מתוך 25 המדינות העשירות בעולם, רק שבע אינן דמוקרטיות. רק שתי מדינות לא דמוקרטיות נכללות ברשימת 40 המדינות שבהן תוחלת החיים הגבוהה ביותר. ״היפני הממוצע חי כמעט שמונה שנים יותר מהסיני הממוצע; האיטלקי הממוצע חי תשע שנים יותר מהסעודי הממוצע״. הציטוט מתוך ״להביס את הדיקטטורים״, ספר חדש של צ׳רלס דנסט, המתמחה במחקר של דרום־מזרח אסיה. מספרו אפשר ללמוד עד כמה סין וסינגפור הן יוצאות הדופן בעניינים רבים.
דנסט פותח את הספר בתיאור ארוך של מה שטוב בסינגפור, אחת מהאוטוקרטיות היחידות שמדורגות ברשימת 20 המדינות החדשניות ביותר. סינגפור היא גם אחת מהאוטוקרטיות שדנסט ממליץ לדמוקרטיות ללמוד מהן. ללמוד כיצד לשפר את מערכת החינוך. ללמוד כיצד לשפר את מערכת השירות הציבורי.
האתגר שמציב דנסט הוא לא בדיוק האתגר שלנו, אבל גם לא בדיוק לא האתגר שלנו. הוא עוסק בכוח המשיכה של האוטוקרטיות מהסוג הישן והחדש, בסין, בהונגריה, בסינגפור, ברוסיה. כל מדינה והסיפור שלה, כל שליט והיכולות שלו. משותפת לכולן התחושה שהדמוקרטיה הליברלית אינה יכולה לתת מענה לאתגרים של ההווה. משותפת לכולן השאיפה שגם הדמוקרטיות יחושו שהן בדעיכה. שיחושו שהן הד העבר, והמשטר החדש – שאינו דומה לדיקטטורות של פעם, אך בהחלט אינו דמוקרטיה ליברלית – הוא גל העתיד.
השנים של דונלד טראמפ באמריקה הצמיחו ענף גדול של ספרי קץ הדמוקרטיה. הספר של דנסט שונה מהם: הוא אופטימי הרבה יותר. אף אדם שפוי, הוא מזכיר, לא יעדיף את האוניברסיטאות של סין על פני אלה של בריטניה. אף אדם שואף חירות והצלחה לא יעדיף לחיות ברוסיה ולא בשוודיה, גם אם יש לה כמה חסרונות (כולל השיר המנצח באירוויזיון).
במעבר חד אלינו - פחות משליש מהישראלים אופטימיים ביחס לעתיד השלטון הדמוקרטי בישראל. כלומר, הם רואים ענן כבד באופק. ויש לומר, לא מעטים מהם כבר מבקשים למלט את נפשם למקום אחר. כרבע מהישראלים רומזים שלו הייתה להם בחירה, זה מה שהיו עושים. כלומר, הרוב עודם דבקים במולדת, אבל מיעוט לא מבוטל מהרהר באפשרויות אחרות. זה המחיר של מדיניות שמעוררת חשש, מוצדק בחלקו, גם אם לא במלואו, שגם הדמוקרטיה הליברלית הישראלית מתערערת.
השבוע קיבלה הקבוצה החוששת עוד כמה סיבות להביט אל מעבר לאופק. שר האוצר כנראה מקל בזה ראש, או אולי אפילו חפץ בתוצאה כזאת. כך או כך, התקציב שהוא מגיש קשה לעיכול. לא לכולם, כמובן, יש רבים השמחים בו. אבל לא מי שמנתחים בעיניים פקוחות את אתגרי העתיד של ישראל, מימין ומשמאל. הנה, ד״ר מיכאל שראל, מפורום קהלת, חיבר כתב תמיכה מובהק בהסתייגות הגלויה והמתועדת של בכירי האוצר מהתקציב שהבוס שלהם הגיש. ״ייתכן מאוד״, כתב, ״שהתחזיות העגומות... אפילו אופטימיות מדי״.
