כשיריב לוין הציג את הרפורמה שלו, ישבתי מול הטלוויזיה ולא ידעתי את נפשי משמחה. שנים ארוכות אני מייחל, כמו רבים, לתיקון גדול במערכת המשפט, ואין־ספור טורים כתבתי על כך בשני העשורים האחרונים. עבר שבוע, עברו שבועיים, האזנתי לטיעונים של מי שחושבים אחרת ממני, והשתכנעתי שבכמה מהסעיפים, הרפורמה בתצורתה הראשונית צריכה כיוון ודיוק.
"דחפה לי אותו לאוזן": רוטמן מגיב לראשונה לתקרית המגפון בארה"ב
מספר פעילות פרצו למשרדי פורום קהלת בירושלים
אני חסיד גדול של פולמוסים, אני עוסק שנים ארוכות בניסיון לשכנע, אני עושה במקביל מאמץ להיפתח גם לאפשרות להשתכנע, ונדמה לי שכך צריך להיות. זה נכון בתוך המשפחה, זה נכון בין חברים, זה ודאי נכון במדינה דמוקרטית עם חברה מגוונת כמו שלנו.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
אלא שמה שמתרחש פה בתקופה האחרונה מצדם של חלקים רעשניים בקרב מובילי המחאה, איננו ניסיון לשכנע בוויכוח, אלא ניסיון אגרסיבי למנוע מהוויכוח הזה להתקיים. חבורה מתלהמת של אנשים, שחלקם הגדול בא מהאליטה של המחנה הזה, הופכת גסה יותר בלשונה, מאיימת יותר במעשיה, ובעיקר כזו שלא רוצה לאפשר למי שחושב אחרת ממנה - להתבטא.
לפני כשבוע וחצי הוזמן ח"כ שמחה רוטמן לפאנל בנושא הרפורמה המשפטית באוניברסיטת תל אביב. זו הייתה הזדמנות טובה לכמה ממובילי המחאה לנהל איתו ויכוח, אלא שאלה, כאמור, לא רוצים ויכוח. כי לכו תדעו - אולי במהלך ויכוח כזה רוטמן עוד ישכנע מישהו מהנוכחים. מה עושים? סותמים לו את הפה בצעקות רמות ולא מאפשרים לו לדבר. אחד ממובילי מחאת הכלכלנים, ד"ר דייבי דישטניק, שהיה אמור לשבת לצדו של רוטמן בפאנל, ניסה לשכנע את הצווחים לאפשר לשיח להתקיים. "זה גול עצמי מפואר, די", קרא להם, "אני במחאה בדיוק כמוכם, אנחנו באוניברסיטת תל אביב יכולים לשמוע גם דעות שלא נעימות לנו". כלום לא עזר.
בצהרי אותו יום, בשעה 14:49 בדיוק, ועוד מעט תבינו למה חשובה השעה, פרסם פרופ' מני מאוטנר, משפטן חשוב, בעל שם, ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, פוסט נרגש בדף הפייסבוק שלו. "הם שגו", הוא כתב על מי שהפריעו לרוטמן לדבר. "שלילת האפשרות מחבר הכנסת שמחה רוטמן להתבטא בכנס באוניברסיטה הייתה טעות מהבחינה העקרונית, החינוכית, והתועלתנית... במדינה הליברלית חופש הביטוי הוא ערך כמעט מוחלט... רוטמן היה זכאי ליהנות מהגנתו של עקרון חופש הביטוי.
זאת, במיוחד כאשר הוא עמד לדבר באוניברסיטה. הערך העליון של האוניברסיטה הוא החתירה להשגת דעת... היה צריך לאפשר לו לדבר בהתאם לאופן שבו מקיימת האוניברסיטה את דיוניה עשרות רבות של פעמים מדי יום: תוך קשב, בלי הפרעה, אבל תוך מחלוקת עם תוכן הדברים, עם סיום השמעתם... עלינו לחנך את הציבור לערכים החשובים של דמוקרטיה ליברלית... גם על ידי אורחות ההתנהגות שלנו.
