האולם הקטן מעומעם. מנגינות מרגיעות מתנגנות ברקע ובאמצע מעגל נרות קטן ונוצות אדומות וארוכות מפוזרות. חילקו אותנו לשלישיות. לא הכרנו לפני, זו סדנה ספונטנית כזו במדבר, משהו של תנועה וטנטרה, מעולם לא הייתי בכזה, לא הרגשתי צורך, לא סקרנות וגם כל מה שקשור בחומרים "מעצימי חוויה" רחוק ממני שנות אור. אבל הייתה לי שבת חופשית, והחלטתי ללכת על זה. מה כבר יכול לקרות?

על פי הוראות המנחה, כל שלישייה תופסת לה פינה בחדר. אני יושבת עם עוד שני בחורים, ככה יצא, נשבעת שלא כיוונתי. אחד בן גילי והשני מבוגר ממני ב־20 שנה בערך, נושק ל־50. האווירה מינית מאוד, מה שלא קרה עד עכשיו - בבוקר כשהגענו ערכנו היכרות, בצהריים מדיטציה וריקודים חופשיים ופתאום הכל משתנה לגמרי. כולם אחרי ארוחת הערב, נקיים, לבושים יפה ומחויכים. מראש אמרו לי שהעירום הוא לא חובה.

אם הייתה חובה כזו סביר שלא הייתי מגיעה. פעם, טרם היותי אמא, עוד היה סיכוי להתפשט או לחשוף, היום כל המחשבה שלי שונה בתכלית, ואני לא מתלוננת.

אחת המנחות עוברת עם קטורת בעלת ריח חריף מאוד, אני מזהה את הריח. אצלנו, התוניסאים, קוראים לזה "בחור". זה מוציא אנרגיות ועין רעה. בסוף כל ארוחת חג, סבתא שלי, מרסל ז"ל, הייתה שולפת את זה ומעבירה את זה מעל ראש הנכדים. לילדים הריח הזה קשה פי כמה, אבל היינו דור שלא התלונן כל כך, לפחות לא במשפחה שלי. אני נזכרת בה ובחגים האלו, ורוצה מאוד שתעצור לידי המנחה, שתיתן לי עוד קצת מזה (בסוף הסדנה אגב, היא נעתרה לי והדליקה לי שוב).

המנחה מבקש מאיתנו לקחת שאיפה ולנשוף. המשימה היא שכל אחד בתורו יגיד מה הוא צריך משני האנשים שיושבים איתנו, ואנחנו, באמצעות מגע נעים, נעניק לו את זה. המנחים מאוד שומרים עלינו, מבהירים את הגבולות ומבקשים מכל אחד לציין בפני השותפים לקבוצה מה הוא מסכים ומה לא. שני הגברים שאיתי פושטים חולצה מיד, אחד ביישן יותר והשני למוד סדנאות. אני נשארת עם השמלה הסגולה שעליי. "מי ראשון?", שואל הצעיר יותר. "אתה", עונים אני והמבוגר (בן 50 זה לא מבוגר, אני יודעת, אבל לשם התיאור, נו).

"מה אתה צריך מאיתנו?", אני שואלת בחשש, בראש שלי אני מקווה שיגיד משהו חומרי ואעביר לו ביט ונסיים את זה בלי מגע. אבל הוא אומר: "אני צריך להירגע קצת מהחיים האלו, אין לי גבולות בגוף, תעשו מה שתרצו". לא יודעת על מה הוא חשב, ומקווה שלא התאכזב שבמקום ללבוש בייבי דול ולהסתער עליו אחזתי באחת הנוצות ואיתה נגעתי בו. המבוגר יותר, סטרייט לגמרי, גברי נורא, דווקא מרח שמן על ידיו ועיסה בעדינות את כתפיו של הבחור. זה היה יפה בעיניי, באיזשהו שלב הצטרפתי גם אני. היו בחדר שלשות שגם לקחו את זה הלאה והתפרעו. בהתחלה הצצתי קצת, אחר כך זה כבר נטמע בנוף ולא עניין. רבע שעה אחרי והמבוגר יותר שוכב. עכשיו תורו. "מה אתה צריך?", שואל הצעיר.

"להרגיש רצוי", הוא אומר. אני מבחינה בו לראשונה, הוא לא בחור יפה במיוחד, אבל כשהוא מסיר את המשקפיים ושוכב, משהו בו מאוד־מאוד מושך. יותר מזה, הוא הראשון שהתיישב לידי במפגש הראשון, התעניין בשלומי, הכין לי קפה, וכשעיסינו יחד את הבחור הצעיר נגע באצבעותיי כמה פעמים ובדק שאני בסדר. הבחור הצעיר מתחיל לעסות אותו ואני לא מצליחה, משהו פתאום זול לי מדי, מהיר מדי, אני לא מצליחה ולא רוצה להעליב אותו.

הוא לא אומר מילה, שוכב ועיניו עצומות. אני יודעת שהוא מחכה לידיי ומרגיש רק את ידיו העדינות של הצעיר יותר. אני מסתכלת על שאר הקבוצות, זוג חמוד, בפרק ב', נראה קצת לא שייך, הם מוותרים על המשימה ויושבים בצד. עוד זוג, נשוי, מתחבקים והאישה הנוספת שאיתם מבינה ובמקום זאת מפתחת שיחה. יש כאלו שהפליגו למחוזות רחוקים, לדמיונכם.

