השבוע חגגנו לעילי אריה יומהולדת עשר. ואני חגגתי עשור של אימהות. משפשפת את עיניי. אוזניי. פניי. שפתיי. לא מאמינה.
זהו טור התפכחות. טור התפתחות. טור שאני כותבת לעצמי על בני, אבל זהו טור על אימהות ראשונה בילדותי השניה ודיכאון בכור שזקף את ראשו לפני עשר שנים. זהו טור על מלחמה וניצחון.
טור על גאות ושפל. טור שכל אישה, כל אמא חייבת לעצמה. אבל זהו גם טור שכל בעל/בן זוג חייב לקרוא. זה טור לחברים שמסביב וגם למשפחה. טור לכל אלה שרצו להגיד לי מילה טובה, אבל קברו אותי תחת הלקאה עצמית נרחבת.
זהו טור להזכיר ולזכור שאין קשר בין הרצון לאימהות, הכמיהה, ההשתוקקות, הניסיונות הבלתי פוסקים להביא ילד משלך לעולם, לבין העצב שהופך לשם שני ביום למחרת הלידה. אלו מילים של חמלה שהייתי חייבת לעצמי בתקופה ההיא שחשבתי שלא תסתיים לעולם.
"הנה לירון תרגישי את שיער בנך". אמרה לי המיילדת ההיא בבית החולים ההוא בשרון, אותו בית חולים ששנאתי תקופה ארוכה אחר כך.התרגשתי תוך כדי בחילות בחדר הלידה שעילי אריה שלי בא לאוויר העולם. הוא נולד במהרה יחסית ללידה ראשונה והדבר הראשון שהרגשתי חוץ מעייפות והתרגשות הוא פחד אימתני שתקף אותי. " מה לעזאזל עושים עכשיו?".
עוד לא הספקתי להבין איך כמויות הדם האדירות האלה יוצאות ממני ואני עדיין בחיים, עוד לא הצלחתי להבין למה הפיטמה שמוציאה חלב נאלמת דום ומה לעזאזל דפוק בי וקיבלתי את הבשורות המרעישות "הבן שלך לא עובר בדיקות שמיעה, תתכוני לשים אותו בכיתה לילדים מיוחדים עם מכשיר".
כך אמרה לי קלינאית התקשורת כמה שבועות אחרי הלידה. מה שהיא לא שמה לב הוא שאני מסריחה מהפה כי אני כבר לא אוכלת כבר כמה ימים, מסריחה מהגוף כי הפסקתי להתקלח ובגדול היא מדברת לזומבי שלא ברור איך השם "אמא" קשור אליו.
הדבר היחיד האופטימי שיצא לה מהפה הוא שניתן לזה עוד קצת זמן". בעודי בתפקוד חלקי לקוי- חצוי-בדוי החלטתי שאני יוצאת למאבק על חיי. אני, שעשיתי את כל הבדיקות הכי יקרות בהריון והכי שמרתי- זו לא גזירת הגורל שלי. שלנו.
שגרת חיי הייתה בין רופא אנטיפת כזה לאחר וחוות דעה שני ורביעית ובין ההורים שלי, סבתא וסבא, שמנסים לאזן את השיגעון ולומר לי "הנה הוא מגיב לטריקת דלת" - וכל כולי בטוחה שהם רק רוצים לנחם. "זה לא יעבוד לכם", חשבתי. "די עם הניסיון לעודד בכל מחיר".
העצב השתלט. היגון התגבר. בין לילות ללא שינה, להספדים עצמיים, לשנאה עצמית תהומית- עילי עבר את הבדיקה בגיל שלושה חודשים. מסתבר שהיו לו רק נוזלים באוזניים.
עכשיו התחילה המשימה האמיתית: אני צריכה קצת פחות לשנוא אותי וקצת יותר לאהוב אותו. וזה דרש חתיכת טיפול. טיפול של הישרדות. היפרדות מהתהום וחיפוש סולם בו אטפס ואעלה קצת את הערך העצמי שלי. משימה שהייתה כמעט בלתי אפשרית.
ניסיתי להבין מדוע יש קורס הכנה ללידה אבל אין קורס הכנה לחיים אחרי הלידה? מדוע לא מספרים על החרא ומאכילים אותנו רק בריחות של קמיל בלו? מדוע לא עושים הכנה לבן הזוג שיתמוך לא משנה מה? מדוע לא מחייבים בקופת חולים טיפול זוגי לאחר לידה ומממנים נופש על חשבון המדינה לזוגות כדי שיזכרו למה הם ביחד?
בעזרת ליווי טיפולי של שיחות עם פסיכולוגית יצאתי לחופשי מעצמי. הבנתי מה אני רוצה מחיי. ונשמתי נשימה עמוקה ליותר מדקה. ואז שמתי לעצמי למטרה: לדבר עם כל מי שבהריון ואחרי לידה ורוצה לשמוע ומעוניינת להשמיע. להגיד להן שהן נפלאות גם כשהן חרדיות ועצובות ואולי לא מאוהבות בתינוק שלהן כפי שחשבו.
ולעילי אריה שלי אני אומרת: מזל טוב. תודה שבזכותך מצאתי את הדרך להיגיון ולחמלה לאומץ ולתקווה. אני יותר טובה בעשר שנים הללו בזכותך. תזכור שאמא תמיד כאן. לעד. בכל מצב ואני כל כך גאה בדרכך. בליבך. בלבבותינו. הקשורים לנצח.