ברור שבעקבות המקרה של רוטמן, הימין ירדוף אותנו כעת משך שנים ויציג אותנו כצבועים שמטיפים לערכים נעלים אבל אינם עומדים, ולו במקצת, בערכים האלה בעצמם כאשר הדבר אינו נוח להם...חבל לחמש את הימין בטיעונים שבפעם הזאת, למרבה הצער, יש להם אחיזה במציאות". דברים חדים. ברורים. מנומקים.
שש שעות ו־42 דקות בדיוק עברו לפני שפרסם פרופ' מאוטנר את הפוסט הבא שלו. אין לי מושג מה הוא עבר בפרק הזמן הלא ארוך הזה ומה עוללו לו חבריו. אני רק יודע שנדיר לראות איש ברמתו של מאוטנר, אדם עם קילומטראז' ארוך במשפט ובמחקר, משליך כך לפח את כל הנימוקים העמוקים שפרש אך לפני שעות ספורות, ומפרסם פוסט חדש, הפוך ב־180 מעלות.
"בעקבות דברים שפורסמו כאן בתגובה לדברים שפרסמתי היום בצהריים, ובעקבות הערות שקיבלתי גם בערוצים אחרים, מתעוררת אצלי השאלה אם הניתוח שהצעתי הוא זה שאכן צריך לחול על אירועים כמו זה של רוטמן", פתח. "מתעוררת השאלה אם יש לאפשר ביטוי בלתי מופרע לבני אדם שמשתמשים בביטוי שלהם כדי לסלק את המשטר הדמוקרטי־ליברלי ולהחליפו במשטר אחר... אם התשובה לשאלה הזו צריכה להיות שלילית, כי אז יש למנוע את חופש הביטוי מאלו המבקשים לפעול בו נגד המשטר.
ואם כך, אסור לתת במה לבני אדם כאלו, למשל שמחה רוטמן, במוסד כמו האוניברסיטה... ייתכן שמניעת חופש ביטוי מאדם כמו רוטמן (בדרך של אי־הזמנתו ובדרך של יצירת רעש כאשר הוא מדבר) צריכה להיחשב מעין מקבילה של אי־ציות אזרחי".
עזבו את הלחץ, שככל הנראה מכריע גם אנשים כמו הפרופ' מאוטנר. אני רק מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה קראו פרופסורים מכובדים באקדמיה שצריך לסתום לנבחר ציבור את הפה. יש לנו חברי כנסת שתמכו בטרור. ממש. שעברו בבתיהם של מחבלים שרצחו יהודים בגלל שהם יהודים, שהצטלמו איתם, שהתחבקו איתם, שעודדו אותם.
אתם זוכרים את האקדמיה קוראת לא לתת למי מהם לדבר? חצי עם דורש שינוי במערכת המשפט. אתם חושבים שההצעה לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים מרחיקת לכת? תתווכחו איתה. תציגו טיעונים. תנסו לשכנע. אבל לסתום את הפה? מאיפה זה בא? ובכלל, האוניברסיטה הזאת שייכת לכם יותר ממה שהיא שייכת לי? ובאיזה עולם דמוקרטי פרופסורים יכולים לבוא בקהל אחרי אמירות שכאלה?
וזה מתחבר למה שסיפרתי כאן בעבר על האוניברסיטה העברית. אחרי שהנהלתה התגייסה לטובת המחאה, ואחרי שהפקולטה לחקלאות מזון וסביבה הזמינה את הסטודנטים למפגש עם פרופ' ברק מדינה, ממתנגדיה הגדולים של הרפורמה, מנע ראש הפקולטה, פרופ' שאול בורדמן, מפגש דומה עם הפרופ' גידי ספיר, שמגיע מהאסכולה האחרת.
"לא אאפשר את קיום המפגש בפקולטה לחקלאות... לשמחתי, הנהלת האוניברסיטה העברית יצאה עם מסר מאוד ברור נגד מהלכי הממשלה, ואף עודדה את חברות וחברי קהילת האוניברסיטה ליטול חלק בהפגנות כנגד החקיקה המשפטית ובאופן יותר כללי להיות חלק מהמאבק הדמוקרטי כנגד הניסיון להפוך את ישראל למדינה שבה יש עריצות שלטונית. זאת עמדה חד־משמעית שלתפיסתי משקפת את הערכים והרוח של האוניברסיטה העברית, ולכן אני מאוד שלם עם החלטתי", אמר.
