שלוש לפנות בוקר, אמצע יער חשוך בקפריסין, כל מה שמאיר זו מדורה בינונית שהדלקנו. מוזיקת טכנו וטראנס בוקעת מאיזה רמקול גדול שבעליו של המלון שנמצא כמה עשרות מטרים משם נתן לנו. הוא אפילו הגדיל ראש וצייד אותנו בנשנושים ובשישה או שבעה בקבוקי אוזו. בהתחלה אני עצורה, לא שתיתי מספיק, ומשום כך אין סיכוי שארקוד. יתרה מזאת, לא הגעתי למלון הזה כדי לנפוש - הגעתי לעבוד! שלושה לילות, ארבעה ימים, שבהם אני מעבירה את ההרצאות וסדנאות הכתיבה שלי לאורחי המלון. ובכל זאת, משהו באווירה שונה בעיניי מאוד. זה לא מרסל מוסרי ואלו שבאו ללמוד או להקשיב לה. ההפך, אני זו שלומדת מהם, נפתחת לאט־לאט, צוחקת מהבטן כמו שלא קרה שנים ומוצאת את עצמי מתפלפלת איתם על יהדות ומה שהיא מביאה איתה, אל תוך הלילה. יכול להיות שאני נהנית? כמה זמן לא נהניתי.

נשוב אל המדורה. אף אחד מהאנשים לא נמצא תחת שום סם, זו ערבוביה טובה של אלכוהול ושמחה. דתיים, גברים חובשי כיפה ונשותיהם עם כיסוי ראש, וחילונים לגמרי, כאלו שגרים במרכז תל אביב ומסמלים את הקיצוניות השנייה, וכאלו שהם ביניים, כמוני למשל, שיאכלו שרימפס בחוץ, אבל לבית לא יכניסו.

אני שותה דרינק ומיד אחריו עוד אחד, בדרך כלל זה לא קורה כל כך מהר, אבל החשש מכך שהמדורה הספונטנית הזו תכבה לפני שאספיק לרקוד מבעבע בי. מישהו עם שרוואל וחולצה מכופתרת (זה לא מקום רוחניקי כזה ובכל זאת, יש משהו באווירה) ניגש אליי ואומר לי, “תתחילי להזיז רק את האצבעות, אחר כך כל הגוף יצטרף". עצה גאונית, לא? להיכנס למקום ולמצב הצבירה הרצוי בהדרגתיות, אבל לי זה לא עובד, נהפוך הוא, זה מלחיץ אותי יותר. הם מרימים ידיים למעלה, צועקים, רוקדים בלי הפסקה, אחרי כמה סטים כאלו של טכנו מישהו צועק “נועה קירל זכתה במקום שלישי!", וצעקות השמחה מוסיפות לכל.

אני מתיישבת בצד, אישה אחת, בת 40 בערך, ניגשת אליי ומתיישבת על ידי. היא אחת מהנשים עם כיסוי הראש. גם אתמול היה פה הרבה אלכוהול, ובעלה, בפרץ אהבה ספונטני, הצמיד אותה אליו ונשק למצחה. היה בזה משהו חדש, מעולם לא ראיתי זוג דתי מראה חיבה גופנית בפרהסיה. שלפתי את הסלולרי וצילמתי אותם. חיכיתי שיסיימו וניגשתי אליהם: “יש לי תמונות יפות שלכם, תנו לי את הוואטסאפ ואשלח". הצגתי בפניהם את התמונות, והם עפו, ממש. שמחתי, אהבה זה יפה, כזו שלא דועכת עם הזמן - הרבה יותר יפה.

“תגידי", היא מוזגת לשתינו מים, לוחשת “שהכל נהיה בדברו" ושותה, גם אני שותה קצת כדי לאזן את האוזו, “יכול להיות שאתמול בבית הכנסת ידעת את כל התפילות? או שדמיינתי?".

חשבתי שלא מבחינים בי. האמת, לא ביקרתי בבית הכנסת כבר שנים. פעם נהגתי ללכת אליו בכל שישי, אני חושבת שאפילו כתבתי לכם על זה באיזה טור. בני המשפחה שלי, טרם גירושיהם של הוריי, כשעוד היה שולחן של קידוש בבית וריח תבשיל, חיכו רעבים עד ש"הרבנית מרסל" תשוב מבית הכנסת. הייתה לי חצאית ג'ינס דהויה כזו עם פרח רקום עליה וסידור שעליו הוטבע בזהב שם סבי ז"ל אמיל.

בשישי לפנות ערב ישבתי באחת המרפסות שם הצופות אל היער, המקום הזה מרחוק 40 דקות מפאפוס ולא הרבה מכירים אותו, הוא שקט ומלא במעיינות וציוצי ציפורים. מישהו שגם קצת פלרטט איתי קודם לכן, ניסה ללמד אותי שחמט. נעתרתי, כי גם אני פלרטטתי איתו, אבל כשראיתי הרבה גברים ונשים לבושים יפה - הן בשמלות לבנות או פרחוניות ומטפחות מהודרות לראשן והגברים בבגדים לבנים ומגוהצים - צועדים אל בית הכנסת, משהו שהיה כבוי התעורר בי. לא יודעת אם הייתה זו רוח האמונה. לא אשקר, היא לא נחה עליי פתאום, אולי היה זה רצון ההשתייכות, הגעגוע לזמירות השבת, או שהייתי נבוכה מעצמי. הרי את במלון קטן עם ישראלים, מהסוג הטוב, אלו חסרי השיפוט, עם ערכי הרעות ואהבת החינם - למה להפריד עצמך מהם? זו חברה טובה להושיט זרועותייך אליה. התנצלתי בפני הבחור: “כן, שחמט זה באמת משחק משעמם", הוא פסק, “נלך לשתות משהו בבר בלובי?".

