טיבם של תהליכים מהסוג שבו נדון להלן הוא שקשה לראותם מול עינינו. הם מתרחשים בחדרי חדרים, וברגע הראשון בולט לעין רק קצה זנבם. מה עוד שאת הניסוי המרתק מוביל צד שלישי, הנוהג להסתיר את צעדיו הרחק מהעין, בין אם הבשילו ובין אם לא.
לאחר סעודיה: זו המדינה הערבית הבאה שעשויה לחדש את יחסיה עם איראן
התפתחות דרמטית: איראן וסעודיה הודיעו על חידוש היחסים בין המדינות
איתות לישראל? המדינה עימה סעודיה מחדשת את קשריה הדיפלומטיים
בימים אלה ממש מנסה סולטנות עומאן במפרץ להביא לפיוס נוסף באזור – הפעם בין איראן לבין מצרים. שתי מדינות יריבות, שלפרקים אף שנאו אחת את השנייה, או שכך לפחות שידרו המצרים. הדרך לפריצת הדרך עוד ארוכה, וספק אם השתיים ייפלו אחת על צווארי השנייה. האיבה ביניהן, וגם החשדנות, רבה מאוד. במיוחד מצדה של מצרים. אבל בעסקי הדיפלומטיה, ובאווירה המנשבת כיום במזרח התיכון, איש לא מחפש פיוס מוחלט וקץ הצרות. גם הורדה ראשונית של המתח או התקרבות חלקית הן התפתחויות מועילות, שבכוחן לשמש בסיס לשינוי משמעותי בעתיד.
את מאמצי הקירוב מבצע הסולטן של עומאן בעצמו, היית'ם בן טארק. אחרי שלושה חודשים של מגעים נמרצים בדרג בינוני, הפך התיווך בשבועיים האחרונים לגלוי ובדרג הגבוה ביותר. טארק יצא לשתי הבירות בזו אחר זו, והתקבל שם על ידי המנהיגים. אצל נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי ואצל עמיתו המנהיג העליון של איראן עלי חמנאי. שלושת הצדדים אינם מגלים דבר מהותי על השיחות. הפערים ביניהם גדולים, ואם יכריזו על ידידות מחודשת, יהיה עליהם לעמול קשה כדי לתת לה תוקף.
זה 40 שנה ויותר מנוהלים יחסי מצרים ואיראן באמצעות מיופי כוח בלבד, כי השגרירויות נסגרו זמן קצר לאחר המהפכה האסלאמית באיראן. מצרים של סאדאת חיבקה את השאה הגולה, ובמותו, הוא נקבר בקהיר. האיראנים השיבו לסאדאת כגמולו. אחרי שנרצח, קראו בטהרן רחוב על שם רוצחו, הקצין המצרי חאלד אסלאמבולי.
לאורך השנים ניסתה איראן לפעול בתוך מצרים ולגייס נאמנים מתוך הקהילה השיעית הקטנה בארץ הנילוס. לפי האמונה השיעית, בטבורה של קהיר, בתוך מסגד אלחוסייני הגדול, נטמן ראשו של האמאם חוסיין, נכדו של הנביא מוחמד ואחד מקדושי השיעה. המסגד הזה הוא אתר עלייה לרגל עבור שיעים מכל העולם, אבל השלטונות המצריים חששו ליצור מעוז איראני בלב בירתם, ומנעו את תנועת הצליינים השיעים אליהם.
במקביל טיפחה איראן את הג'יהאד האסלאמי. בעיני המצרים, רצועת עזה היא מרחב השפעה שלהם, ופעילות הג'יהאד בתוכו היא גורם מחבל. הם מפירים סיכומים להפסקת אש, יורים לעבר ישראל בניגוד לכללים, יוזמים פיגועים שעלולים לדרדר את הרצועה למלחמה ומערערים את הישגי התיווך המצריים.
בפרופיל נמוך
באופן לא מפתיע, הפרטים על מסעיו של הסולטן העומאני אינם מתפרסמים בעיתונות המצרית. האיראנים נלהבים הרבה יותר מהרעיון להפשיר את היחסים הללו, ועל כן היוזמה לפייס בינם לבין המשטר המצרי תופסת כותרות יפות בעיתונות שלהם. חלק מזה נובע מן התודה שהם רוצים לחלוק לסולטן. יוזמתו, גם אם לא תעלה יפה, מייפה את פניהם ברבים.
