את ספרו החדש, "האשליה הגדולה", סטיבן סימון בחר לפתוח בספטמבר 1982, על חופה של לבנון. רונלד רייגן היה הנשיא האמריקאי, וכאשר שלח את כוח הנחתים למדינה השסועה הסביר לאזרחיו שהם "חייבים את זה לעצמם וחייבים את זה לילדיהם". מה בדיוק הם חייבים? לעשות את מה שצריך, כי "העולם כולו יהיה מקום בטוח יותר כאשר האזור הזה, שידע כל כך הרבה צרות, יתחיל להכיר את האפשרות של שלום".
הנחתים נחתו ועזבו, הנשיאים באו והלכו. סימון שירת אחד מהם, את ברק אובמה, כיועץ בכיר לענייני המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי. "האשליה הגדולה" הוא סיכום של קריירה, של חיים, של כישלון מדיני. סימון לא חוסך בשאלות גם על הקשר האמריקאי עם ישראל, סיבותיו ועתידו.
הוא עשה זאת גם בספר קודם, עם תום כהונתו של ממשל אובמה, ובשיאה של מחלוקת ישראלית־אמריקאית על איראן. ספרו "האשליה הגדולה" לא מחדש הרבה, אבל מציב את ההיסטוריה של העשורים האחרונים כתמרור אזהרה לעשורים הבאים. בעיקר, הוא מאותת לאמריקאים להמשיך במה שכבר מזמן נדמה שהחליטו לעשות: הורדת פרופיל כאן כדי להעלות פרופיל במקום אחר - דרום ומזרח אסיה.
זאת אחת הסיבות לכך שבעוד ישראל מתכתשת עם היתוש המציק בעזה, שחקן קטן, פיון במערכה גדולה, במזרח התיכון האדמה רועדת. סוריה חוזרת לליגה הערבית. "חזרה מפוארת", כינה זאת עיתון איראני. ההמתנה השתלמה, הדבקות במטרה השתלמה. בשאר אסד כנראה יעביר ליורשיו מדינה שהשמועות על מותה לפני עשור ויותר היו מוקדמות ומוגזמות.
טורקיה עומדת מול אפשרות של חילופי שלטון. מי שנולדו כאשר ארדואן עלה לשלטון הם היום בני 20. ולא בטוח שיראו אותו הולך. יש מנהיגים, ולא כולם דומים כמובן, שלא נוטים ללכת בקלות. כך למדו האמריקאים מדונלד טראמפ, כך לומדים הישראלים מבנימין נתניהו, כך למדו הסורים מאסד.
בינתיים, האיראנים מתקדמים בנתיב הגרעיני כמעט ללא הפרעה. בינתיים, הסעודים מחשבים מחדש את מערך הכוחות האזורי. בינתיים, גם המצרים מדברים עם האיראנים. כי אין ברירה. וכל זה כשאנחנו ממתינים - לרקטה שתבוא, לשיחות בבית הנשיא שיתקדמו, לתקציב שיעבור, לגמר האירוויזיון.
האיראנים נתמכים על ידי סין ורוסיה, שהחליטו כנראה שמקל איראני מעל ראשו של המערב יעיל עבורם יותר מכפי שהוא מפחיד אותם. בהתאם, בייג'ינג משחקת תפקיד דיפלומטי פעיל יותר במזרח התיכון. היא שותפת הסחר הבכירה של ערב הסעודית והרוכשת הגדולה ביותר של הנפט שלה. ריאד החלה לייבא טכנולוגיית טילים של הצבא הסיני.
הצלחתה של איראן להיחלץ, לפחות חלקית, מהבידוד המדיני מדאיגה כמה גורמים בצמרת הישראלית, המעטים שטורחים לחשוב מעבר לאופק המיידי של עזה והכאוס הפוליטי. הידוק הקשר בין טהרן וסין הוא גלגל הצלה כלכלי. הוא מוריד עוד יותר את הסיכוי הנמוך ממילא להסכם גרעיני בחסות אמריקאית.