"אני לא רוצה לתת במה למישהו שתומך ברפורמה הזו, בזמן שהממשלה מקדמת הפיכה משפטית דורסנית, ואני לא רוצה להזמין את אותו פרופסור, שכולנו יודעים מה הוא חושב". ואתה דופק את הראש בקיר ולא מאמין שהאנשים האינטליגנטיים האלה מסתכלים במראה ומשוכנעים שהם רואים שם פרצוף של דמוקרט וליברל.
קחו את הסיפור הלא ייאמן של פרופ' יובל אלבשן. האיש מתנגד בכל מאודו לרפורמה של יריב לוין, אבל במקביל - מתוך הבנה שיש מה לתקן, מחד, ושניצחון של אחד הצדדים יהיה רע לכולנו, מאידך - היה מוכן להתאבד כדי להביא את הצדדים לפשרה. על כך, ורק על כך, החליטו מטורפי המחאה לקרוע לו את הצורה. הכל התחיל מכתבה ששודרה ב"אולפן שישי" על אודות השר לוין, כתבה שאלבשן היה אחד המרואיינים בה. הוא דיבר על החשש שלו מהרפורמה, ועל הדרך סיפר בתמימותו ששירת ב־8200 יחד עם לוין, ושאף חלק איתו חדר. על המסך, לצד שמו של אלבשן, הגדירה אותו הכתובית כ"חברו של יריב לוין".
על הבסיס הזה, ורק משום שאלבשן לא תומך במלחמת אזרחים אלא מעדיף פשרה, שטף אותו גל עכור ענקי שהאשים אותו שהוא "שתול" של לוין. אלבשן, המום מהאירוע, מצא את עצמו יושב באולפן ערוץ 12, מנסה לשכנע שאין לו שום קשר לשר המשפטים. "האם באמת מאז השירות הצבאי שלכם לא נפגשתם"? שאל אותו עודד בן עמי.
"מהרגע שהוא השתחרר בשנת 91' לא בילינו", נשבע אלבשן, "אני לא מכיר את אשתו או את הילדים, לא הייתי בבית שלו והוא לא היה בבית שלי, כלום". "אני הפוך ממנו", ניסה להסביר, אגב תזכורת שמבחינתו התוכנית של לוין "מסוכנת" ושרק משום כך הוא עושה את כל המאמצים להגיע לפשרה שתמתן אותה. "אני בעד אקטיביזם שיפוטי. יריב ואני מהצד השני. אני בעד זכויות חברתיות והוא לא. אני בעד סיום הכיבוש והוא לא".
המאמצים לא עזרו. כותבים ב"הארץ" התנפלו עליו. ברשתות השתוללו נגדו. אנשי המחאה הפכו אותו לבוגד. באותו שבוע אמור היה אלבשן להעביר שיחה בענייני הרפורמה המשפטית בבר־קפה שיתופי שאליו הוזמן בשכונת בית הכרם בירושלים. אבל אחרי החשיפה המטלטלת בדבר השירות הצבאי המשותף שלו ושל לוין, לפני 30 ומשהו שנים, ואחרי שהחלו לזרום אל המארגנים הודעות גנאי ונאצה נגד קיום האירוע בהשתתפות אלבשן, הוחלט לבטל את האירוע, אלא אם יסכים שיוצב לצדו מרצה נוסף שיאזן אותו.
אלבשן, יודגש שוב, בכלל לא תומך ברפורמה. הוא מתנגד לה. הוא חושב שהיא מסוכנת. הוא רק רצה לשכנע שצריך להגיע לפשרה. אבל זה הספיק לליברלים כדי להחליט שהוא מהרעים, ואת הרעים אין לשמוע.
