תגידו, איך אתם חוגגים את יום ירושלים? לא חוגגים? למה, בעצם? לא מתחברים לירושלים? למה, בעצם? אתם ציונים, נכון? (מתנצל בפני קוראיי הערבים, זה עניין פנימי כרגע, תודה). אתם יודעים שאחד משמותיה של ירושלים הוא ציון, נכון? שאלתם את עצמכם מדוע נתנו ראשי הציונות, שהיו כמעט כולם חילונים גמורים, את השם הזה לתנועת התחייה הלאומית שלנו? למה קראו לה על שם העיר על ההר?
אם אתם בגילי או יותר, אתם זוכרים את הדמעות שחנקו לכולנו את הגרון לשמע תקיעת השופר ההיא ו"הר הבית בידנו". אתם לא תשכחו בחיים את "סע, בן־צור, סע" של מוטה גור לנהג הזחל"ם שלו, משה בן־צור, בפריצה לשער האריות. אם תרצו או לא, נשמתכם צרובה בתמונה ההיא של שלושת הצנחנים בכותל. ובכלל, הרי מה שבנה את ההילה של הצנחנים, שמחזיקה מעמד עד היום, זו הפריצה ההיא להר הבית. שנים לא יכולתם להפסיק לזמזם את "ירושלים של זהב" ולא יכולתם לעצור את הדמעות למשמע השיר הזה. וגם את "מעל פסגת הר הצופים". ועוד כמה עשרות שירי ירושלים שנצרבו לכולנו בגנטיקה הלאומית שעדיין משותפת לרובנו.
גם אם אתם צעירים יותר, אין לכם תחליף לירושלים, ואתם יודעים שבמשך למעלה מ־2,000 שנה התפללו אליה כל היהודים, גם אלה שלא מתפללים. בני עמנו נשאו לעיר הזו את עיניהם ונפשם מכל מקום על פני כדור הארץ, ומחוצה לו. אילן רמון לקח איתו לחלל מטבע של שמינית השקל מהמרד הגדול, שהתחולל בירושלים. יש כאן מישהו שלא יודע להשלים את המשפט "אם אשכחך ירושלים"? גם אם לא טרח להתחתן. ואל תיקחו ברצינות את "תשכח ימיני". זה נכון גם לגבי שמאלנים.
ירושלים היא המילה הנרדפת האולטימטיבית לכולנו, באשר נלך, נהיה, נאמין, נחשוב ונשאף. גם מי שחושב שהרחבת השטח המוניציפלי שלה לממדים מפלצתיים הייתה טעות, כמוני, רואה בירושלים את ערש הולדתו. זו העיר, זה המקום, וזה הרעיון (כדבריו בזמנו של יאיר לפיד) שמסמל את הריבונות היהודית בארץ ישראל ואת עם ישראל.
אז כן, חלק מאיתנו, כמוני, חושבים שמחנה הפליטים שועפאט והכפר עקב לא באמת צריכים להיכלל בבירת ישראל, וחלק מאיתנו סבורים שתשלום קצבאות והענקת אזרחות חלקית למאות אלפי ערבים שוללי ציון אינה מסייעים לציונות אלא מזיקים לה, אבל זה לא קשור לירושלים. זה כבר פוליטיקה. ירושלים היא של כולנו, מעל כולנו, תמיד הייתה ותמיד תהיה.
אז איך הנחנו לשוליים הסהרוריים של הציונות הדתית להשתלט לנו גם על הנכס הלאומי הזה? זה שווה ועדת חקירה, אבל זו עובדה. בעיני חלק ניכר מהמחנה הליברלי־דמוקרטי העצום והרב שאוהב את המקום הזה אהבת נפש, יום ירושלים הוא מילה נרדפת לקיצוניות לאומית־משיחית, לריקוד דגלים חרד"לי, להילולת עלייה להר הבית של ח"כים מחרחרי מדון ולהתרעות ביטחוניות.
לפני שנתיים נורו, לראשונה בהיסטוריה, רקטות לעבר בירת ישראל בעקבות מצעד הדגלים שלא צעד ביום ירושלים. כבר שנים ארוכות אופפות את היום הזה צווחות מכל עבר, איומי טרור, היערכויות חסרות תקדים של כוחות הביטחון ובעיקר צרות. משכנו את ידנו מיום ירושלים. ויתרנו על היום הזה ללא קרב, וחבל.
