כשאנחנו מפטפטות בתור לדרכונים בשלוש לפנות בוקר, דליה פדילה מספרת לי על הילדים שלה. הגדול סיים כלכלה וחשבונאות והתמחה בבנק ישראל ובדלויט, האמצעית סיימה משפטים, התמחתה בפרקליטות והשתלבה בגוגל.
כשאני מתפעלת, היא מסבירה לי שבעיניה אין להם ברירה. "אני מסלילה אותם", היא אומרת, "גם את הקטן בן ה־18. אם אני משחררת אותו עכשיו לחברה הערבית, זה כמו להוציא אותו להורג. מה ייצא ממנו, עובד במקדונלד'ס? אין אופציה אחרת, מיעוט חייב להצטיין".
כדוקטור לספרות אנגלית מאוניברסיטת בר־אילן, מולטי־יזמית וזוכת אות הנשיא לחינוך, היא בעיקר מזכירה לי את תפיסת היהודים שהצטיינו בגולה כדרך חיים.
הצטרפתי למשלחת של ערבים ישראלים שרוצים להכיר לעומק את המורשת היהודית כדי להשתלב טוב יותר, ודליה מכירה לי שלושה צעירים חייכנים ונרגשים עם עיניים טובות. סלימאן, מנהל ההדרכה בתנועת עתידנא, ועיטאף מנהלת הקהילות, עסוקים עם כ־50 צעירי הקבוצה ומתפנים רק כדי לברך אותי לשלום ולתת לי סווטשירט אפור עם לוגו של המשלחת.
אסמעיל, יועץ חיצוני לעתידנא, מצטרף אליי ואל דליה, וברגעים הראשונים אני עוד קצת נזהרת. אנחנו אמורים לעסוק בנושאים רגישים, ואצטרך לבלות איתם עכשיו מספר ימים במקומות לא פשוטים לעיכול, כולל אושוויץ ובירקנאו.
הם מתעניינים בעבודה שלי כעיתונאית, וכשאני מספרת על המעקב השנתי של סיקור ישראל ב"ניו יורק טיימס" וההטיות המובנות שמצאתי, אסמעיל מיד מתחבר ואומר שהוא לא מופתע. "יש גם כלי תקשורת אנטי־ישראליים ואפילו אנטישמיים שפועלים בחברה הישראלית מתחת לאף של הרשויות", הוא אומר. לדעתו, חלקם אפילו במימון עקיף של חמאס, והדברים האלה קורים כל הזמן.
ככל שהנושאים נפתחים, אני מגלה שאנחנו משדרים על אותו גל, ושבכל חברי הצוות בוערת חיוביות ואופטימיות, וזה פשוט עושה טוב על הנשמה. המטרה של עתידנא, שדליה הקימה בשותפות עם היזם עמית דרי – רס"ן במילואים שמקדם יוזמות חברתיות וחינוכיות בהרבה תשוקה – היא לבנות את המנהיגים הבאים שבאמת יפעלו למען שילובה של החברה הערבית.
"לערבי ישראלי יש את הנרטיב הפלסטיני או שיש לו ואקום", אומרת דליה, "והוואקום הזה הוא מתכון לחיים בלי משמעות. לכן אנחנו משקיעים בבניית הנרטיב הערבי־ישראלי. לא התפיסה הקורבנית, אלא השיוך, הגאווה, הייחוד". היא אינטליגנטית, נעימה וממוקדת מטרה, וגורמת לי להרגיש שאין מתאימה ממנה למשימה כל כך מורכבת ושאפתנית.
הכל מתחיל בחינוך
אף על פי שסבי וסבתי עלו מפולין, אף פעם לא השתתפתי בסיור כזה. אני תוהה איך ארגיש, במיוחד במחנות ההשמדה, אבל בינתיים, ליד מסוע המזוודות בוורשה, אני לא שומעת פולנית, אלא ערבית. הצעירים עם הסווטשירטים האפורים מפטפטים ומצחקקים בהתרגשות כשהם אוספים את הכבודה שלהם, ופרט לשלושה מדריכים מיד ושם שהצטרפו למשלחת, אני היהודייה היחידה.