ואני מבקש להתעכב על מה שפרסם בפייסבוק גיא אבן צור, מי שהזמין את אלבשן, ונאלץ בצער לבטל את המפגש איתו: "אני מעריך מאוד את פרופ' אלבשן, אני עוקב אחריו שנים, לא מסכים עם המון מדעותיו, אבל הוא בדיוק האיש שהייתי רוצה לשבת ולחשוב יחד איתו, כי הוא רואה את כל מה שאני לא, ולהפך". ואני שואל, האם זה לא נפלא לשבת עם מישהו שחושב שונה ממך? לשמוע קולות שרואים את המציאות אחרת? ושוב, איך הגענו לעולם ההפוך שבו כל סותמי הפיות האלה מזוהים עם דמוקרטיה? מה להם ולזה? מה להם ולחופש ביטוי? מה להם ולליברליזם?
לכאוס בעיניים פתוחות
בואו נדבר רגע על המטרות הראויות של הפגנה ושל מחאה. לא מבחינה חוקית, זה פחות מעניין, אלא מבחינת האופן שבו אנחנו רוצים לראות את המדינה שאנחנו חיים בה. בגדול, בשאיפה, מחאה אמורה לגרום למקבלי ההחלטות להבין שיש מי שחושב שהם טועים. אם 100 אלף אנשים מניפים שלטים נגד הרפורמה ומסבירים על הבמה למה היא מסוכנת, מי שמוביל אותה צריך לשמוע את הקולות ולהבין שיש .אופוזיציה נכבדה שסבורה שהוא לא בכיוון הנכון. האם בהכרח זה אמור להביא אותו לחדול מדרכו? לא.
שהרי מול אלה, יש הרוב הישראלי שבחר בו. ועדיין, חשוב שישמע את הקולות האלה ויידע. הכיוון שתפסו הפגנות המחאה נגד הממשלה הזאת – הפגנות שהתחילו בענייני הרפורמה, עברו לגיוס חרדים, זלגו ליחסים עם ארה"ב ונעו תמיד סביב השנאה הבסיסית ההיא לנתניהו ולכל מי שמתקרב אליו – רוצה לומר משהו אחר. דעו לכם, אומרים המוחים לחברי הכנסת בימין, שאם לא תקבלו את דעתנו, נטריד אתכם, נפריע לכם, נמרר את חייכם ונגרום לכם לסבול עד שתישברו.
עד שתגידו לעצמכם "איני יכול עוד". ואני רוצה להאמין שאנשים רציניים שאוהבים את המדינה לא יכולים לשאוף לכך שההחלטות במדינה שלנו תתקבלנה כך שאפשר יהיה להציק למישהו ברמה האישית, לא כדי לשכנע אותו שהצעת החוק שלו לא טובה, אלא כדי שבשלב מסוים תבוא אליו אשתו הבוכייה ותגיד לו "עזוב את הצעת החוק הזאת או שתעזוב אותי".
הרדיפה אחרי שמחה רוטמן ברחובות ניו יורק בליל שבת, וההיצמדות אליו ואל רעייתו עם מגאפון הצועק באוזניהם מטווח אפס, לא באה לשכנע את רוטמן שהוא טועה. היא באה להטריד אותו. היא באה לאיים עליו. והיא מתחברת לתופעה רחבה הרבה יותר, שבה אנשי המחאה – ממש כמו פעילי ה־BDS בחו"ל, שאותם תמיד גינינו – מנסים לפוצץ כל אירוע שבו מופיעים נציגי הקואליציה. לא לתת להם לדבר. לא לתת להם להשמיע את טיעוניהם. לא לאפשר דיון וויכוח והחלפת דעות. ואת החבורה הזאת חייבים לנצח, לא משום שהרפורמה חשובה, אלא משום שהדמוקרטיה חשובה.
מי שקורא לסרבנות כשמשהו לא מסתדר לו, מי שחושב שהוא יכול לחסום נתיבי תחבורה מרכזיים בכל פעם שמשהו לא מתאים לו, ומי שבאופן עקבי ומאורגן שולח אנשים כדי לא לאפשר למי שחושב אחרת ממנו להשמיע קול - מנסה בעיניים פקוחות להוביל אותנו לכאוס. הניסיון לא לאפשר לשמחה רוטמן להשמיע את דברו בכנס כזה או אחר, הניסיון לפוצץ כל אירוע שניר ברקת או עידית סילמן משתתפים בהם, המאמץ לפוצץ כל שבת תרבות שבה חבר כנסת מהליכוד מדבר, כמו הפריצה למשרדי פורום קהלת, הם אירועים שמסוכנים לכולנו. וכל זה בלי לחזור ולהרחיב כעת שוב על הסרבנות, ועל הקריאות להוציא מישראל השקעות, ועל הניסיון לפוצץ לכולנו את יום הזיכרון.
