השבוע יצא לי לשבת בארוחת ערב ליד מישהו ששני ילדיו נסעו ללמוד בארה״ב ולא מתכננים לחזור בקרוב, אף שסיימו את התארים זה מכבר. אחד מהם בזוגיות עם אמריקאית, ואם יתחתנו, יש סיכוי שלא יחזור בכלל. לא עצוב לך? שאלתי. מה אני יכול להגיד להם, הם לא רואים פה אופק, הוא אמר.
תקציב, קואליציה, אופוזיציה ומה שביניהם
הנגיד ל"מעריב": "הכספים הקואליציוניים לחרדים אינם מעודדים יציאה לעבודה"
בתום לילה ארוך: תקציב המדינה ל-2023-2024 אושר בקריאה שנייה ושלישית
זה מסוג הסיפורים הקטנים ששומעים מדי פעם, ובמקרים הנדירים שבהם יש אליהם התייחסות בשיח הציבורי, זה קורה באחת משתי דרכים: כאיום לגבי העתיד נוכח מחדליה של הממשלה; או כתגובה לאיום כזה, שבדרך כלל מסתכמת ב״יאללה עופו מפה, מי צריך אתכם בכלל״.
הבינאריות הזאת די מייצגת את ההתנהלות הישראלית בשנים האחרונות - תגובתית, מתנגחת, מתבדלת, ומסתכמת בשתי דרכי התייחסות ששתיהן לא באמת משתלמות לאף אחד, גם אם לרגעים נדמה שכן. הרי צעירים ישראלים שיהגרו ייתקלו מתישהו בגעגועים למשפחתם, בתחושת חוסר שייכות ובסנטימנטים אנטישמיים או אנטי־ישראליים.
הם ישלמו מחיר, גם אם כרגע נדמה להם שלא. מנגד, למדינת ישראל בוודאי לא משתלם להכשיר אנשים במערכת החינוך וביחידות המובחרות של צה״ל, כדי שיהגרו למדינות אחרות ויתרמו להתפתחותן. אבל האם ישראל משקיעה באופק כלכלי, חברתי או תרבותי לצעירים כאלה?
המדינה עסוקה בריצוי עסקניה, והעסקונה החרדית, למשל, הגיעה להישג גדול: קצבת האברך הוכפלה, ואילו קצבת הזקנה לקשיש עלתה ב־6 שקלים בלבד. לכאורה אין קשר - הרי מה קשור האברך לקשיש או לצעיר חילוני שמחפש את דרכו? אז זהו, שכולם קשורים. לא רק בכבלי המורשת למדינת היהודים, אלא גם לתקציב המדינה.
יש עוגה אחת, ובסוף צריך להחליט מי יקבל ממנה יותר ומי פחות. כיום המדינה נותנת אופק לצעירי הישיבות, ולא לצעירים חילונים שאמורים לפרנס אותם. היא מעודדת צעירים חרדים ללמוד תורה גם אם אינם באמת מוכשרים לכך, במקום להשקיע בנבחרת מצומצמת וראויה של לומדי תורה מוכשרים במיוחד, ובלימודי ליבה עבור השאר. היא מעניקה קצבאות למי שבוחר שלא להתגייס ולעבוד, ולכן יש לה פחות כסף להעניק למי שבאמת לא יכול לעבוד כי הוא מוגבל.
ספין לכל בעיה
בדומה לפוליטיקאים החילונים, הפוליטיקאים החרדים למדו להסיט מעצמם את האש במגוון דרכים. התגובה האינסטינקטיבית לכל בדל ביקורת על סחטנותם, היא זעקות על אנטישמיות. לאחרונה הביקורת גדלה, ואיתה התשובות היצירתיות להחלפת הנושא. יו״ר ועדת הכספים משה גפני הציע לנועה קירל תרומת בגדים כדי שלא יהיה לה קר, וכנגד הטענה שהמגזר החרדי לא תורם למס הכנסה, רבים נזעקים ואומרים שחרדים משלמים המון במסים עקיפים, כמו מע״מ או מס רכישת דירה. זו טענה נחמדה, אבל היא לא ממש תופסת אם חלק ניכר מהמקור לתשלומי המסים העקיפים האלה הוא קצבאות (שמן הסתם גם יממנו את תרומת הבגדים הנדיבה לנועה קירל).
שנאת חרדים בהחלט קיימת, וככל שהעסקונה החרדית מצליחה יותר, השנאה גדלה. זו לא אשמת החרדים, ואפשר להבין את התסכול של חרדים שכן עובדים, וחייהם אינם פשוטים כראשי משפחות מרובות ילדים. אפשר גם להבין את התסכול של אלה שעובדים בארגונים כמו יד שרה או עזרה למרפא, אבל מותר גם להזכיר שמרבית העמותות במגזר השלישי הן לא חרדיות, ומגלגלות כספים גדולים בהרבה.