אם מדיניות הממשלה תגדיל את פערי ההכנסה לנפש בין ישראל לבין מדינות אחרות עלולה להתרחש ״האצה בשינויים הדמוגרפיים בעשורים הקרובים, ומשקל היהודים הלא־חרדים באוכלוסייה צפוי לרדת במהירות רבה יותר מזו החזויה כיום״, כתב שראל. על זה בדיוק כתבנו כאן גם אנחנו לפני שלושה שבועות, בערב יום העצמאות. זוכרים? קשה להאמין שאתם זוכרים, אז נחזור על פסקה וחצי. עסקנו בתחזית הדמוגרפית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הקובעת כי שיעור החרדים יגיע לשליש מהאוכלוסייה באמצע שנות ה־60 של המאה.
״אתה מבין שזה לא יקרה כמו בתחזית", אמרה לי דמוגרפית שישבתי איתה על הנתונים. למה לא, שאלתי אותה, והתשובה טלטלה אותי: "כי או שהתחזית לא נכונה מאיזושהי סיבה... או שזה יקרה הרבה יותר מוקדם מהצפוי״. ולמה שזה יקרה הרבה יותר מוקדם מהצפוי, שאלתי. הנה הקטע המטלטל: "כי אם המגמות יימשכו כמו עכשיו, בשלב מסוים אוכלוסייה אחרת תתחיל לצאת״.
משקל הלא־חרדים באוכלוסייה צפוי לרדת במהירות רבה יותר מזו החזויה כיום – כתב שראל. בשלב מסוים אוכלוסייה אחרת תתחיל לצאת – אמרה לי הדמוגרפית. זו בעצם אותה תחזית בשפה אחרת, ובעיתוי קצת אחר. הדמוגרפית דיברה לפני הגשת התקציב כפי שהוא, שראל כתב אחרי הגשת התקציב כפי שהוא. כלומר, המצב לא נראה מבטיח עוד קודם, ועכשיו הוא נראה עוד פחות מבטיח.
הישראלים הבוהים בתהליך המתחולל מול עיניהם, חיוורים, חסרי אונים, כעוסים, מיואשים, שותפים לתחושת השחיקה והנסיגה הרווחת במערב הליברלי כולו. יש ספרים שיאמרו להם שככה זה, ואין מה לעשות, תם העידן הדמוקרטי. יש ספרים, כמו של דנסט, שימליצו להם להילחם על מה שיקר להם, וגם יזכירו להם שמה שיקר להם הוכיח את יכולתו לשרוד ולנצח בתנאים קשים. אבל הם צריכים תוכנית עבודה. הם צריכים תוכנית בנייה ולא רק תוכנית בלימה. לא רק תוכנית שבולמת רפורמה משפטית בנתיב אחד, ורואה את רכבת ההקצאות הדוהרת חולפת במרוצה בנתיב הסמוך – אלא לתוכנית בלימה כוללת ובנייה משלימה.
אתגר אחד, ארבע אסכולות
אפשר לזהות בישראל ארבע אסכולות מובילות ביחס לאתגר החרדי. הראשונה – טוב שכך, וטוב שימשיך כך. ישראל חרדית, או דתית מאוד, תהיה ישראל טובה יותר. זו, אגב, עמדה לגמרי לגיטימית. מותר לבני אדם לשאוף להגשמת חזונם במדינתם. השנייה – יהיה בסדר, לא צריך להיבהל. דברים יסתדרו, החרדים ישתנו, הבהלה מוגזמת. זו האסכולה השלטת בחוגי הימין הלא חרדי, במרחבי הציונות הדתית, מבצלאל סמוטריץ׳ ועד מתן כהנא בואכה חילי טרופר, בחוגי המרכז, מגדעון סער ועד בני גנץ.
האסכולה השלישית היא זו של הקטסטרופה קרובה. יאיר לפיד מזגזג אליה, כשהוא מבין שאין טעם לפלרטט עם הרעיון של תמיכה חרדית במועמדותו לראשות הממשלה. אביגדור ליברמן מיצב את עצמו כאביר השחור שלה. האסכולה הרביעית היא אסכולת הייאוש. אסכולת "כבר הפסדנו".