"נדיבות המנצחים" של דגן
צריך להסתכל על מפלס ההתבטאויות המטורפות של האליטות שעומדות על הבמה במחאה נגד הממשלה הזאת, ולשפשף עיניים כדי להבין איך הן מנורמלות כאן. השבוע הציף ישי שנרב בטוויטר סדרה של ציטוטים מדף הפייסבוק של קצין חינוך ראשי לשעבר, תת־אלוף במיל' נחמיה דגן.
הנה מבחר קל: "מתחשק לעלות על הכנסת ולנפנף משם את כל הקואליציה המחליאה הזו"; "ביבי, סמוטריץ', בן גביר, ברקת ודיכטר" הם "נבלים"; "צריך לגרום להיעלמותה מישראל של פורום קהלת". לא להתווכח עם אנשי קהלת. לא לנסות לשכנע שתפיסת העולם שלהם שגויה. "לגרום להיעלמותם". מי שמממנים את פעילות הפורום הזה הם, מבחינתו של קצין חינוך ראשי לשעבר, "יהודים מהסוג עליו התבססה האנטישמיות והפרוטוקולים של זקני ציון".
תת־אלוף דגן גם ממליץ על "שיתוק המשק" ומבהיר שהשיתוק הזה "יביא בהכרח להתנגשויות אלימות בין המשק לממסד, שעלולות להתפתח למלחמת אזרחים". האם מלחמה כזו היא דבר מפחיד? לא ולא. למה? כי "הצד הביביסטי מורכב ממיעוט אלים מאוד, פחדן מאוד ומאוד לא נחוש. אנחנו יודעים להילחם. הם לא. המלחמה תהיה קצרה. אלימה וקצרה... אנחנו במלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה צריך לנצח. אחר כך נדבר עם המנוצחים על התנאים לחיים ביחד".
עמוס מלכא, עוד קצין בכיר, אלוף במילואים ששימש פעם כראש אגף המודיעין שלנו, כתב: "יידע כל ח"כ ושר בליכוד שכל עוד לא נגנזה תוכנית ההפיכה המשטרית, הוא יהיה נרדף ומוגבל בתנועותיו בציבור. כמו רוטמן וסעדה היום וכמו רבים אחרים שחוו את זה, בכירי הליכוד לא יכולים להסתובב בציבור בלי שנציגי המחאה 'ילוו אותם'. לא בכנסים. לא במסעדות. לא בפארק. גנזו ותשוחררו".
ישי פרידמן, עורך "שביעי", הביא עוד ועוד ציטוטים כאלה. כמו זה של יאיר גולן, עוד אלוף במילואים שכמעט נהיה פה רמטכ"ל, שהסביר בפודקאסט של טובי פולק שסרבנות היא כלי לגיטימי, ושצריך להרחיב אותה גם בקרב צעירים המועמדים להתגייס לצה"ל - אם הממשלה לא תתיישר לפי רצון המחאה. "עד שלא תשנו את המדיניות שלכם, אנחנו לא נשרת אתכם. תשכחו מזה", אמר. "אם הכיוון הזה יימשך, הוא יראה שההורים באים ללשכות הגיוס ואומרים 'לא ניתן לכם את הילדים שלנו'".
אני כבר לא מדבר על מה שעובר על בוגי יעלון, רמטכ"ל לשעבר, שר ביטחון לשעבר, ומי שהיה פעם - עד שנתניהו הוריד אותו מתפקיד שר הביטחון – אדם ראוי, שפוי, מתון בהליכותיו. שימו בצד את הקריאה שלו לסרב פקודה אם הרפורמה תעבור. בואו נתרכז רק בשפה שלו. אין אצלו בנימין נתניהו, יש "הנאשם". אין ממשלת ישראל, יש "הממשלה העבריינית והמשיחית" או "ממשלת החורבן". אין סתם יריבים פוליטיים, יש "זוממי הדיקטטורה".
