1. ביום רביעי השבוע, לאחר שיגורים של מאה רקטות מעזה ליישובי העוטף, הציע ראש עיריית שדרות אלון דוידי - בזעמו כי רב - שראש הממשלה נתניהו יקרא את הספרים שכתב בעצמו בעבר. התסכול ביישובי העוטף ובחלקים בציבור גובר והולך מול מה שנראה כתגובות רפות של צה"ל ומשוואה לא הגיונית שמתהווה בין חמאס לישראל.
בן כספית תוקף בחריפות את המדיניות בעזה: "ממשלה של אפסים וליצנים"
למעלה מ-100 רקטות נורו מהרצועה, צה"ל תקף 16 יעדים בעזה
לדעתי, אין טעם שנתניהו יקרא את ספריו בתחום המלחמה בטרור משתי סיבות: עברו הרבה שנים, ויש הבדל גדול בין יועץ וסופר ואופוזיציונר, למי שנושא באחריות. לא אחת, במשדרי טלוויזיה, כיניתי את ראש הממשלה כ"הססן בהפעלת כוח צבאי" במובן החיובי של המילה. לא אחת הוא הפגין אחריות, איפוק ושיקול דעת. נתניהו נהג להתקשר אליי ולתקן אותי "עדיף שתאמר אחראי ולא הססן". קיבלתי.
אבל מה שקורה עכשיו הוא תהליך מסוכן עם מספר רבדים: ישנה עלייה בתוקפנות האיראנית נגדנו, יש עלייה ברמת התעוזה של חמאס וכנראה גם של חיזבאללה ואחרים, ישנה שחיקה בהרתעה הישראלית כתוצאה מהמצב הפנימי ומהכרסום בלכידות בחברה ויש תהליך מסוכן של התלכדות זירות לחימה וחיזוק במעמדה של איראן באזור. למערכת הביטחון וצה"ל יש סדר עדיפויות: הוא מתחיל באיראן, נמשך באיום המורכב והמסוכן שמתפתח בצפון ויכול להתפוצץ בכל רגע. היציבות והשקט ביהודה, שומרון ועזה נמצאים כעת בתחתית הטבלה.
הביקורת על נתניהו וממשלתו, שהיא "ימין על־מלא", מובנת. זו ממשלה שהייתה חזקה בדיבורים ובביקורת על הממשלה הקודמת, שהביאה שקט וביטחון והכתה ללא רחם בג'יהאד האסלאמי. כעת, זו של נתניהו מתגלה באוזלת ידה וכמי שאין בידיה פתרון קסם, כמו לפניה וכמו שיהיה אחריה.
לסיכול המשוואה שאליה חותרים חמאס והג'יהאד האסלאמי, שלפיה על כל אסיר שמת בתאו כתוצאה משביתת רעב – יורים מאה רקטות על העורף הישראלי, יש כמה דרכים. וכשדובר צה"ל מודיע על חזרה לשגרה – אין הדבר מלמד על כך שבשב"כ, באמ"ן ובפיקוד דרום חזרו לשגרה. אני מעריך שהתגובה תבוא, אני מעריך שמחכים להזדמנות ראויה לתפיסת בכירי הארגון לכשיצאו מהחורים. אינני פוסל גם חזרה לסיכולים ממוקדים – שיש תג מחיר לא פשוט לצדם - אבל גם להבלגה והכלה יש מחיר. ובינתיים מסתפקות ממשלות ישראל נטולות האסטרטגיה בניהול "אחזקת שבר" ברצועת עזה.
2. האמת היא שלצד כל הביקורת על ראש הממשלה בנימין נתניהו, אני מוצא עצמי לאחרונה קם מדי בוקר ונפעם מחדש מיכולתו להכיל, להבליג ולסכל את כמות ההזיות והטרלולים שמקורם בסיעתו "הססגונית" ובקואליציה ההזויה שבנה. חלק מהשרים נראים כנהגי טוסטוסים שהחלו לנהוג על סמי־טריילרים בירידות של סדום. חלקם, וגם חלק מהח"כים, גם מבצעים "פיגועים תקשורתיים" בארץ ובעולם ומתנהלים בצורה מופקרת, ונתניהו הוא שאוכל את הפירות הבאושים גם ברחבי העולם, גם בישראל וגם בסקרים. בינינו – צריך להצדיע לו על יכולת הספיגה הזאת.
נכון, זו הסיעה שהוא רצה וזו הממשלה שאליה חתר, ויש לכל אלה מטרה אחת ויחידה – לספק לו את מה שהוא מבקש: הסדר טיעון ראוי והימלטות מאימת הדין. אבל המחיר שהוא מבחינתו משלם הוא כבד ואכזרי, עד כדי אפשרות שהוא גם יאכל את הדגים המסריחים וגם יגורש מהעיר.
מה כבר יכול ראש הממשלה לעשות נגד השר יריב לוין, שמאשים את ממשל ביידן במימון המחאה נגד הרפורמה? במצב תקין, הוא אמור לקרוא לו ולפטר אותו, אבל המצב לא תקין; מה כבר יכול נתניהו לעשות לשר מאיר פרוש, שאומר לו - "תן לנו את התקציב וחוק הגיוס, או לך הביתה"? התשובה: כלום! הוא תלוי בו.