״זאת תהיה המורשת ההיסטורית של בנימין נתניהו: ראש הממשלה שדרדר את ישראל למעמד של מדינת עולם שלישי״, קבע מאמר המערכת של "הארץ". כלומר, כבר אין דרך חזרה. מורשתו נקבעה, ישראל תהיה מדינת עולם שלישי. ובמשתמע, הפסדנו, ומי שאינו רוצה לחיות במדינת עולם שלישי, כדאי שבכל זאת יתרגל לשיר של שוודיה.
לכל אחת מהאסכולות אפשר להקדיש מאמר ארוך, אבל יש טעם להתייחס במיוחד לשתיים שבאמצע. מי שמרוצה ממה שקורה, לא זקוק לעצות, מי שחושב שהקרב אבוד, זקוק רק לדרכון. נותרו מי שחושבים שיהיה בסדר. אלה זקוקים לטלטול יסודי, דלי קרח של מי מציאות. נותרו גם אלה שחושבים שאולי יהיה בסדר, אבל רק אם יתנהל קרב של ממש. כדי לנהל אותו, תומכי האסכולה השלישית זקוקים לאנשי האסכולה השנייה. בלעדיהם, אין מספיק תומכים. בלעדיהם, למנהיגי החרדים תמיד תישאר עוד אפשרות לעוד קומבינה פוליטית.
לאנשי ה"יהיה בסדר" יש קושי גדול לצאת למלחמה של ממש נגד ציבור גדול וחשוב. יש להם קושי רגשי, כי החרדים אחים. יש להם קושי פוליטי, כי הם מקווים לזכות בעזרתם בשלטון, או בנתח ממנו. יש להם הסתייגות מעשית, כי הם באמת מאמינים שיהיה בסדר - והם חוששים מקרב מכוער בין אחים עכשיו, יותר מכפי שהם חוששים מתוצאה בלתי ברורה בעתיד.
תשאלו אותם: איך יהיה בסדר, ויש להם סט מוכן מראש של תשובות. כשהחרדים יבינו שזה לא יכול להימשך, הם ישתנו. או לחרדים יש המון טלפונים חכמים, והעידן הדיגיטלי ישנה אותם. או יש זרמי מעמקים של שינוי שאנחנו פשוט לא רואים. בנייר ניתוח של קהלת מלפני שנה ישנה התייחסות לטענה הזאת, על זרמי מעמקים. הרי את הטענה הזאת אנחנו שומעים כבר 20 שנה, אז בטח אפשר לבדוק אותה. קהלת בדקו וסיכמו: ״נראה שהשמועות על השתלבות חסרת תקדים ועל ׳סגירת פערים׳ של גברים חרדים היו מוגזמות״.
נחזור לישראלים מהאסכולה השנייה. כרגע, הם הבעיה. מי שרוצה לקבל מנה גדושה של הבעיה מוזמן להאזין לראיון שערך אריה גולן עם מתן כהנא בשלישי בבוקר בכאן ב'. כהנא מאמין בגזרים ובחיבוקים. גם אחרי שהחרדים גירשו אותו ממשרד הדתות וגנזו את מעט הרפורמות הקלושות שניסה להעביר, הוא עודו מאמין בגזרים ובחיבוקים.
לכן, הוא הבעיה. לא החרדים – הם דואגים לעצמם, וזו זכותם. לא המיואשים – להם יש סיבות טובות להתייאש. לא המוכנים לקרב – הם אלה שעוד מאמינים שיש סיכוי שישראל תהיה מדינה משגשגת, ליברלית, חזקה, גם בעתיד. הבעיה היא כהנא. הבעיה היא מחנה ה"יהיה בסדר", מחנה "הכל בהסכמה", מחנה "הכל בהידברות", מחנה זרמי המעמקים.
זה מחנה האנשים הטובים, והנשים הטובות, המחנה הכי נחמד, הכי פטריוטי, הכי מעורר אהדה. אבל במקרה הזה, מדובר במחנה של שוטים משיחיים. יהיה בסדר זו לא מדיניות, יהיה בסדר זו משיחיות. בעיקר כשאי אפשר למצוא ולו בדל ראיה שאכן יהיה בסדר. להפך, הראיות מצביעות על כך שלא יהיה בסדר. הנה, החרדים קיבלו קצת כוח, ויושבים בקואליציה נוחה שאפשר ללחוץ עליה כדי לקבל מה שרוצים. האם הם ריסנו את הדרישות שלהם? האם הם התפשרו על הצרכים שלהם? האם הם גילו רגישות לדאגות של היריבים שלהם?