דליה אומרת שחבל שאני לא מבינה ערבית, כי אז הייתי שומעת את ההבדלים במבטא. "אין שפתו של תושב שעב כשפתו של בדואי מהצפון או של בדואי מהדרום", היא צוחקת. "אני מטירה, ואפילו לי קשה להבין את הסלנג של הצעירים מבאר שבע". אני מחייכת במבוכה, כי עבורי ערבית היא ערבית. מדהים כמה גוונים מתפספסים בגלל הנטייה להכליל אנשים בקבוצות שהן לכאורה מקשה אחת.
כשאנחנו עולים לאוטובוסים, קשה להתעלם מהדומיננטיות השקטה של טוני נאסר, מזכ"ל עתידנא, איש חינוך בכל רמ"ח איבריו ומאמין גדול בשירות לאומי ואזרחי. הוא מעניק תשומת לב ואכפתיות לכל אחד מהמבוגרים שהצטרפו למשלחת, כולל אותי.
"אנחנו מובילים קו שדורש להבין מה עומד בבסיס הקמת המדינה, והאירוע הכל כך מכונן עבור היהודים שאיתם אנחנו חיים", הוא מסביר לי כשהוא מחלק לראשי הרשויות שהצטרפו לסיור את הספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל, "להבין מה זה אומר 'לעולם לא עוד' ואיך זה עיצב את העם היהודי". מבחינתו, החינוך הוא הבסיס לכל, ולדעתו "התוכן הזה צריך להיות חלק מהתוכנית החינוכית בכל החברה הערבית".
ביום הראשון אנחנו מסיירים בשרידי חומת גטו ורשה, באנדרטה לזכר יאנוש קורצא'ק, ובאנדרטה לזכר מורדי הגטו שנלחמו כשכבר לא היה מה להפסיד, ומרבית תושביו כבר נשלחו בקרונות משא דחוסים למחנות המוות.
"לפני המלחמה חיו בפולין למעלה משלושה מיליון יהודים", אומר מוטי תורג'מן, המדריך שצוּות לאוטובוס של המבוגרים, "ואחרי המלחמה נותרו 200 אלף, ורובם עלו לישראל כי בתיהם נלקחו. כיום חיים בפולין 8,000 יהודים בלבד".
כשהוא מספר על זוועות הגטו במשך שלוש שנות קיומו, על הצפיפות, הרעב והמחלות, ראשי הרשויות משתוממים ומתנועעים בחוסר נוחות. מדי פעם מישהו שואל שאלות שהפסקתי לשאול מזמן, כמו "אבל למה הם נכנעו?", "למה יאנוש קורצ'אק לא ניסה להבריח את הילדים מבית היתומים כדי שיוכלו לחיות?", "איך יכול להיות שהיהודים החכמים לא הציעו איזו קומבינה לנאצים כדי לצאת מזה?". גם להם וגם לי קשה להבין את תהומות השנאה ששררה פה.
שותפות יהודית־ערבית
אסמעיל חאג' יחיא הופך לאיש הקשר החביב עליי בקבוצה – נמרץ, מהיר מחשבה, תקתקן. "תביני, עד גיל 15 הייתי מפגין עם דגלי פלסטין", הוא מספר לי בארוחת הבוקר במלון בקראקוב, "אבל אז נחשפתי לפיגועים, ומשם התחלתי להתנדב במד"א, לשאול שאלות ולהתפכח". לדעתו, מה שחסר לערבים הישראלים זה חזון. הישראלים מאושרים למרות כל הקשיים, כי יש המון משמעות לעצם החיים במדינה, אבל לערבים הישראלים אין את זה.
"מי שהצטרף למשלחת הוא אמיץ", הוא אומר, "גם ראשי הרשויות וגם הצעירים מהתוכנית". הוא מספר שעלי, אחד המשתתפים במשלחת ל"מצעד החיים" בשנה שעברה, צולם כשהיה עטוף בדגל ישראל, וחטף אחר כך גל איומים ברשתות.
"האיומים לא סימפטיים, אבל לדעתי 60% רוצים לאמץ את החזון הערבי־ישראלי ולא את הפלסטיני, רק לא רוצים לשלם מחיר אישי". אני מבקשת דוגמה למחיר כזה, והוא מספר שבתקופה שהיה יוצא לדייטים, לרוב הקשר היה מתפוצץ אחרי שהוא היה מביע את דעתו. מה שכן, העקשנות לא להעמיד פנים השתלמה – בסוף הוא מצא אהבה והתחתן לפני חצי שנה.