אולי הסכם אזורי הוא הפתרון הנכון, הציע מכון מחקר אחד. שהאיראנים, הסעודים, המצרים והטורקים יגיעו להסכמות. ישראל כמובן תתעקש שדאגותיה יובאו בחשבון, או שההסכם לא נוגע לה ולא מחייב אותה בשום דרך.
אבל איראן כבר אינה בודדה במערכה מול אמריקה (מעט) וישראל (יותר). בגבה ניצבות מעצמה כלכלית וצבאית (סין) ומעצמה גרעינית (רוסיה). הרוסים התחייבו למכור לאיראנים מטוסי קרב. האיראנים משגרים לרוסים מל"טים. כל התקרבות כזאת תקשה על ישראל לנהל מערכה גדולה נגד מדינה הגדולה ממנה פי כמה. כל התקרבות כזאת מסמנת שעל ישראל להיערך, לפחות תכנונית, לאפשרות של צורך דחוף באסטרטגיה אזורית חדשה במזרח תיכון חדש – ולא מהסוג ששמעון פרס חלם עליו.
ובעזה, עסקים כרגיל. השקיפו עשר שנים קדימה, 20, 30 שנים קדימה – ומה אתם רואים בעזה? מאז ההתנתקות, שיצרה חלון הזדמנות נדיר לשיפור, כבר חלפו 18 שנים. אלה 18 שנים של קיפאון. לא שישראל אשמה בזה. לא שזה חשוב אם ישראל אשמה בזה. ישראל תקועה עם זה. אין תוכנית לטווח ארוך.
אולי המצרים יסכימו, יום אחד, לקחת את עזה תחת חסותם (אבל למה שיסכימו?). אולי הפלסטינים יתעשתו יום אחד, ויצמיחו צמרת שלטונית שחפצה בטובת הציבור שהיא אחראית עליו (מתי לאחרונה ראיתם אירוע כזה במזרח התיכון?). אולי יבואו משקיעים זרים ויאפשרו תנופה כלכלית שתביא מתינות מדינית (כן, מיד אחרי פתרון ההתחממות הגלובלית).
ואם כל אלה לא יקרו, ישראל תקועה עם בעיה כרונית. בעיה נשלטת כשלעצמה, אך היא מצטרפת לצבר גדול של עניינים שישראל מסרבת למצוא להם פתרון. וזאת אולי בעיה ממשית.
הגענו לגיל
אבי גיל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, פרסם לפני כמה ימים מאמר חשוב. לפחות לטעמי הוא חשוב. לא כולם ירצו להקשיב לו, משום שגיל הוא מהחבורה המכונה לעתים "פושעי אוסלו", כלומר, בעיני רוב גדול מהישראלים הוא שגה בתחזיותיו לפחות פעם אחת. סקר קבלת ההחלטות של המדד, שפרסמנו לפני שבועיים, מלמד שכמחצית היהודים בישראל סבורים שההחלטה לחתום על הסכם אוסלו הייתה "גרועה", ועוד כ־15% סבורים שהייתה "לא טובה" (13% אומרים "מצוינת").
ובכל זאת, אתעקש שגיל העלה טיעון חשוב שמחייב דיון. "המשבר הנוכחי", כתב בהתייחס למשבר החברתי־פוליטי, "חושף שוב את חדלונה המתמשך של החברה הישראלית להגדיר יעדים מוסכמים ולנווט את דרכה כאומה סולידרית שחבריה חשים שותפות גורל. השסעים הפעורים בתוכנו, יחד עם השיטה הקואליציונית, מעודדים התנהלות פוליטית שתכליתה לעקוף מחלוקות עקרוניות. אומנות אי־קבלת ההחלטות הפכה למשלח ידם המועדף של מנהיגי ישראל החפצים לאחוז בהגה השלטון".
