על כנפי הכסף של הטייסים המושמצים, על כתפיהם השחות מגידופים של הרמטכ"ל וראש השב"כ, ובהובלת השר המפוטר־לשעבר יואב גלנט, השלימו צה"ל והשב"כ מבצע יעיל ומדויק בעזה שהשיג את כל מטרותיו: פגיעה משמעותית בג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ), השארת חמאס מחוץ למערכה, מניעת התלקחות בגזרות אחרות, הגנה כמעט מלאה על העורף, והמטרה הבלתי מוצהרת (אך הראשונה במעלה) – עצירת דימום המנדטים של ראש הממשלה.
ראש אגף מבצעים: "יכול להיות שיהיה מבצע נוסף, לא קונים פה שקט לעולמי עד"
ארגון הגא"פ נחשף פעם נוספת בחולשתו: קרוב ל־1,500 רקטות שירה על ישראל גבו אומנם מחיר כואב ומצער של הרוגה ישראלית, אבל לא השיגו את האפקט שציפו לו שולחיו האיראנים. במקום זה הרגו ארבעה פלסטינים בתוך רצועת עזה ופועל עזתי נוסף שנפגע מרקטה בישראל. הגא"פ נוכח שוב שהוא לא זוכה לסולידריות - לא בקרב חמאס בעזה ולא בקרב תושבי יהודה ושומרון.
עד מהרה ימונה דור צעיר של מפקדים במקומה של שרשרת הפיקוד של הגא"פ שנערפה, ואלה, כמו קודמיהם, ירצו להוכיח לאיראן שבכל זאת יש תמורה לתקציב שמושקע בהם. לארגון הגא"פ אין שום אג'נדה חברתית או חזון לאומי. כל מהותו וסיבות קיומו הן טרור ואלימות. לכן המבצע הצבאי קנה לנו שקט קצר מועד, וכדי להפוך אותו לשקט ארוך יותר – נדרש מעשה מדיני שישלים את המהלך הצבאי.
חמאס התגלה גם בסיבוב הזה כריבון רציני וקר רוח, כזה שיודע לפעול על פי האינטרס שלו ולא להיכנע לתחושות בטן. במהלך ימי המבצע היה עליו לחץ לא מבוטל להצטרף, אבל הוא בחר בשוויון נפש לצפות מהצד איך ישראל מפרקת שוב את הג'יהאד, ונשאר בחוץ. לקראת סיום הוא גם הפעיל לחץ לא מבוטל על הגא"פ לקבל את הפסקת האש.
זה לא שחמאס הפך חובב ציון. הוא היה, עודנו ויהיה אויב מר של ישראל. אבל יש יתרון כאשר בעזה יושב ריבון בעל עוצמה, סמכות ויכולת שליטה עצמית. מעניין מה אומרים לעצמם אנשי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון כשהם מקבלים הדגמה עוצמתית כזאת של ריבון פלסטיני.
יו"ש נגד גא"פ
וזה אולי הנתון המעניין ביותר שעולה מימי מבצע מגן וחץ: זה היה השבוע השקט ביותר ביו"ש בשנה האחרונה. דווקא בימים שבהם הפלאנו את מכותינו בג'יהאד האסלאמי, תוך כדי המשך מעצרים נרחבים ביו"ש, נרשמה שם ירידה דרמטית באלימות העממית ובטרור. זאת לא הפעם הראשונה שאזור יו"ש שקט בימים שבהם ישראל חובטת בעזה. כך היה בצוק איתן, בחגורה שחורה, בשומר החומות ובעלות השחר. אבל על רקע האלימות הגואה שם בשנה האחרונה זה עדיין נתון מפתיע, שקשה למצוא לו הסבר מקיף.
אחת התשובות היא שלרוב הפלסטינים אין סימפתיה לגא"פ, שהוא ארגון שאין לו שום דבר להציע לבד מאג'נדה רצחנית. התשובה היותר מעמיקה היא שלרבים מהפלסטינים פשוט יש חיים. כ־180 אלף מהם מוצאים את פרנסתם בישראל או בהתנחלויות. הם מרוויחים שכר שהוא פי שישה ממה שהיו מרוויחים בשטח הפלסטיני. הילדים שלהם אוכלים טוב, לבושים טוב ויש להם מה להפסיד.