ראיתי לפני כמה ימים פוסט שפרסם הפרופ' עומר מואב, מרצה בעל שם לכלכלה מאוניברסיטת רייכמן. "רוטמן הוא חלאת אדם, שקרן ובכיין, ששותף להרס מדינת ישראל. לא היו צריכים להזמין אותו, ויפה שסתמו לו את הפה". עזבו את הדעות. אני מדבר על הסגנון. מי אלה האנשים האלה? מה קרה להם? האם לא ראוי שנדאג להבהיר להם שהשיח הישראלי לא רוצה לשמוע אותם מתבטאים כך?
והנה עוד אחד. אילן שיינפלד, סופר, משורר, חתן פרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול והזוכה בפרס ברנר לשנת 2021. האיש עומד על במה בהפגנה בעפולה (גם את דבריו הביא ישי פרידמן), ומכריז: "בנימין נתניהו, שם רשעים יירקב... אני מעדיף לקרוא לך בנג'מין ניתאי, אתה סוכן ההרס היעיל ביותר שפעל בישראל למן היווסדה, יותר משבתאי קלמנוביץ, יותר ממרדכי ואנונו, יותר מאודי אדיב", והקהל מוחא כפיים בהתלהבות. קלמנוביץ, למי שלא זוכר, הורשע בריגול. ואנונו הורשע בבגידה וריגול חמור. אדיב הורשע בריגול וחברות בתא טרור. יש כמובן אין־ספור התבטאויות כאלה. דגתי רק כמה דוגמאות שהרשת הקפיצה לי מול העיניים.
או קחו, לדוגמה, את מה שבתקשורת מכנים "מחאת המ"מ (מבצעים מיוחדים)". חבורה שאיש אינו יודע כמה אנשים היא מונה ומי הם, חבורה שהיא האחראית הגדולה ביותר לטינופת במרחב הציבורי שלנו בשבועות האחרונים, חבורה שנהנית מתמיכה של כמה עיתונאים שמשמשים בהתנדבות כלוח מודעות של כל גיהוק גס רוח שלה. שלשום תלו החברים האלה שלטים שבהם שינו, כביכול, את שם המחלף שנקרא על שמו של פרופ' בנציון נתניהו ל"מחלף על שם אבי הדיקטטור. אביו של רודן כושל ומושחת".
ואני שואל את מי שמעניקים במה מכובדת לאנשים האלה, אתם לא חשים חוסר נוחות? אתם באמת חושבים שאתם יכולים למתוח ביקורת (מוצדקת) על כל דיבור מכוער של איציק זרקא, מתומכי נתניהו, ובמקביל לשאת על כפיים את החבורה הזאת? זו רמת השיח שאתם רוצים לנהל כאן? זו רמת הדיון שהולמת את הדמוקרטיה שאתם נושאים את שמה כל הזמן?
מטרידים ובוכים
אני קורא ושומע השוואות בין מה שעושים אנשי המחאה עכשיו, למה שעשו אנשי מחאה מימין לניר אורבך, לעידית סילמן או לזאב אלקין בממשלה הקודמת. ועל זה צריך להגיד כמה דברים. האחד, שאין באמת דמיון. לא כי לאנשי הקואליציה הקודמת לא הציקו. הציקו, וגם עברו כמה קווים אדומים.
רק השבוע סיפר לי ניר אורבך על רכב שנצמד אליו עם מגאפון, על מי שהפריעו למסיבת יום ההולדת של בתו ועל ניבולי הפה של רמי בן יהודה. אז למה זה לא דומה? קודם כל בגלל ההיקף והאינטנסיביות. לא הייתה הטרדה שיטתית ברחובות, ולא היה פיצוץ שיטתי של כל אירוע שאנשי הקואליציה מופיעים בו. גם האמירה הרעה ההיא של סמוטריץ', לפיה "מי ששותף לממשלה הזאת לא צריך להכניס אותו לבית הכנסת", זכתה לגינויים רבים (ומוצדקים), והביאה אותו לחזור בו ממנה מהר מאוד.