“אני חושבת שאלך לבית הכנסת", עניתי. הוא אפילו לא נראה מופתע, ההפך, שמח מאוד והציע שנתראה בחדר האוכל בארוחת הערב. מרסל הסופרת בעלת הדמיון הקודח הייתה בוחרת במישהו שהיה רץ לחדרו, מחליף חולצה, מתבשם, חובש כיפה ויורד ללוות אותה אל בית הכנסת, אבל קיבלתי את הדמות שהביאו החיים, כי כשאני נכנסת יותר מדי אל הסיפורים שלי הכל משתבש, ונפרדנו לעת עתה.

בית הכנסת שם די קטן, ממש סמוך למעיינות הנובעים. לידו עומדת כנסייה, קטנה גם היא אבל קדומה הרבה יותר. “בית כנסת לצד כנסייה", אמרו שני בחורים בדרך אל התפילה וצחקו, “זה עוד לא היה לנו".

בין הגברים לנשים עמדה גדר הפרדה קטנה מעץ, נראית קצת כמו שבלונה, יכולנו לצפות בכל התפילה. בהתחלה התביישתי להיכנס, לבשתי שמלה ורודה, לא חשופה, אבל בולטת בנוף. השחקן גולן אזולאי (שאני מאוד אוהבת) עמד במרכז והוביל את "לכו נרננה", כשראה אותי מתחבטת בחוץ יצא, שאל “למה את פה לבד?".
עניתי: “כי התפילה כבר התחילה ונראה שצפוף".
תוך רגע הזיז את כולם. “כנסי", חייך אליי. למה תמיד כשאני לא רוצה לבלוט, קורה ההפך הגמור? התיישבתי, נתנו לי סידור, פתחתי במקום הנכון ושרתי יחד עם כולם. "לכו נרננה", "לכה דודי", "מזמור שיר ליום השבת", "מזמור לדוד". הכל בעל פה, כאילו לא חלף הזמן ולא נוספו כמה צלקות על אמונתי בריבון העולמים, באדם, באהבה, בחיים. הכל זוקק לי שם.

הדבר היחיד שהיה לי קצת קשה היה הניגון. הוא ירושלמי מאוד, בין ספרד לאשכנז, ואני רגילה לניגון אחר, סורי, מצרי, שונה. כך או כך, אחרי רגע תפסתי את זה ונראה היה כאילו זה מאז ומתמיד אצלי.
סיפרתי לאישה שעל ידי את סיפור בית הכנסת ונעוריי, גלשתי כל כך הרבה, וכשסיימתי מצאתי אותה דומעת.
“מה את בוכה?", צחקתי, “אנחנו שמחים היום".
“סתם", היא אמרה, “זה ישב לי על כמה נקודות".

מה עושה אדם כשרואה אחד אחר בצער, באי־ודאות או ברגע של משבר קטן? כמובן, מעודד אותו. לא הייתי צריכה עוד אוזו, לקחתי אותה יד ביד ואמרתי “עכשיו אנחנו הולכות לרקוד".
בעל המלון בדיוק הגיע והביא גם תפוחי אדמה. איזה מצחיק האיש הזה.
ככה רקדנו כולנו, כמו אין פילוג בעם, אין מלחמות, אין רקטות, אין ביטחון רעוע ואין מאבק כלכלי, רקדנו סביב אש האמונה והאהבה והשמחה הגדולה.

סתם בשביל הגילוי הנאות וכדי שתסירו כל חשש, 99% מהזמן אני מסרבת לכתוב על מקומות, הופעות, מוצרים תמורת כסף ופרסום. גם הפעם לא קיבלתי כלום. למעלה מכך, דרשתי מחיר כמו על כל הרצאה וסדנת כתיבה שלי ובאתי נטו לעבוד, אבל המקום הזה השיב אליי ולו לכמה ימים בודדים שמחת עניים כזו שהייתה כבויה שנים, שמו היער הסודי בקפריסין ואני חושבת שמגיעה לו האהדה הזו.

המדורה כבתה והבוקר עלה, יום ראשון.
הגברים הלכו מהמדורה ישר לשחרית, והנשים אל החדר, להתקלח ולהספיק לחדר האוכל (שילמנו, אנחנו עדיין ישראלים). הלכתי אל חדרי לבד, ראיתי את איש השחמט, הוא עמד מבושם וצמוד למישהי שחזרה מהודו אחרי חודשים ארוכים ובשביל הנחיתה הרכה עברה דרך המקום. הם התנשקו בחיוך כזה, שמחתי בשבילו ושמחתי בשבילה. נכנסתי אל החדר, התקלחתי ונרדמתי, לא הלכתי אל חדר האוכל, הייתי שבעה משמחה, אהבה ואמונה.