האיראנים חשים שהם על הסוס בחודשים האחרונים, במיוחד הודות לאמריקאים שמדברים איתם בלשון מכבדת, ואולי גם יגיעו איתם להסכמות משביעות רצון בנושא הגרעין. הם הכריזו על פיוס עם אויבתם המושבעת סעודיה, ובקרוב אולי יפתחו שם מחדש את שגרירותם בריאד. אם אכן יצליחו לקרב אליהם גם את מצרים, אזי בראייתם הם יחלישו, לפחות כלפי חוץ, את הקואליציה הישראלית־אמריקאית־סונית. בינתיים מדברים על פתיחת שגרירויות בקהיר ובטהרן, ועל מפגש פסגה בין שני הנשיאים שיתקיים עוד השנה. אבל עבור מצרי, להגיד "עוד השנה" זה כמו אצלנו "אחרי החגים".
מה מחפשים שני הצדדים בפיוס הזה? איראן רואה בחימום היחסים עם המדינה הגדולה בעולם הערבי תעודת הכשר. חותַם של לגיטימציה ערבית. לעומת זאת, במצרים מחפשים ביטחון וכסף. חיל הים המצרי פעיל גם בזירת ים סוף, השורצת כרישים מכל מיני סוגים, ובהם גם האיראנים ועוזריהם. המשחתות של א־סיסי משמשות באזור הזה שכבת מגן עבור חופי סעודיה ומכליות הנפט שלה, כי לסעודים יש צי צנוע הרבה יותר. ספינות איראניות, או כלי שיט המופעלים בידי החות'ים בתימן, מתנהלים בנתיבים הללו ומסכנים את כולם. קהיר תדרוש מן האיראנים ערבויות לביטחונה בנתיבי השיט בים סוף, כפי שגם סעודיה דורשת.
פרט לכך, חותרים המצרים להשתלב, כמו רבים אחרים, בתוכנית השיקום של סוריה אחרי המלחמה. מדובר בבנייה מחדש של ערי מגורים, מרכזי קניות, מתחמים ציבוריים, והקמה של תשתיות מכל סוג. חברות קבלן רבות מתחרות על זיכיונות בסוריה, ובהן גם חברות השקעה המצויות בשליטת המשטר המצרי. איראן נהנית ממוקדי השפעה במשק הסורי, ועל כן, כדי לקבל זיכיונות, ואחר כך שקט תעשייתי, זקוקים המצרים לגושפנקה איראנית.
למרות החשדנות והפערים, התקרבות בין טהרן לקהיר היא התפתחות מדאיגה מבחינת ישראל. אולי אף יותר מן ההתקרבות בין טהרן לריאד. כאלה הם סימני הזמן: שני המחנות היריבים באזור, האיראנים מצד אחד והגוש הסוני־מערבי מצד שני, מתערבבים זה בזה. המרחק לפיוס הכפול עוד רחוק, ועדיין אין להקל ראש בשינויים הללו. סדקים מתחילים לבקוע בתמונת הגושים.
סרט מצרי בישראל
בימים אלה מוקרן בישראל "הילד מגן עדן", סרטו של הבמאי המצרי טארק סאלח. עלילת הסרט מתרחשת בקהיר, במסדרונות אוניברסיטת אל־אזהר האסלאמית. היא מתארת מאבקי כוח אפלים בין המודיעין המצרי לממסד הדתי החזק. זהו סרט טוב, ולא לחינם הוא זכה באהדת המבקרים בישראל.
סאלח גדל בשוודיה, וסרטיו אסורים בהקרנה במצרים. את "הילד מגן עדן" הוא צילם באיסטנבול, וחלק משחקניו הם ערבים ישראלים, ובראשם הכוכב תוופיק ברהום ("ערבים רוקדים"). מי שרוצה רשאי לטעון כי אין זה קולנוע מצרי באמת. ועדיין השפה מצרית והעלילה מתרחשת בלב קהיר. סאלח הוא מצרי במוצאו, והרוח המצרית מרחפת מכל סצנה.
סאלח עושה כאן מהפכה קטנה. הוא מוכיח כי מצרים מרתקת לא רק בגלל הפלאחים שלה ופשוטי העם, אלא בזכות הפוליטיקה שלה. הקולנוע המצרי התקשה לאורך השנים לעסוק במוקדי הכוח במצרים, מסיבות של צנזורה ופיקוח הדוק. טארק סאלח חי מחוץ למולדת, הרחק מן הצנזור המצרי והשפעתו, ועל כן הוא חופשי ליצור כפי העולה על רוחו. ואם להניח לרגע את הפוליטיקה בצד, זה קולנוע מרתק. קצבי מאוד, עם עלילה מותחת, צוות שחקנים מצוין, ומי היה מאמין - כמו פעם, סרט ערבי טוב מוקרן בבתי הקולנוע בישראל.