אולי כי התרגלנו. המחנה שלנו, הישראלים הפטריוטים, הציוניים, הדמוקרטיים, הליברלים (אפשר להיות גם דתי וליברל, אגב), יצרנים ומשרתים, רגיל לוותר. לאורך השנים ויתרנו כמעט על הכל, בתנאי שיניחו לנו. שלא יבלבלו לנו את המוח יותר מדי. רוב הוויתורים נעשו לטובת הממסד החרדי־אורתודוקסי.
הנחנו להם להשתלט לנו על היהדות, על האמונה, על הכותל, על הגיור, על הנישואים, על הגירושים, על החיים ועל המוות. בכל פעם אמרנו לעצמנו שזה לא שווה את המריבה. שזה לא שווה את הקריעה. שככה זה עם אחינו החרדים, צריך לוותר להם. מה שהתחיל עם האישור ההוא של דוד בן־גוריון לכמה מאות תלמידי חכמים, הפך לתעשיית ענק משגשגת אפילו יותר מההייטק שלנו. ויתרנו.
עכשיו מתברר שוויתרנו לגם לסקטור השני, של הציונות הדתית. כאלה אנחנו, ותרנים בני ותרנים. הענקנו להם את יום ירושלים על מגש של כסף, תרתי משמע. אתם רוצים לרקוד ולתקוע לערבים אצבע בעין? תפדלו. רק תעזבו אותנו במנוחה. אנחנו נשתה את המקיאטו שלנו בתל אביב ונאחל לכולם בהצלחה.
אז זהו, שהפסקה הזו לא ממש מדויקת. ואסור לתת לה לקרות. היא לא מדויקת, כי רוב המשתתפים במצעד או ריקוד הדגלים לא באים לשם כדי לתקוע לערבים אצבע בעין. המנהג הזה החל ב־1968, אחרי שחרור ירושלים, בישיבת מרכז הרב. התלמידים, יחד עם מנהיגם הרב קוק, היו צועדים מהישיבה ברחוב יפו לכותל באישון לילה, לאחר סיום עצרת החג בהיכל הישיבה. עם השנים זה הלך והתעצם, הלך ותפח, הפך לצרמוניה של ממש והחל לגרור אחריו ספיחים מיותרים וגידולי פרא קיצוניים.
כן, יש באירוע הזה לא מעט גילויי שנאה. מהצד שלנו. הרשת מלאה בסרטוני "מוחמד מת" ו"איטבח אל־ערב", שמושמעים ברמה על ידי חלק (לא גדול) מהצועדים, בסמטאות עמוסות אוכלוסייה ערבית. הם מקלקלים לרוב המוחלט שבא לחגוג, בלי להתריס. אבל זה עניינם. למה שאנחנו לא נחגוג את החג הזה בנפרד, בצורה אחרת, ונוכיח שיש דרך אחרת? לא הגיע הזמן לכבוש את ירושלים מחדש?
אני מאמין שזה אפשרי, מסיבה פשוטה: בחודשים האחרונים קרה כאן משהו. גילינו מחדש את עצמנו. חזרנו בכל הכוח לכמה דברים שהיו מובנים מאליהם, אבל הורחקו מאיתנו. חזרנו למגילת העצמאות. אנו נושאים אותה על ראש שמחתנו. וחזרנו אל הדגל. כן, הדגל שלנו. הכחול־לבן. במשך עשורים גם הוא הופקע מאיתנו. השתלטו עליו מכל עבר. תשדירי קמפיין פוליטיים, תועמלנים לאומנים למיניהם, כולם נופפו בדגל לעייפה, והאחיזה שלנו בו הלכה והתרופפה.
המחאה נגד ההפיכה המשטרית היא מהפכת הדגל שלנו. הנפנו אותו מחדש, ובעוצמה אדירה. זה מחמם לב ומוכיח שהיה קצת מוקדם להספיד אותנו. היה קצת מוקדם להיפרד מהציונות המקורית שהוציאה את היהודים מהגטאות במזרח אירופה, לימדה אותם להילחם, לימדה אותם לכבוש את השממה ולעבוד, שיגרה אותם לייבש ביצות בארץ כנען ולהקים מדינה מכלום ושום דבר, מתוך האפר. אנחנו כאן, אנחנו והדגל ההוא, וההמנון ההוא, והמגילה ההיא, כדי להישאר. הגיע הזמן שנפסיק לוותר על מה ששייך גם לנו.
