המורה לכימיה אסד
אז מי ניצח בעזה?
רבים תהו השבוע מדוע טוען הג'יהאד האסלאמי לניצחון על ישראל. הרי הרגנו להם 33 בני אדם, חיסלנו את צמרת הפיקוד שלהם, השמדנו להם משגרים ורקטות והחדרנו בהם מורא כהוגן. הג'יהאד וחמאס ואפילו חיזבאללה יודעים כי אין בכוחם להביס את צה"ל. מולם ניצב צבא סדיר ומתוחכם, והלוחמה בו היא, כמו שקראנו לה בזמנו בשכונה, לא כוחות. את תחושת הניצחון הם שואבים ממחוזות אחרים.
מן העובדה כי אף שהם נצורים בעזה, ולא זכו לסיוע מלחמתי מאחיהם בחמאס, הם לא נשברו. אחרי אותה תקיפה לילית, שבה חוסלו בו זמנית שלושת מפקדיהם, הצליחו אנשיהם להתאושש ולהשיב אש. הם שיבשו לנו את סדר היום, ריתקו מאות אלפים למקלטים וגרמו לפינוי יישובים בעוטף עזה.
את כל זה עשו עד לרגע האחרון, ובהפסקת האש לא קיבלו תכתיבים או תנאי כניעה. רציפות הלוחמה חשובה להם, כי היא מוכיחה שהם לא קרסו מול האויב המתוחכם. משום כך הם ירו את מטח הסיום, כדי להראות שהם לא זחלו לרגיעה אלא הגיעו אליה בראש מורם. זהו ארגון שעצם לידתו היא התרסה, שנולד לנחיתות תמידית, ועל כן רגילים אנשיו לספוג אבידות. כפי שקרה בעבר, את המפקדים שנהרגו יחליפו אחרים.
העובדה שכך הם יצאו מן העימות, חיזקה את המותג ששמו הג'יהאד האסלאמי ברחוב הפלסטיני והערבי. לתחושה הזו יש גם ערך מבצעי. אל העימות הבא מול צה"ל הם עשויים לבוא עם ביטחון עצמי רב מכפי שהייתה מנת חלקם לו הובסו.
התרעות פיקוד העורף