לא כל מסקנה של גיל במאמר הזה תמצא חן בעיני מבקרי הממשלה. לדוגמה, אפשר להסיק ממנו שאולי מוטב היה שהממשלה תתמיד במשימתה ותכפה על ישראל את הרפורמה המשפטית, ולא תיכנע לדרישה לריסון - כמו שממשלת יצחק רבין כפתה על ישראל את אוסלו, ברוב פרלמנטרי מפוקפק מוסרית ומעשית.
הנה – קראו עוד שורה מגיל: "גישה זו משקפת היטב את רצון רוב הציבור, שמעדיף קואליציית מרכז הנשלטת על ידי מפלגות נטולות תיאבון לגרור את המדינה למאבקים עקרוניים. לא בכדי מלמדים הסקרים האחרונים שהליכוד משלם מחיר אלקטורלי משמעותי על ניסיונו להוביל את ישראל להכרעה בסוגיות יסוד. בני גנץ, לעומת זאת, זוכה לאהדה רבה כי הוא מסמל את מי שבכוחו לערפל מחלוקות ולהתרחק מנקיטת עמדות מעוררות מדון".
האם לזה התכוון המשורר (גיל הוא סופר, לא משורר. גגלו ותמצאו את ספרו הנחמד)? אפשר להתווכח על הכוונה המדויקת. או לשאול את גיל. ברור שלא התכוון לומר שצריך להתעקש על כל מהלך אידיוטי, רק משום שמוטב לעשות מאשר לא לעשות.
ומצד שני, ברור שישראל תקועה כבר כמה שנים בהילוך של אי־עשייה, ובעיקר נמנעת מלגעת בסוגיות היסוד שמציבות לה אתגר אסטרטגי – היעדרו של הסדר חוקתי יציב, עתיד השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, צמיחתה והשפעתה של החברה החרדית, וסוגיות נוספות.
גנץ, בגרסת גיל, הוא הסימפטום. אין ספק שהוא רוצה בטובת ישראל. אין ספק שהוא רוצה למנוע קרע ולפעול במתינות. לכן הוא מנהיג שקשה לנגח. הוא לא מבקש לפנות התנחלויות, הוא גם לא מוכן לקבל הצעות מופרזות של סיפוח, החרדים לא חוששים שיקצץ להם תקציבים, במחנה הליברלי מבינים שיתנגד לבית משפט עליון פוליטי.
בעידן של מבוכה וסערה, גנץ הוא חוף מבטחים נינוח. אבל הנינוחות מטעה. הנינוחות מאפשרת שחיקה אטית, נמשכת, של יסודות העוצמה הישראלית בלי לתת לה מענה.
מחיר החרדים
בשבוע שעבר ניכר שבליכוד החליטו להקפיץ שריר. כלומר, לאותת לשותפות האחרות בקואליציה שהאיום בפירוק אפשרי לא ירתיע את הליכוד מבחירה במדיניות שנראית לה נכונה. צריך לומר – לא הייתה לראשי הליכוד הרבה ברירה. המפלגה מאבדת תמיכה בציבור, ואם תמשיך לקבל תכתיבים משותפותיה, תאבד עוד תמיכה.
בשלב מסוים צריך היה להכריע: סיכון לא גדול של הליכה לבחירות (אם בן גביר או החרדים יחליטו להשתגע), מול ודאות של המשך איבוד תמיכה בציבור. ולפחות לכמה ימים, התקבלה החלטה שמשמעותה סיכון. בן גביר לא אהב את מה שקורה בעזה (ובדיעבד נראה, כמו תמיד, קצת פתטי), בליכוד אמרו שהוא לא חייב להישאר בממשלה. החרדים התעקשו על חוק הגיוס, בליכוד ממשיכים להתעקש שזה לא הזמן.