התקשרתי אתמול ליוסי לנגוצקי. אל"ם בדימוס, ממקימי מערך המ"מ (מבצעים מיוחדים), גיאולוג בעל שם, בעל פרסי ביטחון ישראל למכביר אבל לענייננו, אחד ממשחררי ירושלים. במלחמת ששת הימים היה לנגוצקי מפקד הסיירת של החטיבה הירושלמית והוביל אותה בכיבוש מתחם ארמון הנציב, מוצבי "הנקניק" ו"הפעמון". על תפקודו בקרבות קיבל את אות המופת. לנגוצקי פרסם לאחרונה, יחד עם נחמיה זרחוביץ, ספר בשם "מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים". שאלתי אותו איך הוא חוגג את יום ירושלים. כדרכו, ענה אמת. הוא כבר לא חוגג. מי שמכיר את לנגוצקי, בשנה הבאה בן 90, יודע שהוא לא התעייף. הוא אוהב לחגוג.
"אבל המדינה השתנתה", אמר לי, "ירושלים השתנתה, הכל השתנה. הטקסים בגבעת התחמושת הפכו פוליטיים. תאמין לי שהלוחמים כבר לא באים לשם. הלוחמים באים לאנדרטאות הפרטיות של היחידות שלהם, בגבעה ובמקומות אחרים, כמה שעות לפני ומציינים את זכר חבריהם שנפלו. לטקס הם לא הולכים. זה הפך לאירוע וולגרי, שמנוצל כולו לכיבודים וקשקושים. כבר אין לנו עניין בו".
דעה דומה שמעתי אתמול מלוחמים ותיקים נוספים שנטלו חלק במערכה על ירושלים. אני מתאר לעצמי שיש גם לוחמים שחושבים אחרת. בסוף, הרי לנגוצקי עצמו עוסק בשנים האחרונות בחקר המערכה על ירושלים בששת הימים והקים על גבעת התחמושת מודל תלת־ממדי שכולל חיזיון אורקולי של המערכה. הוא גם מרבה להרצות בנושא בכל רחבי הארץ. הוא לא ויתר על ירושלים, הוא לא ויתר על גבעת התחמושת, הוא רק משך את ידו מ"יום ירושלים".
אז צריך לתקן את זה. את ירושלים כבש צה"ל של 1967. ראש הממשלה היה יהודי אפרפר, חיוור ולא כריזמטי בשם לוי אשכול. היום הוא לא היה עובר פריימריז אפילו במפלגת העבודה. שר הביטחון היה משה דיין, לימים מי שנטש את מחנהו הפוליטי, עבר לצד השני וסייע למנחם בגין לחתום על שלום היסטורי עם מצרים ולהחזיר את סיני עד הגרגר האחרון.
הרמטכ"ל היה אחד, יצחק רבין. לרוע מזלו, קרוב לשלושה עשורים אחר כך הפך לבוגד ונרצח בידי מתנקש יהודי (לקוראים נטולי ההומור: סאטירה). מח"ט הצנחנים היה מוטה גור. שמות נוספים שחתומים על הניצחון ההוא הם חיים בר־לב, עזר ויצמן, עוזי נרקיס, ישעיהו גביש כמו עוד אלפי לוחמים עזי נפש מכל שכבות הציבור.
מנחם בגין לא נשאר בצד. הוא הצטרף לממשלה ערב המלחמה, כשעם ישראל כולו המתין ברעדה להשלכתנו לים, ומונה לשר בלי תיק. מה היה בגין אומר לו היה רואה היום מה קרה ליום ירושלים? מה קרה לליכוד? מה עלול לקרות למערכות המשפט והשלטון ולממלכתיות הישראלית? שכל אחד יחשוב על זה בעצמו. דבר אחד בטוח: סמוטריץ' ובן גביר לא היו שם. הם צצו עכשיו והם משתלטים גם על המציאות וגם על ההיסטוריה. אסור לוותר להם. לא על המציאות ולא על ההיסטוריה.
חבל שראשי המחאה לא הלכו על חגיגת ענק ליום ירושלים. אולי אפילו במקום המצעד לבני ברק. אתמול דווקא התארגן אירוע כזה, צעדה שקטה לכבוד יום ירושלים לבית הנשיא. כבוד. צריך להגדיל את זה. זה צריך להיות אירוע מרכזי ומכונן, בכל שנה, ביום ירושלים. אם הדרך שבה נחגג יום ירושלים היום אינה לרוחנו, בואו נמצא דרך אחרת, ראויה יותר. דרך ציונית, פטריוטית, יצירתית, שאין בה קיצוניות, התרסה, משיחיות או ניסיון להדלקת הזירה כולה. עשינו כבר דברים יותר מסובכים מזה. לשנה הבאה ביום ירושלים.