נעים מאוד. אני ליאור. עיתונאי פלוס. פלוס עוד כמה דברים שאני עושה לפרנסתי ברדיו ובטלוויזיה. יש לי שני ילדים. יש לי רכב (ששווה להערכתי, לא יותר מ־20־30 אלף שקלים). אין לי דירה. יש לי הווה אבל אין לי עתיד.
אני גר בעיר הכי יקרה במזרח התיכון, יש לי מסגרת של 30 אלף שקלים בכרטיס האשראי אבל תמיד איכשהו בסוף החודש אני נתקל באיזו קופאית בסופר שאומרת לי ש"הכרטיס לא עבר" ואז אני נאלץ להיחפז בבושת פנים אל הכספומט הקרוב ולמשוך מזומן.
אני מרוויח שכר חודשי שהוא גבוה יותר מהשכר הממוצע במשק, אפילו ממש יותר גבוה, אבל כבר שנים רבות אני שואל את עצמי את אותה השאלה: "איך בן אדם מגיע למצב שהוא רוכש לעצמו דירה? איך זה קורה?".
יש לי חברים בני גילי (30־40) מתחום התקשורת שמדפדפים מדי יום במדורי ברנז'ה לראות אם פוטרו, מדי פעם אני שומע מהם שהם חולמים "להיות שם" אך תמיד בסוף הם נשארים כאן.
יש לי חברים שעוסקים בחקלאות וקמים כל בוקר עם ההרגשה שהעסק קורס עליהם. יש לי חברים פרילנסרים עם תיק במס הכנסה ובלי פנסיה, ויש לי חברים שכירים בחברות ענק שמקבלים בחגים תלושים בסכום ממוצע של 350 שקלים, כולם בערך בגילי ולכולם המילה "עתיד" נשמעת כמו קללה.
עברתי בחיי את כל סוגי ההתיישבות: עד גיל 12 הייתי קיבוצניק (קיבוץ דביר), אחר כך הייתי מושבניק (מושב אביגדור), עכשיו אני עירוני (תל אביב), כך שאני יכול להגיד שדגמתי בחיי קומוניזם קיבוצי, סוציאליזם כפרי וקפיטליזם אורבני.
ראיתי בחיי את הטלוויזיה הופכת למסחרית, את האינטרנט נולד, את מייקל ג'קסון עושה הליכת ירח, את רבין נרצח, את אביב גפן צועק שאנחנו דור מזוין, את הדור המזוין הופך לדור האס־אם־אס, ואת האס־אם־אס הופך להרבה כסף שנכנס לקופה של שידורי קשת ורשת.
בגיל 18 כשהגעתי לצבא, חויבתי לפתוח חשבון בנק. רק אחר כך אמרו לי שהבנקים דפקו אותי ואותך בעמלות שהופכות למיליארדים ומחולקות לבעלי המניות בדיבידנדים כל רבעון ושבעלי הבנקים האלו מנהלים את העולם ועושים מה שבא להם. ואז הגעתי למקום עבודה מסודר וחויבתי לבחור גוף שיטפל לי בכספי הפנסיה.
רק אחר כך אמרו לי שבאמצעות כספי הפנסיה שלי ושלך טייקוני המשק לוקחים הלוואות בלי כיסוי וממנפים את ההון שלהם וככה הם בסופו של דבר מורידים את הכלכלה על הברכיים. אשליות רבות התנפצו בפניי, דברים רבים שהאמנתי בהם התאדו, חוסר הביטחון ותחושת העתיד הלא ברור עשו ממני אדם מריר.
כשאני פורס את חיי לעובדות ולנתונים מתגלה לי ללא ספק שאני תוצר מובהק של שנות ה־80, בן דור ה־Y ששורד את חייו בסגנון ריטלין SR בשחרור מושהה: יש לי כמה חלומות קטנים שאני מאמין שהגשמתי, יש לי הרבה חלומות שוויתרתי עליהם, יש לי מספר חלומות שאני עדיין מוכן להיאבק עליהם, ויש לי יותר מדי חלומות שאני בכלל לא מעז לחלום, חלום הדירה שייך לקטגוריית החלומות שאני בכלל לא מעז לחלום. ולאחרונה גם חלום הכניסה לסופר והיציאה ממנו בלי נזק של מאות ואלפי שקלים נכנס לקטגוריה הזו.
בני דורי חווים תחושת חרדה ודכדוך שנובעת מכך שהחיים מביסים אותם, שלא משנה מה, הם פשוט לא מצליחים להגיע למצב שבו הם יכולים לסמן וי על המשימות הבסיסיות: השגת עצמאות כלכלית, הקמת משפחה, רכישת בית. נפגעי הדור שלי לרוב עדיין מתגוררים בבית הוריהם או תלויים בהם כלכלית בצורה זו או אחרת. והאמת היא שזהו לצערי בדיוק, אבל בדיוק, המצב של כמעט כל מי שאני מכיר בגיל הזה.
יש לי מכרים רבים שסובלים מהמחלה והם באים בכל הקונסטלציות: רווקים או נשואים, עם ילדים או בלי ילדים, שכירים או עצמאים, וכולם מדברים על אותה תחושת מחנק בחייהם. המגיפה בכל מקום, מציצה מכל פינה, בני גילי בכל הארץ הולכים בראש שפוף ומחביאים אימפוטנציה כלכלית וייאוש נפשי שמהלכים עליהם אימים. אני הולך לסופר וכל פעם נדהם מהמחיר בקופה. בזמן שכמות המוצרים קטנה, המחיר הולך וגדל.
אני מניח שבאיזושהי צורה, באיזשהו אופן, אפשר לקטלג אותי בקטגוריה של מי ש״הצליח בחייו״. לא מאלו שהצליחו ממש, בגדול, אבל הצליח בקנה מידה כלשהו. אולם זה לא עוזר לי בפועל. אני יושב בבית ורואה חדשות עם קריין שמדווח לי שמחירי החלב והלחם עולים עוד ובקרוב הדלק. ואני יודע שבקרוב הכל יתפוצץ, לא תהיה ברירה, הכל יתפוצץ, ואת גלי ההדף של הפיצוץ נרגיש עשרות שנים.
באמת שאין לי רצונות יותר מדי גדולים. אין לי רצון לטפח אוסף שעוני יוקרה, לשייט ברכבי יוקרה, לנפוש מדי שנה באתר סקי יוקרתי באלפים, לא צריך את האייפון הכי חדש ויכול להסתדר בלי בגדי מעצבים איטלקים. בכלל, אני לא סובל את האיטלקים. אני מוכן להסתפק בלהרגיש שלא בכל רגע הכל יכול להתמוטט עליי. אני בסך הכל לא רוצה להרגיש חנוק כל הזמן, רוצה קצת אוויר ותחושה שיש לי סיכוי לחיות בעולם הזה בצורה הגיונית ושיש לי קצת, אפילו ממש קצת, עתיד.