אבל זה רק הבדל קטן בין אז להיום. עוד הבדל נובע מהעובדה שמול אנשי ימינה הפגינו אנשים שהצביעו להם – אחרי שאלה נשבעו לא להקים ממשלה עם רע"ם ועם לפיד ועם העבודה ועם מרצ – ובאו לתבוע את הפתק שלהם בחזרה. אנשי הימין של הקדנציה הקודמת לא הטרידו את ניצן הורוביץ וגם לא את מרב מיכאלי. אלה לא הבטיחו להם כלום ולא הפרו שום הבטחה. תסכימו איתי שאין שום דמיון בין המצב אז לבין אנשי השמאל שמצרים היום את צעדיהם של חברי קואליציית הימין, בדרישה שאלה לא יקיימו את מה שהבטיחו לבוחריהם.
וכן, יש לי בוז עמוק לחבורה האלימה של רמי בן יהודה, איציק זרקא, אורלי לב ושאר חבריהם מהליכוד שהתנהגו בגסות וניבלו את הפה נגד אנשי הקואליציה הקודמת, וטוב היה עושה אז יו"ר המפלגה אם היה מוקיע אותם. אלא מה? שככה בדיוק התייחסה אליהם התקשורת, כאל אוסף אלים שראוי לבוז ולהוקעה. ומה עכשיו? עכשיו מתברר שאתה יכול לעבור על החוק, ולחסום, ולאיים, ולהטריד, ולנבל את הפה, ולפוצץ אירועים, ועדיין להיות יקיר התקשורת. וכאן טמון הבדל גדול בין אז להיום.
אבל יש עוד הבדל, והוא לא פחות חשוב. אם המטרידים ומנבלי הפה של אז היו כמעט תמיד טיפוסים שאיש מאיתנו לא יזהה אם ייכנסו איתו למעלית, תראו מי מוביל את הלכלוך הזה בשמאל. האליטה של האליטה. העידית שבעידית. הקרם דה לה קרם. קצינים בכירים. רמט"כלים. סופרים. משוררים. פרופסורים לכלכלה ולמשפטים. וככל שהדרגה גבוהה יותר, האיומים בוטים יותר וגסות הרוח קשה יותר. ראיתי כיצד התפתח לו שוב - בעקבות הראיון ב"עובדה" של חברי עמרי אסנהייים עם אבישי רביב - הוויכוח ההוא על אותו דף A4 של רבין במדי אס־אס.
ושוב עלתה איתו השאלה מי הדפיס את הנייר הזה ומי חילק אותו ומי נתן אותו לכתב הטלוויזיה. חבר'ה, אתם רציניים? היום, כשבהפגנות משווים את נתניהו לפרעה, ובעמודי המאמרים בעיתונים אתם יכולים למצוא הקבלות שלו להיטלר – למי אכפת מי חילק חתיכת נייר כזו לפני 28 שנה?
למי שמותר - מותר
ולפני סיום, גם אם הסיפור הבא לא קשור למחאה המשפטית, הוא קשור בקשר ישיר לתרבות ההשתקה וסתימת הפיות שזוכה כאן לכבוד גדול. לפני שבוע וחצי ערכה הוצאת סלע מאיר אירוע השקה לספרה של אביגיל שרייר "נזק בלתי הפיך – כיצד אופנת הטרנסג'נדרים פוגעת בנערות". הספקתי לקרוא מחצית מהספר הזה, קראתי במקביל ראיון שערך אריאל שנבל עם הסופרת ב"מקור ראשון", ואני מרשה לעצמי להעריך שכמעט כל מי שיצא נגד הספר וכינה את שרייר טרנספובית, לא טרח לפתוח ולקרוא.
