אברי גלעד כתב טור מעניין בסוף השבוע האחרון, שבו התייחס למיאוס שהביע לאחרונה מממשלת הימין מלא־מלא. מבחינתו, התגובה התמוהה ביותר לדבריו הייתה מאמר ב״הארץ״ תחת הכותרת ״אברי כבר לא ימני״. היא דרבנה אותו להסביר את עצמו ולהבהיר את הדברים.
בנט תוקף: "הובלתי מדיניות בטחונית תקיפה, ואילו נתניהו מוביל בלבול וחולשה"
שיחות ההידברות בבית הנשיא: נרשמה התקדמות בנושא היועצים המשפטיים
מעניין שדווקא ״הארץ״ לקה גם הוא בחשיבה הבינארית שעליה קמה ממשלת הימין מלא־מלא. לכאורה, אם מישהו מביע ביקורת על הממשלה, המסקנה היחידה היא שהוא משתייך לשמאל. על אף היותה שקרית ואינפנטילית, הרטוריקה הזו חלחלה לתודעת רבים, והיא אחראית במידה לא מועטה לקוטביות המסוכנת של החברה הישראלית. אז ראשית, אולי כדאי לחזור להגדרות הבסיסיות: ההפגנות נגד המהפכה המשפטית הן לא הפגנות שמאל. מטרת ההפגנות היא לשמר את יסודות הדמוקרטיה הליברלית שישראל קמה עליהם.
שנית, הימין מלא־מלא אינו באמת ימין הומוגני, למרות שכך הוצג לקהל הבוחרים. בפועל, מדובר בממשלה מאוד לא הומוגנית. חצייה אנשי ליכוד שחלקם שמרנים וחלקם נגררו לרטוריקה פופוליסטית ורעילה, וחצייה השני בנוי מעסקנים חרדים וממתנחלים משיחיים, מהקיצונים ביותר בישראל. אנשי ימין ליברלים ומתונים הורחקו מהימין מלא־מלא לטובת נציגי נוער הגבעות, ולכאורה הפכו ל״שמאל״, בדומה לאברי גלעד. ביניהם גדעון סער, צביקה האוזר, יועז הנדל, זאב אלקין ואביגדור ליברמן. כולם בעלי דעות ימין מוצקות.
אישית, מעולם לא הגדרתי את עצמי כשייכת לזרם הימין, אבל הזדהיתי עם לא מעט עמדות ימניות. לא הסכמתי לקחת אחריות בלעדית על הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים, בשל הכרה במאמצים הרבים שישראל עשתה למען שלום במהלך השנים, ובתמורה קיבלה רק טרור.
גם לא נגררתי אחרי כל פנטזיה סוציאליסטית, שמניחה שממשלה אמורה להתערב בתחומים רבים במשק, משום שאני מאמינה בשוק הפרטי ולא בניהול ממשלתי מסואב. הייתי מוטרדת מההטיה השמאלית בתקשורת המסורתית, כמו גם באקדמיה, ולא מיהרתי להאמין לכל אמירה של מי שהתעטף בתואר ״זכויות אדם״, בשל הבנה של עומק המניפולציות בתחום, במיוחד באו״ם.
שורשי הימין נטועים בהשכלה ובליברליזם, בדרך ארץ, באמונה בחופש הפרט. באהבת עם ישראל כולו, ולא בצרחות על חציו שהלוואי שימות או לפחות יעוף מכאן.
אבל הימין שאלה הם רעיונותיו ותפיסותיו מושתק כבר תקופה ארוכה. במקום לשאוף לתקן את ההטיה שתחזיר את האובייקטיביות והאמינות למקצוע העיתונות, הימין מלא־מלא שואף לכלי תקשורת מטעמו שרק יפארו ויאדירו את נציגיו. במקום להחליף את הצביעות של השמאל באמת ובידע, בממשלה הזו מעדיפים להדהד פייק ניוז.
במקום לצחצח טיעונים אינטליגנטיים ולנהל ויכוח ענייני על חזון, הימין מלא־מלא מתאפיין בגסות רוח, זלזול והלהטת ההמונים. במקום אהבת הארץ, יש שנאה לשמאל. במקום מינוי מקצוענים חריפים ומהוקצעים, כמו למשל דני דיין לתפקיד הקונסול הכללי בניו יורק, כמעט לכל תפקיד נשלף מינוי פוליטי הזוי שעלול לגרום נזק למדינת ישראל, מוסדותיה וקשריה בעולם.
ובמקום רפורמה משפטית ראויה, שתציב גוף ביקורת על הפרקליטות, תגוון ותרחיב את מערכת המשפט כדי למנוע סחבות ועינויי דין, ותקים בית משפט לענייני חוקה - קמה לה ״רפורמה״ מגזרית ואינטרסנטית שתיתן לממשלה כוח בלתי מוגבל ותערבב עוד יותר את הדת עם המדינה.
הימין מלא־מלא אינו באמת ימין, בדיוק כפי שאברי גלעד לא חזר לחיק השמאל. אם כבר משהו - בקרב אוכלוסייה ימנית משכילה שמודעת לסכנות הטמונות בהקצנה, הוא מעורר געגוע עצום לימין שידענו פעם, ולא כל כך מזמן. ימין שפוי, לוגי, פרגמטי, אחראי, מתוחכם ומשכיל. כזה שכמו פרנקלין רוזוולט הרפובליקני, העדיף לשאת מקל גדול ולדבר בשקט. בדיוק ההפך מהבלגניסטים המהפכנים שקושרים היום לראשיהם כתרי ימין.