אני מצטרפת לאוטובוס של הצעירים, ובדרך ליער בוצ'ינה מתפתחת שיחה ערה עם המדריכים יריב פנחס ויהודה ירון, ועם מחמוד בן ה־23, סטודנט להנדסה אזרחית בטכניון שמתיישב לידנו. הוא קצת עייף, כי אחרי השיחה הקבוצתית עם סלימאן, שהסתיימה בחצות, הוא סיים מטלה שהיה צריך להגיש והיה ער עד שלוש בלילה. מיעוט, כאמור, צריך להצטיין.
מחמוד משתף אותנו בגילוי לב שאבא שלו קשור למסגד אל־אקצא, אמא שלו מוסלמית אדוקה, ובשכונה יהיו מי שיקראו לו בוגד על עצם הנסיעה הזו. אבל מבחינתו זה חסר תכלית לצאת להפגין עם דגלי פלסטין. כשמבקרים אותו וטוענים שהוא לא מחובר למולדת, הוא רואה בזה סוג של טיפשות. גם לו יש שריטה ממה שעבר על עלי לפני שנה ב"מצעד החיים", והוא מדרבן אותי לשוחח איתו.
ביער בוצ'ינה הקבוצה צועדת בדממה לעבר בורות הירי, שבתוכם נקברו כעשרת אלפים יהודים שהובאו לשם בלילות ונורו לתוך קברי הענק. בסך הכל מיליון וחצי יהודים נרצחו ככה, בבורות הריגה באמצעות כדורי רובים ומקלעים, והניגוד בין המוות לפסטורליות של היער המלבלב הוא בלתי נתפס.
אני מתבוננת בכיתוב בעברית על גבי האנדרטה – "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה" – ותוהה אם הביקור כאן משנה את זווית הראייה על ההמנון הישראלי, שנתפס כמנוכר על ידי חלק מערביי ישראל. לא פשוט לצעירים האלה. אף אחד לא כתב להם את הסיפור שימלא אותם בהזדהות. הסיפור שאיתו יוכלו לחיות בטוב גם בקרב החברה הערבית וגם בקרב החברה היהודית, ובישראל בכלל. בעתידנא כותבים את הסיפור הזה.
כאן המקום להסביר קצת על תנועת עתידנא, שקמה על בסיס שותפות של אנשי חינוך ערבים ושל יהודים מהמחנה הלאומי־ציוני. התנועה מושתתת על כבוד ושוויון אזרחי בישראל היהודית־דמוקרטית, ושמה לה למטרה לבנות מנהיגות צעירה שמחויבת לשילוב מוצלח של המיעוט הערבי. לשם כך מפעילה עתידנא תנועת נוער, מעניקה מלגות, מספקת הכשרה להייטק, ומקיימת מכינה ומדרשה למנהיגות. בראש התנועה, כאמור, עומדים המנכ"לים המשותפים ד״ר דליה פדילה ועמית דרי.
להטוטן תקשורת בן 23
בדרך חזרה לקראקוב אני יושבת ליד עלי סופי. הבחור בן ה־23 שהתעטף בדגל ישראל בשנה שעברה, אמר למצלמות שהוא גאה להיות ישראלי, וחטף אחר כך אש גיהינום. הסיפור שלו הוא אומנם השריטה של הקבוצה, אבל את השם עלי סופי כדאי שתזכרו – הוא יגיע רחוק.
עלי הוא חיית תקשורת ולהטוטן מולטי־טאסקינג – מסתחבק עם כל ראשי הרשויות, מתעד כל רגע בסיור ומתקתק בטלפון עם כל העולם. הוא מנתח איתי את המפה הפוליטית בישראל לא פחות טוב מעמית סגל, ותוך כדי שיחה מעביר לי באייר־דרופ את קליפ הראיון ההוא, כשהוא עטוף בדגל.
"תוך חצי שעה הראיון הזה הגיע לכל אחד בחברה הערבית בישראל", הוא משחזר את ההלם שלקה בו לפני שנה. "ידעתי שזה יהיה ויראלי, אבל לא צפיתי את המהירות, החריפות והעוצמה. בשבוע הראשון לא ישנתי בלילה, חלק מהאיומים דרשו מעורבות של המשטרה והשב"כ". אבל כשגל הנאצות שכך, הוא החליט להפוך את הטראומה להזדמנות. מכיוון שהוא רואה את עתידו בדיר אל־אסד, הוא שם לעצמו למטרה לדבר בארבע עיניים עם כל תושב בעיירה שכתב עליו תגובה שלילית.
