היום יום ההולדת שלך, הגרי, מה שאומר שמלאו 28 שנים ליום שבו הפכתי לאבא. הייתי “כולה" בן 25, נשוי שנתיים, עושה את צעדיי הראשונים בעסק עצמאי קטן שהקמתי כמה שבועות לפני שאמא שלך הרתה - ובינינו, לא ממש יודע מה זה להיות הורה. ספוילר: אם זה הילד הראשון שלך, אתה אף פעם לא יודע, גם אם הבאת אותו לעולם בגיל 50.
מחלקת היולדות של איכילוב עוד שכנה אז בקריה, היום חלק משרונה. התשתית הפיזית הייתה אולי מיושנת, אבל התשתית האנושית של הצוות הייתה מופלאה: המיילדת סיימה את המשמרת המתישה שלה בערך שעתיים לפני שהחלטת לצאת, אבל נשארה כדי לסיים את המלאכה, כי לא עוזבים יולדת באמצע הלידה הראשונה שלה. לבושתי אני אפילו לא זוכר את שמה, אולי איריס, אבל בשעתו גמלנו לה בשליחה של מכתב תודה עם העתק למנהל המחלקה. מחוות של אשכנזים.
אפרופו אשכנזים, אז כדרכי במצבים שדורשים מעורבות רגשית גבוהה, הייתי קצת מנותק: צחקתי מאחד האבות לעתיד, שאשתו יצאה אליו בחלוק פתוח כדי לינוק שכטה מהסיגריות שעישן בשרשרת (נשמע כמו מעידן אחר, אבל אז הותר לעשן בחדר ההמתנה), פתרתי את התשבצים של עיתון השבת ואפילו נקטתי אקט של מחאה: על הקיר היה שעון של עלית, שבמרכזו, רחמנא ליצלן, הסמל של מכבי תל אביב. הסרתי אותו מהמסמר שעליו היה תלוי והנחתי אותו הפוך על הרצפה: את יודעת שאני לא פנאט, אבל גם לא סובלני עד כדי כך שאשלים עם הסכנה שסמל המכבים הצהוב יהיה הדבר הראשון שתראי עם בואך לעולם.
צפיתי בהשתאות באמא שלך, סאחית־בלטה שלא שותה שום דבר חזק יותר מסודה ולא עישנה בחייה אפילו בדל של ג'וינט, כשהיא מתחננת כנרקומנית למרדים עם המבטא הרוסי שיתקע לה כבר את האפידורל - ובשאר הזמן פשוט השתעממתי או ניסיתי להיות פרקטי (כלומר, ככל שגבר יכול להיות בחדר לידה) ולתכנן את שיחת הטלפון לחנות (צ'יקו בגן העיר, שנסגרה מזמן), כדי שאספיק לבנות את המיטה ולמקם את השידה לפני שתגיעו הביתה, “הבנות" (תואר שכבר גלגלתי בראש בגאווה).
הלך הרוח החצי־מנותק הזה נשאר איתי אפילו כשניתן לי הכבוד לחתוך את חבל הטבור שלך (או של אמא שלך, את זה תסגרו ביניכן). הצצתי בך בסקרנות, מנסה להפנים מה זה אומר בעצם שיש לי ילדה משלי, וקצת קינאתי באמא שלך, שבאינסטינקט, מיד כשהניחו אותך על בטנה, ידעה בדיוק מה צריך לעשות.
אל תיעלבי, מתוקה, אבל בהתחלה אפילו סירבתי להחזיק אותך: מה לי, גבר בגובה 1.90 מטר על 130 קילוגרמים, וליצור הזעיר שהיית?
הייתה זו אותה אחות שככל הנראה ראתה לא רק אלפי לידות אלא גם אלפי אבות חדשים, שגערה באמא (כאילו אני לא נוכח בחדר): “מה זאת אומרת הוא לא רוצה? תני לו אותה מיד - אם הוא לא יחזיק אותה עכשיו הוא יפחד להחזיק אותה גם בבית!", פסקה והניחה בחיקי את החבילה הלחה והחמימה שהיית, עטופה בחיתולי בד ומדיפה ריח כמו שיש רק לתינוקות. את לא בכית, אלא רק פקחת מולי זוג עיניים כחולות (צבע שלשמחתי לא החלפת מאז) וזעת לך, פועה בתוך צרור השמיכות.
זו הייתה השיחה הראשונה שלנו. אני לא זוכר בדיוק את המילים, אלא בעיקר את המנגינה שלצליליה רעדתי, לא רק מהתרגשות אלא גם מפחד. כאילו בבת אחת ובבּת אחת נחתה עליי ההבנה של פחד מהו. הלוואי שיכולתי להגיד ששמחתי, הלוואי שהייתי יכול להסתפק בלומר שכנראה הייתי מבולבל, אבל האמת היא שהייתי מבועת, כי פתאום קלטתי באחת מה זה אומר שיש לך אחריות על משהו גדול ממך, משהו שהדחף לגונן עליו יהיה תמיד חזק יותר מאשר לשמור על חייך שלך.
וכבר אז למדתי הבדל מולד בין אישה לגבר, בין אמא לאבא, משהו כל כך בסיסי שאפילו אלף שנים של פמיניזם לא יצליחו לשנות: להיות אמא זה אינסטינקט. להיות אבא - אפילו אם (מי כמוך יודעת) האבהות הפכה עם השנים למרכז הכובד של חיי - זה לעולם מיומנות נרכשת. זה לא עניין של הסללה ולא עניין של ריצוי, אלא רק של הטבע שמזכיר לנו שלמרות כל המסיכות, אנחנו בסך הכל חיות: אתן נולדות עם הכנה לאמהות, אנחנו צריכים ללמוד איך להיות אבות.
את המשפט הבא אני צריך לסייג, שלא תחשבי שאני מזרז אותך חלילה, אבל למדתי עם השנים שלאבהות הצעירה שלי היו בעיקר יתרונות. כי לדלג במדרגות עם זאטוט על הידיים, לקום ארבע פעמים בלילה ולנסות לצאת לפעמים בערב אחרי שהשגת בייביסיטר, מוטב כשאתה עוד עם קידומת 20. ואם הייתי מהאבות “האלה", הייתי מוסיף עכשיו שגם עם נכד, מוטב עם קידומת 50.