב תיק גב משל עצמו.
11. הסבלים והמדריכים התגלו, בהכללה כמובן, כאמינים, אדיבים ומיומנים מאוד. המדריך שלנו ידע להגיד לך מה מסתתר מאחורי כל עיקול בדרך. העניין הוא שכמו בכל חיבור, יש שאלה של כימיה והתאמה. יש מדריכים שאוהבים ללכת מהר, והם יותר אסרטיביים ותחרותיים (מה שמתבטא, בין היתר, ברצון להשיג עבורך את החדר הכי טוב בגסט־האוס וגו'). אחרים מופנמים ואטיים יותר. וכדאי מאוד שתהיה התאמה באופי ובציפיות בין הצדדים.
איך עושים את זה? המדריך והסבל נשכרים דרך סוכנות שבה אתם מסדירים את כל הלוגיסטיקה של המסע (בדרך כלל בקטמנדו. כל הישראלים מגיעים לאותן שתי סוכנויות). והמנהלים שם מיומנים ומנוסים מספיק כדי לשדך לכם את האדם הנכון. אבל זה לא תמיד מצליח, אז כדאי להצהיר מראש על אופי הטיול והליווי שאתם מצפים לו.
12. הצורך לשהות בגבהים מעל 3,500 מטר, שהגוף שלנו אינו מורגל בהם, יוצר מורשת שלמה של המלצות ומיתולוגיות. הנפאלים, באופן לא מפתיע, בזים לכדורי הגובה שהמערביים מביאים איתם וטוענים שההסתגלות יכולה להיעשות באופנים טבעיים, כמו אכילה אינטנסיבית של שום ושתיית תה ג׳ינג׳ר, לצד הסתגלות מדורגת לגובה. אם לשפוט על פי הקבוצה המצומצמת שאיתה טיילנו, כל מי שניסה להימנע מכדורים חש בסופו של דבר ברע ונטל אותם. זאת לא המלצה רפואית, כמובן, רק צפירת הרגעה. לקחת כדור זה בסדר גמור, אם צריך. לא חייבים להיות גיבורי־על.
13. נו, אז קשה? לא מאוד. מרבית ההליכות בטיול מתאימות לאנשים בעלי כושר סביר. רק היום האחרון, שבו אתה מטפס קרוב ל־1,000 מטר בגבהים שבהם כל שלושה צעדים מייצרים התנשפות, הוא מאתגר. אבל רובם הגדול של המטיילים המבוגרים עומדים בזה. מי שמתקשה, אגב, יכול לעלות לפסגה על גבו של סוס.
14. במהלך הטיול הארוך הזה אתם מגיעים למקומות מדהימים ביופיים. אבל אני חייב לומר ביושר, כמי שמטייל הרבה גם במדינות פחות אקזוטיות, שחלק ניכר מהמראות האלה מזכיר נופים שתראו בהרי האלפים, למשל. ההבדל הוא כפול: הפראיות המוחלטת של ההימלאיה, נטולת האנטנות וסממני הקדמה. ובעיקר, החוויה ההוליסטית והכוללת של הטיול.
העובדה שאתה מתקדם במו רגליך, בתנאים בסיסיים מאוד, דרך כפרים נידחים ואזורים שלמים שבהם אין בכלל בני אדם. רק יאקים ונשרים החגים ממעל. ביום מהימים הרי ייסלל כביש סביר באנפורנה, ותוכלו להגיע בקלות לאותן פסגות ממש. אבל ללא הקס"ם - קושי, סבל ומאמץ - יאבד חלק ניכר מהקסם.