94' הייתה שנה טובה לחקלאים ושנה גרועה בשבילי. ירד הרבה גשם בחורף, ומופע הברד של חודש יוני היה נדיר לאותה תקופה. כולם דיברו על השביתה הגדולה שהשאירה אותנו בבית שישה שבועות, בכיתה י"א, באמצע הבגרויות. ביום העצמאות הייתי בפארק הירקון במופע ענק שכרטיסים אליו חולקו לכל מי שפתח חשבון בבנק לאומי. זה היה שבוע לפני הבגרות הנוראית במתמטיקה. רק שלוש יחידות, אבל מי סופר.
עד היום אני לא יודעת מה קרה עם החשבון שפתחתי בשביל הכרטיס. כנערה, ניצלתי היטב את ההטבות שהבנקים נתנו לחשבונות צעירים, וראיתי בחינם כמעט את כל ההופעות שהגיעו ארצה רק מפתיחה וסגירה של חשבונות בכל מיני סניפים בחולון. מקווה שחל על זה חוק התיישנות. אם לא, אני מתנצלת אישית בפני המנכ"לים לדורותיהם.
הגיעו כמה אומנים, שגם אז כולם הבינו שהם אומנים של להיט אחד. ככה זה כשנכנסים לתחום המוזיקה אחרי שנות ה־70 וה־80, שהציבו רף בלתי אפשרי לאוזן מוזיקלית. פתאום נכנס הטכנו והטראנסים ומסיבות כאלה שכולנו רקדנו בהן לצלילי ביטים ולא שירים. היו כאלה שאהבו את זה והיו כמוני, שנשאבו מכוח האינרציה. שנאתי את הסגנון הזה. העדפתי מוזיקה עברית של פעם, ולא איזו להקה גרמנית עלומה שפתאום הופכת ללהיט. אבל אף אחד לא הבין אותי, אז זרמתי.
אחרי שנדחפנו בשערי הכניסה הגדולים של גני יהושע ונפלטנו כמו קונפטי של אנשים לתוך גבעת המופעים הישנה, מישהו ראה אותי, קטנה ונבלעת, מאבדת את החברים שלי בשנייה בים המוני האנשים שעמדו בכר הדשא. הוא תפס לי את היד ואמר, "בואי". הלכתי איתו בניגוד לכללים של עצמי. ובכלל, מי היה מאמין שאלך למופע פארק ביום העצמאות עם אומנים זרים מאירופה, במקום ללכת לפילבוקס בחולון להופעה של דני סנדרסון ודני רובס.
הוא הציע להרים אותי על הכתפיים. שעה וחצי ישבתי על כתפיים של בחור זר בן 18. או אולי זה מה שאני מספרת לעצמי, והוא בכלל היה בן 30? חסון ומוזר כי הוא לא החליף איתי מילה, רק החזיק לי את הרגליים במשך כל ההופעה ואני התביישתי לצרוח מהפחד. ראיתי הכל ממעוף הציפור. היה לי כיף, אבל שנאתי כל רגע.
חזרנו בבוקר בשני אוטובוסים וטרמפ עם מישהו שאמרנו שהוא נראה שהגיע מהשטחים. גנבנו שוקו מאיזו מכולת וישנתי עד חמש. אחר כך הלכתי ללמוד לבגרות במתמטיקה. הבנתי שכל יום העצמאות הזה עשיתי דברים שבכלל לא בא לי לעשות, רק כדי לא להיות לבד. ובכלל, רציתי להיות בבית, לראות את דודו טופז או את דן שילון בתוכנית חגיגית ואז לצאת לשיר עם דני רובס את "אחת מהבוהמה". אבל אף אחד לא הבין אותי. אז זרמתי.
לפני שבועיים הייתה לי הזדמנות נוספת לחזור לשנות ה־90 ולתקן את השנה הגרועה בחיי. וזה קרה לא פעם בשנה האחרונה, האפשרות לעשות תיקון לשנות ה־90. ובכן, לא את כל הטעויות אני יכולה לתקן. בטח לא לעשות תיקון ברמה הלאומית, ואלוהים יודע ששנות ה־90 נחלקו לשניים, החצי הנורמלי והחצי הלא נורמלי.
אז אף שהתהפכה לי הבטן כששמעתי שכל האומנים שהיו בפארק אז, ב־94', מגיעים שוב לישראל - החלטתי שאני הולכת. הזמנה VIP וגובה שבו אני כבר לא צריכה שמישהו ירים אותי על הכתפיים.
יש משהו מוזר בחזרה למנהרת הזמן. כבר בכניסה לא הבנתי מה אני עושה עם כל האנשים המבוגרים האלה, ואז קלטתי שייתכן שרבים מהם אפילו צעירים ממני. נשימה עמוקה ואני בפנים, מחפשת את החברות שלי מאז, ואומרת לעצמי שזה לא אותו דבר, שאני לא הנערה המתוסבכת שעומדת פה. תראי איך את נראית טוב ביחס לאחרים, אמרתי לעצמי בניסיון לעודד את הנפש, רגע לפני שעברתי ליד מראה שחשפה בפניי את האמת.
אני אומנם נראית צעירה לגילי, אבל אני מתבגרת ואי אפשר להתעלם מזה או להמשיך להתעלם מזה יותר. וזה בסדר. התבגרות זה דבר טוב. יפה על אחרים.
זכרתי הכל, כל ביט ושורה וכל רגש שעמד באותו רגע נתון מאחורי כל שיר. רקדתי לצלילי "I've got the power" של סנאפ, עומדת כל כך קרוב ולא מבינה איך לעזאזל עברו 30 שנה, ולמה תמיד כשאני נכנסת למנהרת הזמן אני לא מרגישה אפילו טיפה אחרת. חשבתי שלא אזכור כלום משירים שלא הייתי מחוברת אליהם, אבל גם פה, כמו דאג וטוני, הרגשתי שאני מסתחררת וחוזרת לפארק, לכיתה י"א, לתיכון, לבגרות האומללה במתמטיקה, לתקופה שבה עשיתי דברים רק כדי להיות אחת מהחבר'ה ולא כי אני באמת רוצה. אבל בהבדל אחד ומשמעותי, שכנראה אפשר לחוש רק ממרחק. הפעם, באמת ממש־ממש נהניתי.