הוא פוקח את עיניו, אני מסתכלת בהן, רוצה להתנצל, אבל הוא מקדים אותי ופותח את כף ידו, באוטומט כמעט ועם המון רצון, אני אוחזת לו ביד. פתאום זה הפוך, הוא המרגיע, המחזק, כמה זמן לא אחזתי בידו של מישהו, נשבעת שזה המגע הכי אינטימי שיכול להיות, אנחנו אוחזים ידיים גם אחר כך, כשאני שוכבת וכששואלים אותי מה הכמיהה שלי. אני אומרת "ביטחון", ומציבה את הגבולות: "מותר לגעת לי רק בראש ובכתפיים". לאיזו שמרנית הפכתי, מי היה מאמין.

הוא לא עוזב לי את היד, ומלטף את ראשי, מתמקד על המצח. פעם אמרה לי מישהי שקצת מעל הגבות ממוקמת העין השלישית, שאם מניחים עליה אצבע הכל נרגע, אולי זה בחסות המקום ואולי בחסותו הנדיבה של הרגע, אבל בדיוק שם הוא מניח את האצבע ואני כמעט נרדמת.

כשמסתיים התרגיל כל אחד שב למקומו. הערב נגמר אבל החדר והאווירה נשארים פתוחים למיטיבי הלכת, אני יוצאת והולכת להביא בקבוק יין מהתיק, מציעה לכל מי שרוצה להצטרף אליי. כמה דקות אחרי ואנחנו יושבים, שמונה אנשים, גברים ונשים בגינה ליד החדר ששכרתי, אנחנו שותים, מדברים וצוחקים. למען האמת, את זה היינו צריכים, ריקוד, לא מגע בתורות, לא הדרכה. זה מה שאנחנו צריכים בעולם הזה, בתקופה הנוכחית הזו. מישהו שידבר איתנו, יצחיק אותנו וישכיח את המסך ואת ההבל.

הרבה דברים אני מרשה לעצמי לחוות לאחרונה, בשבוע שעבר סיפרתי לכם על המלון שהייתי בו ועל המדורה הגדולה, אני טסה, מרצה, נוסעת לכל מיני חורים ובודקת דברים. משהו השתחרר בי לגמרי, הוצאתי דברים מזיקים מחיי, הרבה שלא עשו לי טוב ולאט־לאט אני רוכשת חברים חדשים, חוויות וזיכרונות. חלקם מתאימים לי יותר וחלקם פחות, הסדנה הזו לא באמת נתנה לי משהו, למען האמת הרגשתי שהכל היה שם די מאולץ ואפילו המנחים לא האמינו לעצמם. אבל אולי זה סובייקטיבי, בטוחה שיש אחרות שיתאימו לי פי כמה.

בני הזוג ההם, של פרק ב', מספרים לנו על ההיכרות שלהם. היא אישה גדולה ומלאה בשרשראות והוא נראה כמו צ'יף, גבר עם קוקו, קול בס וחיוך שובה. פתאום ואחרי קצת יין הם קמים ובספונטנית מתחילים לרקוד, שירי שנות ה־80 וקצת טינה טרנר שנפטרה כמה ימים קודם לכן. חלק מאיתנו מצטרפים אליהם, חלק ממשיכים לדבר, שני גברים אפילו מתרחקים קצת, אחד מנחם את השני על אהבה נכזבת ורוחות שרב מעיפות עלינו דברים לפעמים, אבל זה קסמו של המדבר, אני מניחה.

הבוקר עולה. אחרי הגירושים, כשעוד הייתי בעצב הנורא שאני לא מאחלת לאף אחד, הלילות היו ארוכים וקשים. בזמן האחרון נראה שהירח בא לגיחות קצרות וממצה מהר, הלילות קצרים לי וטובים.

בבוקר, אחת המנחות מבקשת ללמד אותנו ריקוד מסוים, משהו מחבק ומגבש. היא מנסה להסביר איך, מפעילה את המוזיקה, אבל תוך רגע האישה הגדולה והחייכנית רוקדת בדיוק כמו בלילה, וכמו אוהדים מהופנטים כולנו סביבה, מוחאים לה כפיים ומצטרפים אליה. המנחה היפה צוחקת ומצטרפת גם היא אלינו, איזה ישראלים אנחנו, יאללה.

האיש המבוגר ההוא מציע לי שוב את ידו, אני אוחזת בה, הפעם לא ממקום של ריק, אלא ממקום רוצה נורא, אנחנו רוקדים בסנכרון, הלב שמח וקרני שמש נכנסות מבעד לחלון. אולי חלק מהסדנאות הללו טובות בשביל זה, בשביל להכיר אנשים אחרים, לשמוע, להרגיש את חצי הנחמה הטובה כל כך, להשתתף בצערם ובשמחתם.

ערב הגיע, אנחנו עוד אוחזים ידיים כשהוא מלווה אותי לרכב.
כשאני מגיעה הביתה מחכה לי הודעה ממנו, ציטוט מתוך שיר של המשורר אמיר אור.
"אני נוגע ומקנא בידי הנוגעת, נוגע ומתגעגע לגעת".

אני מביטה על הידיים שלי, כל כך הרבה מילים הן כותבות, פוגשות את המקלדת המון שעות ביום ולעת ערב אוחזות בילדה קטנה ומלטפות את עורה הבהיר. לפעמים הן צריכות משהו אחר, גברי, מגן ובוטח נורא. ואיזה כיף שאפשר לקבל את זה בלי הרבה מאמץ, איזה כיף שעוד אפשר להרגיש.