כל הדרכים מובילות לרומא, כל הנחלים זורמים לים, כולנו סובבים סביב אריה דרעי. אלה חוקי הטבע.
הפשרה בבית הנשיא תקום או תיפול על דרעי. האיש הזה, ידו בכל ויד כל בו, המורשע הסדרתי והקורבן הנצחי, ממשיך להעסיק את המערכת הפוליטית כולה. הוא נקודת האיזון הארכימדית, הוא קו פרשת המים, הוא זה שאי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. התקווה הלבנה הגדולה של יחסי חילונים־חרדים בארץ הזו, שהפכה לאכזבה סדרתית.
אם תושג פשרה בבית הנשיא ביממה הקרובה, השאלה שתיגזר ממנה תהיה פשוטה: האם הפשרה תאפשר את חזרתו של אריה דרעי לשולחן הממשלה? יש לשאלה הזו שתי תשובות אפשריות: כן, או אולי. אם כן, בני גנץ ויאיר לפיד יהפכו למטרות הדמות המחוררות של המחאה נגד ההפיכה. ומה יקרה אם רק אולי? אז כולנו נמשיך להיות תלויים בין שמיים לארץ, בין סוף הקריירה של אריה דרעי לתחילתה, בין התחלת הסוף של המשבר שאליו נקלענו, לסוף ההתחלה.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
מתווה הפשרה בבית הנשיא מוכר וידוע לעייפה: שני תיקונים, לא דרמטיים מדי, בעילת הסבירות ובמעמד היועמ״שים, תמורת הקפאת החקיקה בקדנציה הנוכחית. יהיו כאלה שיכתירו את זה כניצחון מהדהד, בלתי נתפס, של מחאת ההמונים נגד ההפיכה. יהיו כאלה, מתוך מנהיגי המחאה, שיראו בזה המשך ההפיכה השלטונית בשיטת הסלמי. ואז, שוב נגיע לדרעי. מעולם לא היו רבים כל כך תלויים תלות עצומה כל כך בגורלו של אדם בעייתי כל כך.
הפשרה, אם תושג, תכלול תיקון והגדרה של עילת הסבירות, כך שהיא לא תחול על החלטות של מדיניות במליאת הממשלה, כן תחול על מינויים, אבל לא תחול על מינויי שרים. ובכך, יגידו האומרים, יוכל דרעי לחזור לשולחן הממשלה כאילו כלום.
יענו העונים שזה לא ממש מדויק. חזרתו של דרעי לממשלה נפסלה לא רק בגלל עילת הסבירות, אלא גם בגלל עילת ה״השתק״, ויש גם את האופציה של החזרת ההחלטה לידיו של יו״ר ועדת הבחירות המרכזית. במילים אחרות, גם הפשרה הזו לא תחייב את בג״ץ. הוא יוכל לפסול שוב את חזרתו של דרעי בגין ״השתק״, או לקבוע (כפי שנקבע על ידי שופטי מיעוט) שצריך להחזיר את ההחלטה לידי יו״ר ועדת הבחירות.
אפשר להתפלפל עם הניסוחים המשפטיים האלה עד הבוקר, אבל ברור שהפשרה, אם תושג, תייצר לדרעי מסלול אפשרי לחזרה לחיים הפוליטיים. השאלה היא, האם האירוע הזה יהיה עוצמתי מספיק כדי להפוך את המחאה על הראש של גנץ. אני כותב גנץ, כי לפיד לא עומד עם גנץ על אותה בלטה. לפיד, מתחילת האירוע, נבדל מגנץ וניצב שתיים או שלוש בלטות משמאלו. הוא פחות נוטה לפשרה, הוא יותר נוטה למה שאומרים רוב ראשי המחאה: אין פשרה עד גניזת החקיקה. אין מו״מ כשאקדח החקיקה מכוון לרקת האומה.