"לא הצלחתי לשנות את הדעה של כולם, אבל אין אחד שיצא מהשיחה ולא הבין למה עשיתי את מה שעשיתי", הוא אומר. מאוחר יותר מסתבר שבמקביל לתואר שסיים בחינוך, הוא עבד עם מנסור עבאס בבחירות וגם עם ראש מועצת דיר אל־אסד, כשהוא מנהל עמוד מידע קהילתי, ובזמנו הפנוי מנהל את הסושיאל של עתידנא. הוא אוהב אנשים ושואף להשתלב בפוליטיקה ולהיות נבחר ציבור בעצמו.
הסיור בקראקוב עובר בבית הכנסת העתיק וברובע היהודי מלא הקסם, ומשם בכיכר שאליה אספו את היהודים בקצה גטו קראקוב, שהוקף בחומה אכזרית שעוצבה בצורה של מצבות. אחרי ארוחת הערב, בסוף יום עמוס ומעייף, סלימאן מרכז את הקבוצה, והם מעבדים במשך שעות את חוויות היום. משוחחים על המשמעויות של ההיסטוריה, טיבה של מנהיגות ואופי האדם.
"אני מאמין שזכויות צריך לקחת, לא לחכות לקבל, ולכן אני בעד שוויון בנטל – כשיש שוויון בנטל יש שוויון זכויות", אומר עלי נוג'ידאת, סטודנט לחינוך בן 22 עם אש בעיניים, שהיה בעמותת אחריי! ושכנע בדואים מהצפון להתגייס לצה"ל. ספא כאבייה, סטודנטית למשפטים, ממליצה לכל צעיר וצעירה ערבים לעשות שירות לאומי כמו שהיא עשתה, לקחת אחריות, להתמקצע ולהשפיע.
אני מוצאת את עצמי נפעמת מהצעירים מלאי האנרגיה – אינטליגנטים, ערכיים, כנים – מלח הארץ. הם יודעים שלמרות הקושי, הם יכולים לשנות את המציאות לא רק עבור עצמם, אלא גם עבור סביבתם.
יש עתיד
ביום השלישי למסע, האוויר קר וקודר. מאי באושוויץ דומה לינואר הישראלי. אנחנו מגיעים לעיירה שטובלת בחורש טבעי, ונבחרה כמתאימה למחנות השמדה, כי היא מהווה צומת ענקי של מסילות לרכבות משא מכל אירופה. קבוצות תיירים מסתובבות בשרידי מחנה האימה, בפרצופים קודרים כמו השמיים. פחות מ־10 מעלות ואנחנו עטופים היטב, מתקשים לעכל איך שרדו אסירים שעונו פה במינוס 20 מעלות בחורף, עם פיג'מות דקיקות לגופם ובלי אוכל.
המראות משתיקים את הקבוצה המזרח תיכונית התוססת. מיליון וחצי ילדים נרצחו בשואה, ומתוך הערימות העצומות של הרכוש האישי שנגזל, מזוודות ובגדים ושיער שנגזז, הנעליים הקטנטנות בתוך הערימות האינסופיות של הנעליים שנשמרו מאחורי זכוכית, הן הקשות ביותר לצפייה.
אנחנו יוצאים קפואים מהקור ומהמראות, ואני עוצרת לקפה עם וויסאם פאיז עומר, ראש מועצת טובא־זנגרייה, וסא"ל קייס מזאריב, נציג פיקוד העורף. וויסאם מספר שהכי הזדעזע מתמונה של אישה שצולמה עם בתה ובעלה, ושוב אחרי ארבעה חודשים במחנה, כשלד עור ועצמות. "כשראיתי את התמונה הזאת, החלטתי שאני מביא לכאן את השכבה הבוגרת בתיכון אצלנו", הוא אומר. "לפני שנה לא היה תקציב, בשנה הבאה אני מוצא לזה תקציב ולא משנה מה".
