רמת המצוקה בישראל הסלימה והגיעה לדרגות שמעולם לא הכרנו. מספר חסרי הבית, מקבצי הנדבות והאנשים שקשה להם, שאיבדו תקווה ומבקשים עזרה מהזולת בפרהסיה, עלה באופן דרמטי. זה קורה בכל עיר. בצפון ובדרום, בצמתים, במרכזי הקניות ובמקומות מרכזיים, הומי אדם.
השיא של התופעה בא לידי ביטוי בתל אביב, מרכז הבילויים של ישראל, הלב הכלכלי של המדינה.
שם כבר מדובר בצונאמי. מי שיושב בבית קפה, הולך ברחוב, צועד על ציר מרכזי, פוגש בכל צעד ושעל מצוקה קשה, בין שאלו מכורים שמחפשים נואשות את המנה הבאה, ובין שאלו אנשים שמעורערים נפשית ואין מי שיטפל בהם או קשישים שחייבים תמיכה כדי לחיות בכבוד ומתחננים לנדבה. כל אלו הם תוצאה של יוקר מחיה מטורף והתמוטטות שירותי הרווחה.
זה קורה כי אין לאותם אנשים קול בכנסת. באין חבר פרלמנט צעקני שנלחם עבורם, הכסף שאמור להגיע אליהם הולך למקומות אחרים. לא מדובר בדבר חדש, הבעיה עתיקה וכואבת. המנגנונים מתפרקים כבר שנים בלי שבאמת אכפת למישהו. בימים האלה, בגלל המשבר הכלכלי ושינוי סדרי העדיפויות, נקבעים שיאי מצוקה חדשים. המשבר לא עושה כותרות ולא זוכה ללייקים, ולא דחוף לפוליטיקאים לטפל בו באותה תשומת לב שבה הם מקדמים חוקים נגד מימון לעמותות ונאבקים בעד הרפורמה.
אבל זה הלב של חיי היומיום במדינה מתקדמת, שבה אמורות להיות חמלה אמיתית ורווחה בסיסית לתושבים, או שלפחות מדברים בגבולותיה על חמלה ועזרה לזולת. חבל שהעניין שקוף עבור הנציגים שלנו. כנראה שככה זה כאשר מתנהלים מהלשכה לאולפני טלוויזיה בעזרת נהג פרטי ועם אבטחה צמודה, מאבדים קשר עם הרחוב.
לפני שבוע וחצי ביקרתי בדרום אמריקה לצורך צילום פרויקט טלוויזיוני. צעדתי ברחבי לימה, בירת פרו. השדרות הארוכות מעוררות קנאה. הן יפות, מטופחות, מוצלות ומאפשרות לאלפי צעירים לטייל בהנאה, לרכוב על אופניים ועל שאר מכשירים, בשפיות מתונה, הרבה יותר ממטורפי הקורקינטים שצמחו כאן לממדים מפלצתיים. גם זה, אגב, בשל הזנחה ועוני של הרשויות - אין כסף לעוד שוטרים ואכיפה, אז נותנים לצעירים להתרסק על המדרכות תוך שהם הופכים את חיי הולכי הרגל לגיהינום מתמשך.
כמעט בכל צומת בלימה מוצאים עדויות לעוני מחפיר. אזרחים מרוטים שמנסים למכור שם עבור גרושים שלל מוצרים שונים ומשונים, מממתקים ועד בטריות. אמהות נואשות עם תינוקות, וילדים קטנים שבמקום להתפתח ולגדול נזרקים לרחוב לפרנס את משפחתם מנסים להתקיים לצד קשישים שבקושי מתפקדים. שורדים. זה קורע את הלב.
באחד ממעברי החצייה ראיתי אדם מבוגר, עיוור, שעומד בקצה הצומת ומציע שמונצעס למכירה בעבור פרוטות. לא הבנתי בכלל איך המנגנון הזה עובד. כל ירידה שלו לכביש מהווה סכנת נפשות. זה היה מרסק. וגרוע מכך, עצוב היה לראות את האדישות מסביב. הציבור התרגל לאכזריות. איך חברה אנושית מגיעה למצב כל כך קיצוני?
כמה מטרים משם ניצב קניון מערבי מפואר ולא זול שהמה קונים שחלקם עברו על פני אותו אדם מוגבל, שמנסה לשרוד בתנאים מטורללים. נתתי לו שטר שהיה ברשותי וביני לבין עצמי אני תוהה אם זה לא אחד הדברים הכי חשובים שעשיתי בחיים.
שבתי לישראל. ישבתי בבית קפה באזור המרכז. מדי רגע חלף על פניי עוד אדם שהמצוקה שלו ניכרה עליו. אישה מעורערת בנפשה ומכורה הגיעה. היא התחננה, צעקה ותקפה. נתנו לה כסף וגם אוכל. זה לא שינה דבר. היא המשיכה בשלה ובשלב מסוים התערטלה. זה מחזה בלתי אפשרי: אדם בוגר מתפשט ובוכה בפרהסיה, כשניכר שהוא תחת השפעה של סם כלשהו.
בעל המקום ניסה לשוחח איתה, לפייס ולעזור, וכאשר כשל, קרא למשטרה. הוא הסביר לי שזה עניין קבוע, שקורה שוב ושוב. הוא מבקש עזרה מהמשטרה, וזו מגיעה, בודקת ומשחררת אותה ואין שום גורם מוסמך שמטפל באישה. זה לא קורה בגלל רשעות וחוסר הבנה, הסיבה היא שהרשויות העניות והקורסות אינן יכולות להתמודד עם התופעה. אין כלים. אין מימון. הבעלים משלם מסים. אזרח טוב, מלח הארץ והוא מצפה מהרשויות שתפעלנה לטובת האישה ולסייע במצוקתה וגם לטובת החיים התקינים והעסק שהוא מפעיל.
החיים שלנו מתפוררים לאט־לאט. זה מתחיל בדברים הקטנים שאמורים לייצר סוג של שגרה וממשיך משם, פיסה אחר פיסה. החתיכות הזעירות הללו הופכות לנתחים גדולים. כך קורסות אימפריות. בדרך הזו הופכים ממעצמת סייבר למדינת עולם שלישי.