העובדה שח״כ ניסים ואטורי הגיש אתמול מחדש את כל חוקי ההפיכה כדי לקצר הליכים, מתדלקת את הגישה המחמירה הזו. ועכשיו, בנתונים האלה, צריך בני גנץ לקבל החלטה, צריך גם יאיר לפיד לקבל החלטה ולא פחות משני אלה, צריך גם נתניהו לקבל החלטה.\
כשגנץ נשאל אתמול על עניין דרעי, הוא התפתל. המצב מפותל, אז מתפתלים. אם גנץ היה נתניהו, הוא היה כבר פולט שקר כלשהו. אבל לגנץ, עדיין, קשה לשקר מול מצלמות ובכלל. גנץ הפך לאחרונה לחניון מנדטים ענק, אבל הוא יודע שזה יכול להיות מקסם שווא. ההפיכה המשפטית המטורללת, החידלון הכללי בביצועי הממשלה, המשילות הקורסת, האלימות והטרור, יוקר המחיה, כל אלה הזיזו אנשים מגוש נתניהו לכיוון המרכז. התחנה הראשונה בדרך הזו היא גנץ. זה טבעי. עכשיו, איך שומרים עליהם?
דרעי הוא דילמה. בימים כתיקונם, במדינה כתיקונה, האיש אמור להיות מורחק מהמערכת הפוליטית לאי שדים מטאפורי. זה לא רק שהוא הורשע בשוחד ונשלח לכלא. הוא ריצה את עונשו, חזר למקום הפשע והורשע שוב. אבל גם זה לא מספיק: בימים אלה אנו עדים לעובדה שהוא ממשיך לנהל את המערכת כולה, הוא ממשיך למשוך בחוטים. קחו, למשל, את התעלול של טבריה, שבמסגרתו מנסים פרוקסיז מטעמו לשנות חוק רק כדי שמקורבו יוכל להמשיך לשלוט בטבריה. על הדרך, יהרסו את מוסד הוועדה הקרואה, החיוני כל כך להבראתו של השלטון המקומי.
רק מהאירוע הזה, אנחנו למדים שדרעי לא למד דבר. הוא אמור היה להתרחק לא רק מדבר עבירה, אלא מכל מה שיכול להיראות כדבר עבירה או סתם לא להריח טוב. הוא אמור היה לגזור על עצמו סטנדרטים מחמירים בהרבה מהמקובל. הוא אמור היה להפוך למטהר אוויר אנושי ודוגמה חיה לחטא ועונשו, לשכר ועונש, להזדמנות שנייה. במקום זה, הוא חזר לסורו. התנהלותו, מהרגע שבו ניצח גוש נתניהו־דרעי בבחירות, היא שילוב בין ימי פומפיי האחרונים למהר שלל חש בז. חטא היוהרה על סטרואידים.
אבל יש גם צד שני: בהשוואה לקואליציית הטרלול הנוכחית, דרעי הוא הרע במיעוטו. הגורם המייצב והמאזן. המבוגר האחראי. כן, מצבנו רע עד כדי כך. הוא לא קיצוני מדינית, לא הרפתקן ביטחונית, האמריקאים והאירופים תולים בו את תקוותיהם האחרונות, המערכת הביטחונית רואה בו אדם מנוסה, פרגמטי, זהיר ושקול. יש לנו, בעצם, שני אריה דרעי. דוקטור אריה ומיסטר דרעי. תבחרו לכם אחד.
לאן זה הולך? אף אחד לא יודע. שני הצדדים צריכים לקבל החלטה קשה. לנתניהו יש אופוזיציה חזקה בליכוד ובקואליציה נגד פשרה. בימים רגילים נתניהו מביית אופוזיציה מהסוג הזה בקלות. יש לו גם אופוזיציה הפוכה: לא מעט גורמים, בעיקר בליכוד, שמאסו בהרפתקת לוין־רוטמן ומבינים לאן היא גוררת את המדינה, את הכלכלה, את הצבא, את החברה. ויש את יריב לוין. האיש שפעם היה האחרון על אוזנו של נתניהו, איבד את מעמדו זה. יש אחרונים ממנו.
גם גנץ ולפיד צריכים להגדיר את עצמם מחדש. האינטרסים הפוליטיים שלהם לא תמיד חופפים את טובת המדינה. לא תמיד אפשר לדעת, מראש, מה טובת המדינה: האם פיצוץ בבית הנשיא יביא בסופו של דבר לבלימת ההפיכה באופן סופי, או לכאוס מתגלגל ואסון? אולי צריך להציג את השאלה הזו לאינטלגנציה המלאכותית, שתשבור היא את הראש. חבל שסם אלטמן סירב בסוף לפגוש את נתניהו. אולי היה יוצא שם עשן לבן כלשהו.