קייס מנענע בראשו. "לי הכי קשה להאמין איך אנחנו מתנהגים", הוא אומר. "לא יכול להיות שאחרי כל זה לא נחבק אחד את השני במדינת ישראל, ונהיה דוגמה לעולם מבחינת הקשבה, הבנה, למידה, סובלנות. הלוואי שהפוליטיקאים שלנו היו דוגמה לכבוד ולהבנה. עצוב לי שאנשים סיימו ככה את החיים שלהם בלי שיהיה מסר חד וברור לכל העולם".
הדברים הכנים שלהם נוגעים בי, כי הצביעות והציניות נמחקות באושוויץ־בירקנאו. גם אני חושבת על הדרך שבה כולנו מדברים לאחרונה. יש מי שמתייחס בביטול לאיבה הפנימית ואומר שזה כך עוד מימי אלטלנה, אבל אנחנו בעיצומו של עידן חדש, ומנסים להשליך עליו את הרציונל והכללים של העולם הישן. היכולת להפיץ מידע הוכפלה עשרות מונים, ואנחנו מתעלמים מהעובדה שהפלטפורמות מעודדות מסרי זעם כדי להגביר את הטראפיק ואת ההכנסות.
יותר מדי אנשים מייצרים פייק ניוז, פשוט כי אפשר, ובסוף, רוב המסרים הפוליטיים שאנחנו נחשפים אליהם, הם נגד קבוצה אחרת. יש לכך משמעות וכוח, ואלה הופכים להיות הערכים שלנו כחברה.
קל להיגרר לשיח של שנאה, ולהשליך תכונות של בודדים קיצוניים על מחנה שלם שכולל הרבה גוונים. אחרי שרואים לאיזה שפל הגיעו בני אדם כי הוזנו באמונות שליליות לגבי יהודים, קשה להבין למה אנחנו לא יותר זהירים. לא רק ערבים צריכים להגיע לכאן, רצוי להביא גם יותר יהודים. 2.5 מיליון תיירים מגיעים לאושוויץ כל שנה, ופחות ממאה אלף הם ישראלים.
השותפות של עמית ודליה היא מהסוג שמעורר הערכה, אפילו השתאות. ועדת המעקב של הציבור הערבי ניסתה להילחם בהם, והוועדה לאישור תנועות נוער במשרד החינוך טרם הכשירה אותם. ואף על פי כן, לאט ובנחישות, הולכת וגדלה תנועה ערבית ישראלית חדשה שרוצה להשתלב, להצליח, להתחבר למורשת ולמצוא בתוכה את הנתיב שלה, את הנרטיב הערבי־ישראלי הגאה והייחודי. מובילים אותה אנשים טובים בעזרת תורמים יהודים, לאומיים־ציונים שמאמינים בעתיד של עתידנא, ולאחר ארבעה ימי סיור איתם בפולין, יצאתי נרגשת ומלאת תקווה גדולה.
כבוד למגזר: ראשי ובכירי הרשויות התומכות בפרויקט שהצטרפו למסע
נסאסרה עבד אלעזיז, יו"ר מועצה מקומית כסייפה; מזאריב אמיר, יו"ר מועצה מקומית זרזיר; שבלי מוניר, יו"ר מועצה מקומית שבלי; יאסין מוחמד, יו"ר מועצה מקומית לשעבר בסמת טבעון; אבו עראר נאיף, יו"ר מועצה מקומית ערערה בנגב; פאיז עומר וויסאם, יו"ר מועצה מקומית טובא־זנגרייה; מזאריב טארק, יועץ משפטי מועצה מקומית זרזיר; חסן יאסר, מנהל מחלקת נוער, מועצה אזורית זבולון; מסרי מגדי, ממלא מקום יו"ר המועצה המקומית שעב; אסדי לאפז, מנהל מחלקת נוער מועצה מקומית דיר אל־אסד; היב עלי, מנהל הדרכה ארצי בשל"ח; גריפאת פריד, מנהל בית ספר מנשית זבדה; אבו עראר מחמוד, מנהל מחלקת ביטחון ערערה; מזאריב קיס, נציג פיקוד העורף; קיס אחמד, שותף ותומך תנועת עתידנא ופעיל חברתי; גדיר עאטף, מנהל בית ספר יסודי ביר אל־מכסור; אסדי מוחמד, מנהל מחלקת ביטחון קהילתי, מועצה מקומית דיר אל־אסד.