נדמה שהתשובה ברורה: כאשר יש לחרדים כוח (ובזה אינם שונים מכל קבוצה אחרת) הם עושים בו שימוש לטובתם. כאשר יש לחרדים השפעה (וגם בזה אינם שונים מכל קבוצה אחרת) הם עושים בה שימוש לקידום הרעיונות והאמונות שלהם. ובמילים אחרות, כשיהיו יותר חרדים, עם יותר כוח, הם כנראה לא ישתנו בכיוון שחשבתם, אלא בכיוון ההפוך. הם ישתנו, וישנו את ישראל כך שתתאים יותר לחזון שלהם. ואולי זה באמת יהיה בסדר – למי שחולקים איתם את החזון הזה. לאחרים יהיה קשה.
הקרן בהקשרה
לא במקרה תל אביב, שבה אני מתגורר, מתנגדת לחוק הארנונה, שמיועד להיכלל בחוק ההסדרים. לא במקרה ירושלים, העיר שבה גדלתי, לא מתנגדת לחוק. עובדה, ירושלים לא הצטרפה לשביתה נגד החוק. חוקים, וזה נכון גם לחוקים שנוגעים לתקציב, אינם מתקיימים בוואקום. הם משקפים סדר עדיפויות לאומי, הם משקפים אינטרסים של גורמי שלטון, הם משקפים מערכת מורכבת של לחצים – והם משקפים את זמנם. אין דומה חוק ארנונה שעובר בשנת 2015 (מה שלא קרה) לחוק ארנונה שעובר ב־2023 (מה שאולי יקרה). אין דומה חוק ארנונה בעולם של הרמוניה ותחושת לכידות, לחוק ארנונה בעולם של קיטוב ותחושת לחץ ופירוד.
האם חוק הארנונה צודק? הנה שאלה פילוסופית שאין שום דרך לתת עליה תשובה שמנותקת מהקשר. צודק ביחס למה? צודק כשלעצמו, או צודק במסגרת כלל החוקים וההסדרים בחוק התקציב? אם נדבר על האפשרות הראשונה – האם יש היגיון מסוים בחוק שמעביר תקציב מערים חזקות מאוד לערים חלשות במסגרת מתן תמריצים לעידוד בנייה? התשובה היא כן. יש בזה היגיון מסוים.
אם נדבר על האפשרות השנייה – האם יש היגיון מסוים בחוק שמעביר תקציב מציבור יצרני בערים הגדולות במסגרת תקציב שגם כך לוקח מציבור יצרני ומעביר לציבור פחות יצרני? התשובה היא לא. יש הבדל בין ניסיון לקחת מהחזקים כדי לתת לחלשים חכות, לבין לקחת מהחזקים כדי לתת לחלשים להמשיך להיות חלשים בלי תמריץ ממשי להתקדם.
ובמילים אחרות: אפשר היה לדבר ברצינות על חוק הארנונה, אם הממשלה הייתה מראה שמטרתה התקציבית היא שיפור איכות החיים לכלל האזרחים והעלאת רמת החיים הכללית במדינת ישראל. קשה הרבה יותר לדבר ברצינות על חוק הארנונה, כאשר לצדו מוצבים חוקים נוספים, המעידים על כוונתה האמיתית של הממשלה, ועל סדרי העדיפויות שמכתיבים את הפעילות שלה: לתת לציבור הבוחרים של הממשלה, לקחת מציבור הבוחרים של האופוזיציה. לתת לבוחרים שמתחמקים מחובתם לתרום לחברה, לקחת מבוחרים שממלאים את חובתם לתרום לחברה.
זו הסיבה שדבריו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ נשמעו קצת חלולים כאשר הבטיח שלא ייכנע ללחצים, ולא ישפיל את ראשו מול בעלי אינטרסים. האם זה לא מה שהממשלה עשתה מול כל דרישה של המפלגות החרדיות? והם נשמעו קצת חלולים גם כאשר הסביר שמבחינתו מדובר בעניין כלכלי־לאומי ולא בעניין סקטוריאלי. הנה, כך אמר השר: ״זה חוק שאנשי המקצוע באוצר דוחפים שנים, והם, כידוע, לא חשודים ברצון להעביר עוד כסף לחרדים או ליו”ש״.