"ספר זה אינו עוסק בטרנסג'נדרים בוגרים", היא מדגישה. "הגם שלאורך כתיבתו ראיינתי רבים מהם, אלה שמזדהים כנשים ואלה שמזדהים כגברים. הם אדיבים, מתחשבים והגונים. הם מתארים את המטרד הבלתי פוסק של גוף שפשוט מרגיש לא נכון, שאיכשהו נראה כמו שקר. זו תחושה שדבקה בהם מאז שהם זוכרים את עצמם". שרייר מפרידה בינם לבין מי שעליהן היא כותבת את הספר - נערות אמריקאיות שמרגישות דחויות ומוצאות את הטרנסג'דריות כמפלט שהופך אותן לפתע מקובלות בחברה.
עזבו את העמדה שלכם לגבי הטענה שלה. היא לא חשובה כאן. אני מזכיר את עניינה של שרייר ושל ספרה, רק כדי לתת עוד דוגמה לתרבות ההשתקה שמשתלטת עלינו ולחוסר היכולת והרצון לדון או להתווכח. זה התחיל ממלון ״קרלטון״ ומ"המרחב החברתי", שאחרי שהוצאת הספרים סגרה איתם על אירוח הערב אצלם, הודיעו בעקבות לחץ של ארגוני הלהט"ב שהם מבטלים את ההזמנה (הודעה שגררה הגשת תביעה נגדם השבוע על ידי הוצאת סלע מאיר).
זה המשיך בהפגנה מחוץ לאולם שבו נערך בסופו של דבר הכנס, הפגנה לגיטימית לגמרי, שבה הונפו בין היתר שלטים בנוסח "אנחנו לא מחלה, אנחנו לא מידבקים" או "אנחנו לא סוטים", שלטים שגם שרייר עצמה הייתה חותמת עליהם, ושמי שכתב אותם כנראה לא קרא את ספרה. זה נגמר בהתפרצות של צעיר טרנסג'נדר אל הבמה, כשהוא מגיע למרחק אפס מהסופרת, ושהסרטון שמתעד את האירוע לא יכול לפספס את הפחד בעיניה של הסופרת כשהוא מתקרב אליה.
בואו נחזור רגע אל הספר. לסופרת יש טענה. היא מגבה אותה במספרים ובנתונים ובסיפורים. רוצים להתווכח איתה? מצוין. תתווכחו. אבל כאמור גם כאן, יש מי שלא רוצה לנצח בוויכוח. הוא רוצה למנוע אותו. איך מונעים? או שלא משכירים למארגנים אולם, או שמנסים להתפרץ ולהפריע לדוברים.
לא הייתי באירוע הזה. קראתי ב"הארץ" דיווח של חיים לוינסון שסיפר על שאלות מאתגרות ששאל טרנסג'נדר צעיר את הסופרת. מישהו אחר שנכח בכנס סיפר לי שאותו טרנסג'נדר המשיך את השיחה עם הסופרת, גם כשהקהל התפזר. וזה נהדר. כך צריך לנהל שיח. אם הוא חושב שהיא לא בקיאה בחומר ושהיא כותבת שטויות, שיתמודד איתה.
הדרישה לא לאפשר השקת ספר, היא משהו ששמאל אמיתי היה מפגין נגדו. אבל מה שהכי הדהים אותי זה השקט שבו עברה פה ההחלטה של אותם שני אולמות לסרב לארח את ערב ההשקה של הספר. אני מספיק זקן כדי לזכור שרק לפני כמה חודשים, תוכניות רדיו וטלוויזיה הזדעזעו עמוקות מהצעת חוק של הציונות הדתית שאפשרה לאנשים פרטיים לא להעניק שירות למי שפוגע באמונתם.
זה הוצג כדבר נורא. כסוף העולם. כחורבנה של חברה מתוקנת. והנה, שני אתרים הודיעו שלא יאפשרו להשיק ספר שלא בא טוב בעין למישהו, ומסביב שקט ודממה. למה? כי אין כאן באמת מאבק עקרוני. יש כאן פוזיציה. יש כאלה שמותר להם, וכאלה שאסור להם. למי שמותר, מותר. ולמי שאסור, אין בעיה להטריד אותו, להפריע לו, לפוצץ לו כנסים, ולמנוע ממנו להשיק ספר. דמוקרטיה אומרים לכם.
קלמן ליבסקינד
[email protected]