מי יכופף את מי במאבק הזה עוד לא לגמרי ברור. לבן גביר יש הרבה מה להפסיד, לחרדים אולי קצת פחות. הם מאמינים שיקבלו את מבוקשם גם בסיבוב הבא, ובכל מקרה, לעסקנים שלהם תהיה עבודה. אין סיבה להניח שיהדות התורה תקבל בבחירות הבאות פחות מנדטים (השאלה ביחס לש"ס קצת יותר מורכבת, אבל ש"ס אינה המפלגה שמתעקשת על חוק הגיוס עכשיו).
כך שבסופו של דבר, תהיה כנראה הליכה על הסף כדי לבדוק מי ממצמץ ראשון. האם בנימין נתניהו כל כך חושש מאובדן הקואליציה עד שייכנע לכל תכתיב, לא משנה כמה הסקרים יזעקו נגדו? או שאולי ירגיש שאין לו ברירה אלא ללחוץ בעוצמה על הבלם, בתקווה שאחרים ימצמצו?
בממוצע הסקרים המשוקלל של אתר המדד, הליכוד עומדת כרגע על קצת יותר מ־25 מושבים חזויים אם הבחירות היו מתקיימות היום. ירידה של 7 מנדטים לעומת המצב בכנסת, ירידה שמשמעותה אובדן ודאי של השלטון. כמובן – כל זה יקרה אם יהיו בחירות, ואם הבוחרים שנטשו את הליכוד לא יחזרו אליה, ואם ואם ואם.
כרגע, כל האם־אם־אם האלה לא מתממשים, הם רק עננה מעל ראשה של הקואליציה. עננה שיכולה דווקא לסייע לה בחיזוק הנאמנות, תוספת דבק. לאף מפלגה אין אינטרס מובהק לפרק את הקואליציה. אף מפלגה לא מביטה בתסריט סביר של רווח גדול במקרה של בחירות חדשות.
ובליכוד יש דאגה מוצדקת. הירידה בסקרים, גם אם לא תתממש במלואה, היא כבר לא איתות רגעי, אלא מגמה נמשכת ועקבית. מה גורם לבוחרי הליכוד לנטוש? יש לזה מכלול של סיבות, והיום נצביע על אחת מהן – שמוסיפה נדבך להתעקשות הנוכחית בעניין דחיית חוק הגיוס.
נאמר את זה בכותרת קצרה, ואז נציג את ההסבר. הכותרת היא זאת: בוחרים שעוזבים את הליכוד עושים זאת, בין השאר, משום שאינם אוהבים את הנכונות לתת למפלגות החרדיות את כל מה שהן מבקשות. ואם לנסח אחרת: הדבקות בריצוי החרדים עולה לליכוד במנדטים.
עכשיו פירוט: לפני עשרה ימים ערכנו באתר המדד סקר שבחן, בין השאר, עמדות של בוחרי ליכוד בשאלת גיוס חרדים. הנתונים נאספו על ידי נוח סלפקוב ונותחו על ידי פרופ׳ קמיל פוקס. בסקר נכללו בוחרי הליכוד גם מבחירות 2021 וגם מבחירות 2022, ונשאלה גם השאלה למי הבוחרים הללו היו מצביעים היום.
ובמילים אחרות: על כל אחד ואחת מהמשתתפים בסקר יכולנו לבדוק אם הצביעו לליכוד ב־2021, אם חזרו על הצבעתם ב־2022, ואם היו חוזרים על הצבעתם ב־2023 (כלומר היום).
את הנתונים האלה הצלבנו עם השאלות על גיוס החרדים, כדי לראות אם יש הבדלים בגישת תומכי הליכוד לשעבר וגישת תומכי הליכוד בהווה בנושא הזה – והתשובה היא כן. יש הבדל. תומכי ליכוד שעזבו את הליכוד הם תומכים שהעמדות שלהם בשאלות הנוגעות לחרדים יותר ביקורתיות.
