בשבוע שעבר שוחחתי עם אישה שאני מאוד מעריכה. היא עושה דבר או שניים בחייה ובין לבין מצליחה גם להכניס את קריאת הטור שלי, באופן קבוע מדי שבוע. “מה שלומך?", שאלתי כשהזדמן לנו להיפגש.
“אני אחרי הקפה של הבוקר ואחרי קריאת הטור שלך, אז הכל בסדר", ענתה.
חייכתי: “לא השקעתי בו כל כך, הייתי טרודה נורא בשבוע שעבר".
“כן, הרגישו, הוא לא מהמוצלחים", קרצה לי והלכה אל הבופה להביא לה משהו לאכול. צחקתי ממש מאחוריה. מתברר שמרגישים, אה?
חודש הספר נפתח, מה שמביא אותי להסתובב ברחבי הארץ, לפגוש קוראים, להרצות, ללמד כתיבה ולמכור את ספריי. ולפעמים הלהט לספר ולהיפתח, מה שמצית בי הטור הזה כבר עשור, דועך טיפה או נופל בין הכיסאות.
אני אוהבת את המפגשים עם הקוראים שלי, גם את אלו שנותנים לי בראש - אני אוהבת. שלא מרחמים, שיורים בי כך סתם, באמצע הרחוב: “את לא צריכה לכתוב על הגרוש שלך, זה לא יפה", או על הקיצונים יותר: “בעיתון את נשמעת רזה יותר". וישנם גם אלו שמחמיאים לי באמצע הרצאה: “אני פותח את 'מעריב' מהסוף, אה בעצם קודם קופמן ואז את" (אתכם אני הכי אוהבת).
אז לכבוד חודש הספר החלטתי להתעמק פחות בתקופה הרעה לספרות (על פי מחקרים שנעשו, בחמש השנים האחרונות מספר בני הנוער שרוכש ספרים ירד ב־50%, וגם מכירות הספרים בחנויות הולכות ופוחתות) ולהקליל קצת את הטור. הבאתי לכם כמה סיפורים קצרים שקרו לי עם קוראים שלי, אולי תמצאו את עצמכם שם, לכו תדעו.
הקורא האובססיבי
זו הייתה השנה השנייה שבה כתבתי את הטור. גרתי אז ביפו, סיפרתי עליה לא מעט ובעיקר הזכרתי את בית הקפה השכונתי שבו נהגתי לשבת. אותו קורא יצר איתי קשר פעם אחת וביקש להיפגש. סירבתי. הוא היה נשוי ובן 50, ואין שום סיבה שיישב לקפה תמים עם בחורה רווקה בת מחצית מגילו.
אחר כך הגיב לי על כל טור שעתיים אחרי שפורסם, ותמיד השבתי בנימוס, בנחמדות ובקורקטיות. כשצירף את מספר הטלפון שלו וביקש שאעשה בו שימוש, התעלמתי. אבל הוא היה נחוש, יש שיאמרו - מדי. מה עשה? פשוט מאוד, הצליב פרטים! כתבתי שגרתי מעל הכביש הסואן של שדרות ירושלים וגם על איזו מנה שאהבתי להזמין בבית הקפה ההוא, מנה שהייתה ייחודית לו.
כנראה שעבר בין בתי הקפה באזור, בדק את התפריטים שלהם וכשמצא, התמקם בדיוק שם. באחד הבקרים, כשירדתי לקנות לי קפה ולכתוב, הוא כבר ישב שם, כמובן שלא זיהיתי אותו, הרי מעולם לא צירף תמונה אל המיילים ששלח. התיישבתי, די רחוק ממנו, כי רציתי שקע למחשב וחיכיתי לקפה שלי. נחשו מי הביא לי אותו? בדיוק.
“נו, אמרתי לך שאני אתפוס אותך בסוף". הסתכלתי עליו, משום מה לא הייתי צריכה שום הסבר, הבנתי מיד. המלצר עמד מאחוריו די חסר אונים ומשך בכתפיו. היה לו ריח גוף חזק, לא של זיעה, משהו אחר לא נעים. הוא התיישב, משכתי את הקפה שלי אליי. “אז מוסרי", אמר, “מה את מספרת לי?".
ישבתי איתו שם עשר דקות ושוחחנו עד שביקשתי חשבון. “עליי", אמר, “אם אפשר, אז למה לא?", קרץ הנדיב הידוע והוציא 12 שקל מכיסו. עד היום אני כועסת על עצמי שלא העפתי אותו מיד, שלא נזפתי בו או ביקשתי ממנו להתרחק, אבל בימים ההם עוד לא עברתי מספיק כדי להעז ולשלוף חרבות, הלוואי והיה מנסה היום, הלוואי.
הקוראת המנוכרת
היא דווקא לא כתבה לי, אלא חיכתה בסבלנות שאסיים הרצאה באחד הקיבוצים בצפון. לאחריה - ניגשה אליי ושאלה במילים שכמעט לא נשמעו, “אפשר דקה איתך?". אני תמיד נעתרת, גם אם צפויה לי עוד נסיעה ארוכה הביתה. “יש לי ילד בן 25", סיפרה לי, “וכבר חמש שנים שלא ראיתי אותו". אחר כך גוללה את הכל. היא הייתה נשואה לנרקיסיסט, רופא שיניים שדרש ממנה בעיקר מחמאות, גם כשחטא.
במשך כל שנות נישואיהם היא זו שגידלה, בישלה, ניקתה, שעה שהוא נוסע להשתלמויות, מנהל ביד רמה את הקליניקה שלו ומנהל רומנים חטופים בין הטיפולים.