מה כבר יכול לעשות ראש ממשלה כמו נתניהו לשר עמיחי אליהו, שמאשים את הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון בהמרדה? התשובה: כלום; ומה הוא יכול לעשות מול שר לביטחון לאומי שלא מפסיק לצייץ גם כשגופות הנרצחים היהודים והערבים הולכות ונערמות במספרים שלא ידענו כמותם? התשובה היא: כלום ושום דבר. וזו בדיוק הבעיה שלנו. ראש הממשלה שלנו שבוי בידי הקיצונים. כנראה שלא לזה הוא התכוון. הוא עשה הערכת חסר על המחיר שהוא ישלם ועל זה שנשלם אנחנו.
אינני חס עליו. אני חס עלינו, על המציאות הפוליטית שאליה נקלענו, על הנזקים הכבדים - המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים - שגורם הניסיון של ממשלתו לבצע הפיכה משטרית, על סדרי עדיפויות שגויים כמעט בכל תחום, ועל אוזלת היד שלה. אם פעם דיברו כאן על ממשלת אחדות – מה שמתבקש כאן היא ממשלת שיקום. את הנזקים שנצברים כאן בזמן קצר, ייקח זמן רב לתקן.
3. פעם הכנסת אורחים הייתה נחשבת למצווה נעלה, ודאי אצל הדתיים והחרדים - ולא רק אצלם. השבוע זה קצת השתנה. קבוצת עיתונאים ופעילי ציבור חרדים הזמינו את שר המשפטים לוין לארוחה ולשיחה בביתו של אחד מהם. הבית נראה כמרושת במצלמות, ומעבר להן - השר הוקלט וצולם גם ממכשירים סלולריים שהוצבו על שולחנות.
אבל זה פחות חשוב ממה שנאמר בשיחה: לוין תקף את ממשל ביידן וטען כי הוא תומך ומממן את המחאה, תקף את שרי הממשלה שלא מגבים אותו עם הרפורמה ובעיקר תקף את נתניהו באופן עקיף. כמובן שדברים יצאו החוצה, ובין המשתתפים היו שאמרו לי שלוין היה מודע לכך שהוקלט והכל מתוכנן, וחלק טענו שלא ידע. זה לא משנה. מה שמשנה הוא ששר בכיר בממשלה מעליל עלילות על הממשל האמריקאי, באופן דומה להתבטאויות של יאיר נתניהו שהוגלה מכאן לזמן מה.
ראש הממשלה נתניהו, שתמך פומבית בעצרת הימין שארגנו בעצם לוין, בצלאל סמוטריץ' והמתנחלים, עשה מאמצים גדולים למנוע משר המשפטים לנאום בה. יש בין השניים מתווכים שרצים מצד לצד באופן שמלמד שנתניהו כבר מבין שהוא במו ידיו בונה את לוין לרשת אותו והופך אותו לגיבור הימין, ואילו לוין מבין שהוא ונתניהו כבר לא.
נתניהו כבר החליט ש"הרפורמה" שהוצגה לא תעבור, והוא מבין שלוין לקח אותה הרבה קדימה, כאשר את נתניהו עניין רק דבר אחד: פיצול תפקיד היועץ, מינוי תובע על ידי הממשלה ובחינה מחודשת של כתבי האישום שלו עד להצעה על עסקת טיעון מקילה. אבל כמו בשדות הקרב באזורנו – אתה יודע איך ומתי אתה נכנס, ולעולם לא תדע איך ומתי תצא.
4. ביום שלישי בערב ייצג שר החינוך יואב קיש את ממשלת ישראל באירוע שערך שגריר הולנד בישראל בביתו בהרצליה פיתוח לכבוד יום הולדתו של מלך הולנד. לכאן המחאה לא הגיעה. או שלא ידעו על האירוע בהשתתפות השר, או שכיבדו את מלך הולנד, או שהעדיפו להתרכז בהפגנה גדולה שנערכה באותה העת בסמוך לביתו של יולי אדלשטיין.
כמה שעות קודם לכן קיבל שר החינוך שיעור מאלף במגבלות הכוח מראשי האוניברסיטאות, שבשתי הצבעות דחו את הצעת השר, המשמש גם כראש המועצה להשכלה גבוהה, למנות את פרופ' דודי שוורץ לסגן יו"ר המל"ג (המשמש בפועל כראש המל"ג). החשש של ראשי האוניברסיטאות נבע מתחושתם שהממשלה, באמצעות המינוי, מבקשת להשתלט על האקדמיה כמרכיב נוסף בתוכנית להפיכה משטרית. הם מסתכלים על הונגריה ופולין ומשווים למה שקורה אצלנו.
הסיפור כאן איננו מי יהיה או לא יהיה ראש המל"ג, אף על פי שזה חשוב בפני עצמו. הסיפור הוא שראש ממשלה או שר – כל ראש ממשלה וכל שר מכל מפלגה - לא יכולים לעשות ככל שעולה על רוחם. יש איזונים ובלמים, יש מוסדות, יש שומרי סף, וטוב שאלו עומדים על משמרתם בכל תחום.
5. כשאלמה שלי "רוצה יום הולדת", אני מנפח לה בלונים, דואג לעוגה, לשירים ולהרמה על כיסא. זה קורה בערך אחת לחודש. השבוע היא רצתה "לעשות לי יום הולדת" והסכמתי מיד. ואז היא התחילה לשיר לי: "סנה חילווה, יא ג'מיל" ("יום הולדת שמח" בשפה הערבית). נכנסתי להלם קטן, ואז היא סיפרה לי שבגן "תאנה" בקיבוץ לימדו אותם את השיר הזה לכבוד יום הולדתו של אדם, שהוא מהכפר הערבי הסמוך. ואני כל כך אהבתי את זה ונמלאתי בתקווה שאולי יום אחד...
שבת שלום.