ויכוח שמתנהל כך נועד רק להתיש, כי בסוף נתון אחד מספר את הסיפור כולו: משקי הבית החרדיים מהווים 2% בלבד מתקבולי מס ההכנסה, והתרומה של הנפש הלא־חרדית גדולה פי תשעה מהתרומה של הנפש החרדית. שום ספין לא יכסה על האמת הבוטה הזאת, שרק הולכת ומחריפה. כלומר - ככל שהמדיניות המטורללת הזו תימשך, ישראל תהיה ענייה יותר, יהיה לה פחות כסף לחלק לחלשים ולאברכים, ויהיו פחות חילונים ציונים שיקפצו על ההזדמנות לממן את צורכי כולם. אז לאן אנחנו הולכים עם המודל הזה?
לכן הטרנד של הצדקת הכספים החרדיים בקרב תומכי הממשלה החילונים הוא אחד ההזויים שנראו כאן, והוא לא משתלם בשום צורה. הוא משמר את העיוות, את חוסר השוויון, את הפגיעה בחלשים וגם את הזעם החילוני. לא משתלם לחרדים לא ללמוד ליבה ולהיתקע עם מקצועות סוג ז׳. לא משתלם להיכנס באליטות, במשכילים ובהייטקיסטים שמפרנסים אותך, כי יש להם ברירה ובסוף הם יבחרו בה. לא משתלם לכפות מונופולים של כשרות וגיור ונישואים, לסחוט עוד ועוד הטבות ולשמר מודל מעוות שלא יכול להחזיק מעמד. הרי כולנו ניפגע כשהמגדל הזה יקרוס.
כולם כן וגוטמן לא?
הסערה מדבריה של גלית גוטמן לגבי החרדים עשתה קילומטראז׳ של כותרות, אבל הייתה בעיקר מגוחכת. אפשר לחשוב מה כבר קרה. הרי השיח כולו טובל בביוב - הפוליטיקאים עברו כל גבול בניבולי הפה שלהם, ברשתות החברתיות הביטוי ״מוצץ דם״ מעורר פיהוק במקרה הטוב, ורק לגוטמן, לכאורה, אסור לדבר ככה.
הגיע הזמן להפסיק את מופע הצביעות - השיח כולו צריך לקבל ניעור חזק ולהתנהל באופן שונה, והמקום הנכון ביותר להתחיל בו במבצע הניקיון הוא השפה של הפוליטיקאים, שכל כך ״הזדעזעו״ מהאמירה. קצת הזוי שאנשים שעולבים באחרים דרך קבע ומקבלים תמורת זה שכר נאה ולייקים למכביר, יעזו בכלל להעביר ביקורת על ביטוי כזה. גם לא ממש הגיוני שמי שמזדעזע מכינוי שהדביקו לציבור החרדי, היה אדיש לחלוטין כשציבורים אחרים כונו בשמות גנאי כמו טרוריסטים, אנרכיסטים, נמושות, מוגלה ולכו לעזאזל.
ההתעסקות ב״מוצצי הדם״ הייתה רק עוד ניסיון להסיט את האש מהסוגיה הבוערת האמיתית: מאות הכלכלנים הישראלים, כולם בעלי תוארי דוקטור ופרופסור במכללות ואוניברסיטאות בכל הארץ, שאמרו השבוע שהחלוקה השערורייתית של כספים קואליציוניים בהיקף חסר תקדים של 14 מיליארד שקל תהפוך את ישראל ממדינה משגשגת למדינה נחשלת. לא רק שאמירתם המדאיגה פי מאה ממילותיה של גוטמן לא חוללה סערה, היא אפילו לא זכתה להתייחסות.
בעיקר הגיע הזמן להתחיל להתייחס עניינית לשאלה - לאן הממשלה והעסקונה החרדית שואפות להגיע עם המודל המעוות שהן מחריפות את עיוותו באופן חסר בושה. התוצאה לא משתלמת לאף אחד מאיתנו: לא לחילונים, לא לחרדים, לא לצעירים, לא לזקנים, לא לליברלים ולא לשמרנים. הסחות הדעת לא ישנו את העובדה שלציבור הליברלי נמאס לסחוב את הציבור החרדי על הגב; גידופים לא יהוו טקטיקה מוצלחת מול מי שיעדיף להגר למקום שבו יקבל הערכה; וגם לא יביאו לשילוב טוב יותר של המגזר החרדי בחברה. יותר מזה - כשיתחיל דיון ענייני ומאמץ למצוא פתרון רציני, הבונוס יהיה שכבר לא יהיה צורך להעליב.