מה קורה בבית הנשיא? הרבה יותר ממה שנדמה לכם. אחרי כל התדרוכים, קלקולים, הדלפות, איומים, ספינים ושטיקים, הצדדים עוד יושבים שם. העובדה שרון דרמר הוא נותן הטון מטעם נתניהו באירוע, מעידה על רצינות. עוד הייתי ממליץ לשים לב שם לעו"ד רונן אביאני (מטעם המחנה הממלכתי) ונעמה שולץ, המנכ"לית של לפיד. ביום רביעי, אחרי שהקואליציה משכה בחזרה את ניסיון המחטף בנושא לשכת עורכי הדין, הודיעה גם יש עתיד שהצביעה בטעות בעד הצעה אופוזיציונית כלשהי.

יתרום להידברות? "מסמך ההבנות" של בית הנשיא  
הרצוג על ההידברות: "לא מתרגש מהמתקפות, ההיסטוריה תשפוט אותי"

הם יצטרכו להביא משהו בשבועיים הקרובים. מה בדיוק? אף אחד לא יודע, אבל אפשר לקרוא לזה "הסכמות והגנות". מה פירוש הגנות? הסכמה על זה שאין חקיקה חד־צדדית ושהוועדה לבחירת שופטים נבחרת במודל הקיים, כולל חבר מהאופוזיציה. ומה זה הסכמות? לנסות לצמצם את הפערים בסוגיות המחלוקת. לייצר את ההסכמה שצריך יהיה חוק יסוד "חקיקה" וחוק יסוד "שפיטה", וצריך יהיה להסדיר את היחסים ביניהם.

העבודה האמיתית במה שמכונה "בית הנשיא" מתקיימת במעמד מצומצם בהרבה מההרכב המלא של הנציגים. אם זה יצליח, זה בוודאי ייחשף.
הבעיה היא שלשני הצדדים יש אופוזיציה. גנץ ולפיד חוטפים כל הזמן מראשי המחאה. הם סופגים וסובלים בשקט. נתניהו חוטף מיריב לוין, מדודי אמסלם ומחלק מהבייס הליכודי שלו. הוא פחות אוהב לסבול.

העניין הוא, וזה מה שנאמר בתוך החדר על ידי גורמים אובייקטיביים, שבין שני הקצוות יש בלוק גדול של 70% מהציבור שדוחק בנבחריו להגיע להסכמה. האנשים לא רוצים עימות, לא רוצים כאוס, לא רוצים משבר חוקתי. הם רוצים הסכמה. לא רק האנשים. גם המדינה. גם הצבא. גם הכלכלה. גם הילדים שלנו. כולם רוצים.

בעולם מתוקן, נתניהו היה מבין מזמן את גודל השגיאה וחותך במהירות להנחת חוסם עורקים: יורד מרעיון העוועים הזה ושוכח ממנו כהרף עין. בעולמנו, נתניהו תקוע עם השותפים שלו, תקוע עם הקואליציה שלו ותקוע עם עצמו. אין לו כוח למהלכים אמיצים. הוא שבוי של המבוך שבנה, צריך לאכול מה שבישל. השאלה הנשאלת היא האם צריך לדחוף אותו לקצה, או ללכת להסכמה? שאלה קשה.

לא מזמן בדק נתניהו את הנזק אם וכאשר יפטר את יריב לוין או שזה יתפטר בעצמו. מדובר ב־4 עד 5 מנדטים. בינתיים התפרסם סקר שבדק כמה מנדטים תקבל מפלגה שבראשה יעמוד לוין, אם וכאשר, תחת הדגל של רפורמה משפטית. 6 מנדטים. מי שמתחיל ב־6 מנדטים, גומר ב־6 מצביעים. אין לאירוע הזה אלקטורט אמיתי. עד לפני כמה שבועות, רוב הביביסטים בכלל לא ידעו במה מדובר.

נכון לעכשיו, מחאת ההמונים נגד ההפיכה המשטרית היא הצלחה גורפת, מחממת לב, מעוררת השראה. אסור לשכוח את זה. מצד שני, אסור להתאהב בזה. מותר לרצות בהחלפת הממשלה ומותר גם להפגין למען המטרה הזאת, אבל העיניים צריכות להישאר על הכדור האמיתי שהוציא את מאות האלפים לרחובות: הדמוקרטיה.

ממשלת נתניהו תקום או תיפול על עצמה. המצב הכלכלי לא ישתפר בקרוב. הוא יחמיר. הסובלים הראשונים והעיקריים יהיו מצביעי הימין. גם המצב הביטחוני לא ישתפר באופן מהותי. גם לא המשילות. בכל התחומים הללו, הממשלה הזאת היא כישלון חרוץ, ידוע מראש. כשאתה אוסף את כל מטורללי הסביבה, עם אפס ניסיון ניהולי או ביצועי, ומחלק ביניהם את מה שהייתה פעם ממשלה מתפקדת, תוך גריסת משרדים ממשלתיים לרסיסים ופיצול משרדים חשובים משל היו דירות להשכרה של יצחק גולדקנופף, אתה מקבל קריקטורה.

מכיוון שהממשלה לא באמת חושבת על המדינה אלא על עצמה, מה שנותר לנו, ציבור המוחים העצום, זה למלא את מקומה. לחשוב על המדינה. אם יש אפשרות למנוע את הכאוס, לעצור את ההתדרדרות ולהפסיק את שרשרת האסון, צריך למצות אותה. אנחנו על סף המצוק. כל תנועה חדה מיותרת, כל תעלול מטופש, יכול להפיל אותנו לתהום. חשוב שנזכור שכשניפול לשם, ניפול כולנו יחד.