נו, ונניח שזה נכון, האם גם בעניינים אחרים נהג סמוטריץ׳ על פי העצה הכלכלית שקיבל מאנשי המקצוע? או שאולי הוא פועל על פי העצה שלהם רק כאשר זה מתאים למטרותיו הסקטוריאליות, אבל מתעלם ללא קושי מעצתם כאשר הם כותבים – וזו רק דוגמה אחת מהרבה דברים שכתבו לשר: ״הגדלת התקצוב למוסדות החינוך הפרטיים הבלתי מפוקחים, הקמת מנגנון תחליפי למתן קצבאות דרך חלוקת כרטיסי מזון לפי זכאות להנחה בארנונה או מבחני הכנסה אחרים, והגדלת תקציב הישיבות צפויים ליצור מערכת תמריצים אנטי־כלכליים המעודדים יציאה משוק העבודה והקטנת כושר ההשתכרות בטווח הקצר והארוך״.
שמתם לב ממה הוא מתעלם? שמתם לב מה הוא מאמץ בחום? האם רק נדמה, או שאולי לסמוטריץ׳ נוח לקבל עצה מקצועית מסוג אחד ופחות נוח לקבל עצה מקצועית מסוג אחר? נאמר זאת שוב: חוק אינו אי. הוא איננו ניצב לבדו לשיפוט הציבור, כאילו אין הקשר ומסגרת ואווירה שהוא קשור בהם. לקחת מערים משגשגות שנוהלו היטב, כדי להעביר לערים פחות משגשגות, שלפעמים לא נוהלו היטב, זה דבר שמשמעותו ברורה.
לקחת מערים שתושביהן משלמים ארנונה גבוהה, ולהעביר לערים שרבים מתושביהן לא משלמים ארנונה כלל, זה דבר שמשמעותו ברורה. לקחת מערים מודרניות, ליברליות, לצורך בנייה בערי פריפריה שבהן יגדלו אוכלוסיות לא מודרניות, לא ליברליות, זה דבר שמשמעותו ברורה. לקחת מערים חזקות בתירוץ של ״אנשי המקצוע דוחפים״, אבל להתעלם מכל הדברים האחרים ש״אנשי המקצוע דוחפים״, זה דבר שמשמעותו ברורה.
תאמרו: מה עם סולידריות חברתית? הצחקתם את תושבי רמת גן. סולידריות חברתית לא יכולה להימדד בחוק אחד, נטול הקשר. סולידריות חברתית נמדדת בגיוס של אוכלוסיות לצה״ל, היא נמדדת בחלוקה שווה של תקציבים לתלמידי בתי ספר, היא נמדדת בהסכמה על חינוך משותף לסט משותף של ערכי בסיס, היא נמדדת בהסכמה שחובתו של אדם לפרנס את עצמו. באין סולידריות בכל אלה, למה שתהיה דווקא בארנונה?
צריך להודות על האמת: מה שהמדינה מבקשת לעשות הוא דבר פשוט. היא מבקשת לגבות עוד מס מקבוצות חזקות, כדי להעביר אותו לקבוצות חלשות. היא מבקשת לגבות עוד מס מקבוצות יצרניות, כדי להעביר אותו לקבוצות פחות יצרניות. הממשלה מעבירה מיליארדי שקלים ויותר לתחזוקת המגזר החרדי, ואת הכסף הזה היא לוקחת מתושבי ראשון לציון, תל אביב, חיפה וערים אחרות.
תאמרו: מה הקשר, הרי הקרן מחזיקה בכסף שנועד לחזק בנייה, ולא כסף להקצאות לחרדים. הצחקתם את תושבי מודיעין. אחת התכונות המובהקות של כסף היא שאין לו ריח. כסף שהמדינה לוקחת מהארנונה של מודיעין כדי לבנות בפריפריה, הוא כסף שהמדינה לא צריכה להקצות ממשאביה שלה, ולכן יש לה כסף להקצות לדברים אחרים. כל הדברים ש״אנשי מקצוע״ לא ממש ממליצים עליהם.