העובדים האלה, כמו גם 17 אלף הפלסטינים שנכנסים בכל שבוע מעזה (שרובם נשארו כאן בימי המבצע) הם גם שגרירים של רגיעה. הם חוזרים הביתה עם המשכורת שהרוויחו כאן ומסבירים טוב־טוב לילדים שלהם שלא יעזו לעשות משהו שיסכן את רישיון העבודה של אבא.
מגן וחץ לא התיימר לשנות את המציאות בדרום או להבטיח שקט ארוך טווח לתושבי העוטף, וטוב שלא התיימר. כבוגרי שורה אינסופית של מבצעים צבאיים בעזה, כל ישראלי שתבונה בראשו למד שלא די במבצע צבאי כדי להבטיח יציבות. מי שבאמת מתעניין בביטחון ארוך טווח לתושבי העוטף, ולא רק חפץ להזין אותם בססמאות נבובות על "תגובה קשה", צריך את האומץ לפעול גם במישור האזרחי.
בעיות היסוד של עזה הן בראש ובראשונה מים, אנרגיה ותעסוקה. צה"ל יודע לפגוע במחבלים, אבל אין ביכולתו לספק ל־2.2 מיליון תושבי עזה את צורכי הקיום שלהם. מערכת הביטחון הציגה לקברניטים שורה של פרויקטים שיכולים להבטיח מציאות טובה יותר בדרום – עכשיו נראה אם יש להם האומץ להתקדם בנתיב הזה.
הפרויקט המשמעותי ביותר הוא "גז עבור עזה" (באנגלית זה נשמע יותר טוב): צינור שיאפשר לישראל למכור לעזה גז שיפעיל את תחנת הכוח, ובאנרגיה הזאת יפעיל גם מתקן התפלה. זה פרויקט שיוכל לפתור את שתי הבעיות החמורות ביותר ברצועה: אנרגיה ומים. אחריו עומדים בתור שורה של משקיעים פלסטינים, ישראלים ומצרים, שמוכנים להשקיע בפרויקטים שיניעו את הכלכלה העזתית ויצמצמו את האבטלה האדירה (44%) שם. רעיון נוסף שהציגה מערכת הביטחון הוא לאפשר לתושבי עזה לצאת לעולם דרך שדה התעופה רמון. כיום הם נדרשים להיטלטל שעות ארוכות בדרך לקהיר או לעמאן כדי לצאת לעולם.
איומים משייטים
הרעיונות האלה לא יהפכו את העזתים ואת חמאס לחברים שלנו, אבל הם כן ייתנו להם משהו להפסיד ואופק של תקווה. שכנים שאין להם מה להפסיד הם שכנים שלא ניתן להרתיע. לישראל אין סיבה לפחד מעזה. אנחנו יכולים להילחם איתם כל שנה, ותמיד זה יכאב להם יותר. עזה לא מהווה איום אסטרטגי מול ישראל, אלא מטרד שעשוי להצית זירות נוספות ומסיט אותנו מעיסוק באיום המשמעותי באמת: איראן.
השבוע חשפה איראן את הנתונים של מה שיכול להיחשב כנשק התקיפה המדויק היעיל ביותר שיוצר אי־פעם, במונחי עלות־תועלת. על פי הנתונים שפרסמו האיראנים, מל"ט השאהד־136 שלה מסוגל לפגוע במדויק במטרות במרחק של עד 2,500 ק"מ עם ראש קרבי של 50 ק"ג. העלות שלו: 60 אלף דולר – שווה ערך לשתי שעות טיסה של מטוס F35.
מערכת שרביט קסמים, שרשמה בשבוע שעבר שני יירוטים מבצעיים ראשונים, נבנתה כדי להתמודד עם איומים כאלה, משוטטים או משייטים. עלות כל מיירט של שרביט קסמים: מיליון דולר, פי 17 ממחירו של כל מל"ט. השאהד אומנם פגיע ליירוט באמצעי לוחמה אלקטרונית זולים, אבל נחיל של מל"טים כאלה יכול לחולל פגיעה משמעותית באתרים אסטרטגיים, כפי שראינו בסעודיה ובעיקר באוקראינה. זה סוג של נשק שמקנה למפעיל שלו יכולות אסטרטגיות במחיר כמעט אפסי. חיסול צמרת הגא"פ בעזה הוא אומנם הישג מודיעיני וצבאי מרשים, אבל האתגר הביטחוני המשמעותי שלנו לא נמצא בעזה, ואליו צריך להתכונן.