כשהגיע לגיל 65, גילו אצלו מחלת ריאות שהלכה והחמירה. הוא נעל את דלתות הקליניקה ושב בפעם הראשונה הביתה, על אמת. שניים מילדיו כבר התגייסו ועוד ילדה אחת התחתנה ועזבה את הבית. “עכשיו תטפלי קצת בבעלך", התבדח איתה בוקר אחד כשחתכה ירקות למרק. הוא מעולם לא התעלל בה, ככה סיפרה לי, לא גידף אותה ולא הטיח בפניה את הבוז שרחש לה, אבל אישה מרגישה. כשמי המרק בעבעו, היא הודיעה לו שגירושים לפניהם. “גם ככה היית פשרה לא מוצלחת", אמר ונכנס אל חדר השינה. שניים מילדיה הבינו אותה, אפילו עזרו לה למצוא עורך דין ודירה.
זה לא שהיא מצאה אהבה גדולה בחוץ, אבל פתאום היה לה שקט והייתה אפשרות בחירה. היא נרשמה לסדנאות שאהבה, חידשה קשר עם חברות “מזיקות" שבעבר נאסר עליה לפגוש ואפילו ידעה שלושה ימים יפים בחו"ל עם מישהו שהכירה באחת הסדנאות.
אבל הבן ההוא, בן ה־20 דאז, סירב לשוחח איתה, וזה ניפץ לה את הלב לרסיסים ורדף אותה בכל מקום.
מבחינתו היא עזבה את אביו בעת חוליו ופירקה להם את המשפחה. הוא חסם אותה מכל מקום וניתק איתה כל קשר. “בעוד שבועיים הוא מתחתן", סיפרה לי ודמעותיה מסרבות לחדול, “אני לא מוזמנת, אחים שלו אמרו לו שאם אני לא באה, גם הם לא, כמובן שכעסתי עליהם".
במשך שעתיים ישבנו שם, באולם ההרצאות שכבר הוחשך. האחראית עליו רק ביקשה שנטרוק את הדלת אחרינו ויצאה, לא הפריעה ולא ביקשה שנצא. חלק מיתרונות הקיבוץ.
כתבנו לו מכתב ארוך, שבו היא גוללה את מה שעברה, פרטים מסוימים שיכלו לעבוד לטובתה השמיטה כדי לא לפגוע בזיכרונות ילדותו של בנה ובקשר שלו עם אביו, גם כשאמרתי לה שהוא כבר גדול וצריך לדעת להתמודד, סירבה. אמא זו אמא זו אמא. נפרדנו בחיבוק. אז עוד לא הייתי אמא, אבל כל הדרך חזרה הביתה על כביש 6 התפללתי אל ההוא שם למעלה, שלא יעמיד אותי במבחן הזה מול ילדיי.
שבועיים אחר כך שלחה לי תמונה שלה, מסורקת, מאופרת, לבושה בשמלת סאטן שחורה ומלווה את בנה אל החופה. אביו הטיל וטו: “אם היא מגיעה, אני לא". הפעם בחר נכון הבן, התמונה הזו הייתה תלויה בחדר העבודה שלי כמה חודשים טובים.
הקורא המוריש
כתבתי, דווקא לא מזמן, על זה שאני חולמת לקנות בית לי ולגפן, לא משהו גדול מדי, אבל כזה שגפן תוכל להגיד עליו בבוא העת “לי יש ירושה" (דבילי קצת, לא?). בקיצור, הספּר שלי, שקורא את טוריי, מסתלבט עליי בכל פעם שאני מגיעה לעשות פן: “נו, כבר פתחו לך מימון המונים?", “שירותרום תרמו לך כבר בית?", “מסכנה, את נראית חיוורת, כל הכסף הולך לך על בית? אולי תאכלי משהו?". הלקוחות צוחקים, גם אני.
אבל יש קורא שזה נגע ללבו, מה עשה? השיג את המספר שלי, טלפן אליי ואמר: “שמי שלמה (שם בדוי), אין לי אף אחד בעולם, ואני רוצה לתת לך ולבת שלך את הבית שלי, אבל לא עכשיו, כשאלך לעולמי". הגעתי אל שמו המלא, הרצתי חיפוש בפייסבוק, וראיתי שבתמונת הפרופיל שלו הוא מחובק עם כל ילדיו, אשתו ונכדיו. הוא לא בחור צעיר, חששתי שהוא עושה שטויות ואפילו יכול ליפול לכל מיני עקיצות. אז כתבתי לאחד מילדיו, גם הוא נשוי ובעל משפחה. הוא ביקש את מספר הטלפון שלי ושוחחנו, הוא לא הפסיק לצחוק.
לשלמה אין בית. הוא קצב באחד הסניפים של רשת מרכולים ידועה, וכבר ארבעה חודשים ילדיו משלמים לו את השכירות, כי בזבז הכל על סיפונה של אחת מספינות ההימורים שיוצאות מנמל חיפה.
האמת?
יש לי עוד אלף סיפורים כאלו, והם לא מפסיקים להגיע אליי, ואני כותבת את זה ומחייכת. בורכתי בקוראיי, בסיפורים אנושיים, טובים מצחיקים ויפים.
ואת הטור הזה אקדיש לאהוד לוטם, שעליו סיפרתי לכם באחד הטורים הקודמים (הקורא בן ה־90 שחברתו הזמינה אותי להפתיע אותו ביום הולדתו). לפני כחודש הוא נפטר, ובכל שבוע אני עדיין מחפשת מייל ממנו. יהי זכרך ברוך, חבר יקר.
כתבה הסופרת היהודייה קלאריס ליספקטור בספרה “אושר סמוי": “אני הולכת לי בעולם בלי שאבקש כלום, בלי שאזדקק לכלום, רוחשת אך ורק אהבה תמימה". אז ככה, בדיוק ככה.