אז נסענו לטבריה. חופשה משפחתית קבועה תמיד באותו הלוקיישן, כי ככה מאמינים אצלנו. אם כיף לך, תמשיך. אם לא כיף לך, תעזוב. ולנו כיף, אף על פי שלעיר עצמה נדמה שלא כיף כמו שיכול היה להיות אם רק היו מאפשרים לה. גם הפעם, כמו תמיד אנשים שואלים אותנו “אבל מה יש לעשות בטבריה?". העסקנים הרסו את העיר, ראש העיר לשעבר רון קובי שהודח עדיין מעלה סרטונים לפייסבוק, ויש מועמדת אחת שרוצה לרוץ לראשות העיר, עורכת דין שייצגה כמה אנשים כמו משה קצב, אהוד אולמרט ונוחי דנקנר.
“סעו לכנרת", אמרו לנו. כנרת זה סבבה, יש עכשיו מים ועוד יש ירוק. אבל למה לטבריה? אנחנו אוהבים את טבריה. ויש לנו שם זיכרונות, אז נסענו שוב כמו בכל פעם. זה היה יום רגיל, כמה ימים לפני חג שבועות, כשעוד שום דבר לא יכול היה לבשר על הסגירה ההרמטית של העיר בזמן שנכנס החג שמתחבר לסוף השבוע. וזה בסדר. אם הם רוצים לסגור שיסגרו, זה שלהם וזו זכותם, אבל אי אפשר להתעלם בכל פעם מהפוטנציאל התיירותי העצום והלא ממומש של העיר, שיכולה הייתה להכניס בכיס הקטן כל כך הרבה מקומות שאנחנו עפים עליהם. פוטנציאל תיירותי מקומי שהולך ודועך עם השנים, עד מותו הסופי, שיקרה כנראה ממש בקרוב.
הפעם הראשונה שלי בטבריה הייתה בגיל 16, בתחילת שנות ה־90. הכנרת הייתה מלאה, ספינת הלידו עשתה רונדלים הלוך ושוב לצד סירות אחרות שיצאו פעם בחצי שעה במסלול קבוע. היו שם מסעדות ואטרקציות, ובשבילנו טבריה הייתה אפילו יותר שווה מאילת. מי צריך לנסוע ארבע וחצי שעות כשבשעתיים יש חופים מושלמים.
ואז החלה ההידרדרות. בעוד רצועת החוף ממשיכה לנפק מלונות מפוארים, חלקם במחירים מופקעים, כאילו מדובר באטרקציה במלדיביים - קו המים נסוג, שנות הבצורת החלו, העיר דעכה. לפני כמה שנים ביקרתי שם במסגרת סיור עיתונאים עם נציגים מהעירייה. אלו היו ימי התקווה לשינוי. אבל בחדרי חדרים, וכיום מתוקף חוק ההתיישנות על האוף דה רקורד כבר מותר לי לספר שגם אז אצלם התקווה לא הייתה בשמיים. הם התאמצו לשנות, אבל ידעו שלא יהיה אפשר לעצור את השקיעה.
רגע לפני שכולם יוצאים לחופשה, אנחנו מסתכלים באפליקציה ובודקים אם המסעדות והמקומות האהובים עלינו עוד פתוחים. אי אפשר לדעת בטבריה ובכלל, אי אפשר לדעת כלום במדינה הזאת. רק לפני שבוע היינו במלחמה תחת איום טילים וחשבנו שממש לא בא לנו שהחזית הצפונית תצטרף, כי אנחנו צריכים חופש.
אני יושבת במרפסת של מלון יפה עם זווית שמראה בדיוק את מה שהעין בחופשה צריכה לראות. את הנקי ואת המים, ולא את הנטוש והמלוכלך. את הכנרת, שכתבו עליה כל כך הרבה והיא תמיד נראתה לי עמוקה ומלנכולית כאילו היא יודעת סודות שאנחנו לא, וטוב שכך. יכול להיות שהמרפסות של המלונות תוכננו ככה. יש מי שיגידו שזה כדי לטמון את הראש בחול, ואחרים יטענו שזה כדי ללמד אותנו להסתכל קודם כל על חצי הכוס המלאה. תלוי מאיזו אסכולה אתם, של האופטימיים או של הפסימיים.
אני מאסכולת האופטימיים, ואני שמחה תמיד שמפלס הכנרת עולה. בתור ילדה שחונכה על הסלוגן “חבל על כל טיפה", אני עדיין אובססיבית גם בעידן ההתפלה לגבי השאלה אם יש בכנרת מים. ויש בה הרבה מים. גם הלידו עדיין מאירה ושטה הלוך ושוב, עם אנשים שמחים על הסיפון. כמובן שלא בחג ולא בשבת. ובמלון יש קבוצות של תיירים, שבאים לראות את המקומות הקדושים ועוצרים בעיר רק בשביל הלינה.
בחדר האוכל אני מנסה להסביר לתיירת מה הפשר של סלט חצילים במיונז. כשרת ההסברה הלא רשמית של המקום אני תמיד נחמדה יתר על המידה לתיירים, תוהה מה היא חושבת עלינו, ומה זה בכלל אומר על המדינה שככה מתייחסת למקומות הכי תיירותיים שלה. ואז אני נזכרת איפה אני חיה. אם למדינה לא אכפת מחלק ניכר מהתושבים שלה - אז למה שיהיה לה ערך למקום כלשהו?
אנחנו אוהבים את טבריה, יש לנו זיכרונות ממנה, ולכן נחזור אליה תמיד. אבל לכל מי שאומר “לא חסרים מקומות?" אני דווקא אומרת סעו אליה, תאכלו בה, תשלמו בה ותבלו בה כדי שהיא לא תמות לגמרי. ובאותה נשימה, לבעלי מלונות היוקרה בעיר אני אומרת, מה זה הגזמתם, אתם בכל זאת בטבריה, תרדו קצת מהעץ.