נציג דוגמה אחת: בסקר ביקשנו מהמשתתפים והמשתתפות להסכים או לא להסכים עם האמירה "הפטור לחרדים מכעיס אותי". מדובר כמובן בפטור מגיוס לבחורי ישיבה. וצריך לומר: את רוב בוחרי הליכוד הוא לא מכעיס. אומנם, רובם בעד ש"כל האזרחים ישרתו" בשירות "צבאי/ לאומי/אזרחי". אבל זה שהם בעד שירות, לא אומר שהפטור לחרדים בהכרח "מכעיס" אותם. כעס הוא רגש חזק ולא לכולם נוח לכעוס, בטח שלא על אוכלוסייה גדולה, בטח שלא על שותפים פוליטיים.
אז רק מיעוט מבוחרי הליכוד "כועסים", אבל המיעוט הזה מייצג את אחד ההבדלים המובהקים בין בוחרים שנשארו עם הליכוד גם בבחירות 2022, לבין בוחרים שנטשו את הליכוד לאחר בחירות 2021. כלומר, אפשר לשער שאחד השיקולים שהרחיקו בוחרים מהליכוד בפועל בבחירות האחרונות, היה הכעס על הפטור לחרדים.
למעשה, ככל שמתקדמים על ציר הזמן, מבחירות 2021, לבחירות 2022, לשאלה מה הבוחרים היו עושים היום, רואים שמי שנשאר עם הליכוד לאורך כל הדרך הוא מי שמוכן לקבל את מדיניות הממשלה בנושא החרדים. לעומת זאת, מי שעזבו את הליכוד ב־2022, או אומרים שהיו עוזבים את הליכוד ב־2023, מפגינים עמדות קשוחות יותר מול החרדים.
הנה עוד מספרים להמחשה: מקרב בוחרי הליכוד ב־2021 יש 61% שמסכימים ש"החרדים צריכים לשרת בצה"ל כמו כולם". מקרב בוחרי הליכוד ב־2022 יש 49% שמסכימים שהחרדים צריכים לשרת כמו כולם. מקרב מי שהיו בוחרים בליכוד ב־2023 יש 41% שמסכימים שהחרדים צריכים לשרת כמו כולם. מה אנחנו למדים מזה? שבוחרי ליכוד שנשארים עם הליכוד הם אותם בוחרים שמוכנים להשלים עם האפשרות שחרדים לא ישרתו.
אולי קל יותר לראות את זה אם מביטים בנתונים מהצד השני – אם בודקים איזה שיעור מהבוחרים לא מסכימים לאמירה שחרדים צריכים לשרת כמו כולם. מקרב בוחרי הליכוד של 2021 39% לא הסכימו (כלומר, חשבו שזה בסדר שחרדים לא משרתים). בקרב בוחרי 2022 השיעור עלה ל־43%. בקרב בוחרי 2023 השיעור קופץ ל־54%. ושוב אותה מסקנה: מי נשארים עם הליכוד? מי שיותר מוכנים לקבל את הפטור לחרדים. מי לא נשארים עם הליכוד? מי שפחות מוכנים לקבל את הפטור לחרדים.
ואותו דבר גם בעניין הכעס. מי שאומרים שיעזבו את הליכוד יותר כועסים על החרדים, מי שאומרים שיישארו עם הליכוד פחות כועסים על החרדים. משמע – הכעס על הפטור לחרדים (ומן הסתם גם על עוד כל מיני דברים שנוגעים לוויתורים לחרדים) מרחיק חלק מבוחרי הליכוד. משמע – מבחינה פוליטית, ובלי קשר לשאלה מה נכון לעשות לטובת המדינה, ראשי הליכוד צריכים לבחור בין קבלת התכתיב של החרדים כדי לשמור על הקואליציה, לבין דחיית התכתיב של החרדים כדי לשמור על הבוחרים. זו בחירה לא פשוטה.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, במאמר של אבי גיל מאתר וויינט, בספרים של Steven N. Simon, במגזין Foreign Affairs, בדיווחי העיתונים "וול סטריט ג׳ורנל" ו"ניו יורק טיימס". גילוי נאות: סקר בוחרי הליכוד נערך על ידי אתר המדד בהזמנת תנועת ישראל חופשית.