בערב יום שני היה לי רגע מזוקק אחד של אושר. בתי יולי, שמרגע לידתה אני קורא לה גולו, סיימה תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. גולו היא ילדה נדירה, באמת. כל משימה ויעד שהיא מציבה לעצמה, היא מגיעה לפודיום. זה נראה כאילו ללא מאמץ, אבל הרי אין חיה כזו בטבע.

היא ההפך המוחלט ממני: שקטה, עדינה ונעימת הליכות, דעתנית שלא מרימה קול, כמובן חכמה יתר על המידה ואחראית באופן חריג. בקיצור, כל מה שאני לא.

אני זוכר את רגע לידתה ביוני 1995. ארזתי לקראת נסיעה לאליפות אירופה בכדורסל. עמדתי לצאת מהבית כאשר שורק'ה הסוהרת דיווחה שירדו לה המים. כעסתי על עצמי שלא יצאתי שעה קודם. הסוהרת הייתה מסתדרת, היא תמיד מסתדרת. מקסימום הייתי רואה את הילדה בגיל שבועיים, ולטעמי לא היה נגרם שום נזק. אבל הסוהרת, שצה"ל הפסיד אותה כמג"ד אישה הראשונה בתפקיד, פקדה עליי לקחת אותה לבית חולים. אמרתי לה שזה לא זמן, שתיקח מונית.

"רונצ'ו, אני אלד, ואז תטוס ליוון", היא אמרה.
"שורק'ה, מילה? או שאת משחקת איתי על זמן? הלו, אליפות אירופה, כן?". היא נשבעה לי בהן צדק שהיא מבטיחה.

הגענו לבית החולים בנסיעה שמקבילה למרדף משטרתי. "יאללה שורק'ה, בואי תלדי צ'יק־צ'ק, דחיתי את הטיסה לערב". היא אמרה שאין לי מה לדאוג. שעה אחרי האשפוז היא ילדה. הפרופסור שלקח אלפיים ירוק כדי להיות נוכח, בלי חשבונית, כי הוא לא עובד עם זה - לא הגיע עד היום. אני כמובן לא נכחתי בלידה, כי הייתי בטראומה מלידתה של פוצו, אחותה הבכורה של גולו. עמדתי אז ליד ד"ר נסלזון, גמד שוודי עם ידיים מפלדה, כפי שהתרגלתי לסייע לרופאים בלידות של בדואיות בסנטה קתרינה. אבל עם כל הניסיון, דווקא אז בבית החולים לנוקס היל בניו יורק, חטפתי סחרחורת וקרסתי.

הגמד השוודי הניף אותי בתנועה אחת וצעק עליי: "עוף החוצה, יו פאקן איזראלי". בניו יורק כמו בניו יורק, מיד השכיבו אותי על אלונקה וגלגלו אותי מחוץ לחדר הלידה. בינתיים הספקתי לשמוע את שורק'ה צוחקת: "אוי רונצ'ו, אתה כל כך אידיוט".

אז גולו נולדה. אמרתי לאמא שלה "סחתיקה על המהירות. יאללה, בואי נשים אותך בחדר, ואני עף מכאן. לא מתאים לי בתי חולים, אתונה קוראת לי". הסוהרת ביקשה שאתקרב אליה ואתן לה יד. היא נעצה את ציפורניה בגב כף היד, ואמרה: "אם אתה חושב שאתה משאיר אותי לבד עם ילדה בת 4 וחצי ועם תינוקת שרק נולדה, אתה חי בסרט. אתה כבר בן 36, תתבגר". הזכרתי לה שהיא הבטיחה לי, שנתנה לי את מילתה. "נכון, הבטחתי, אפילו נשבעתי, אבל אני יודעת עם מי יש לי עסק. אתה לא נוסע לשומקום", השיבה.

בפרספקטיבה של בדיעבד, אני לא מבין איך חייתי עם הסוהרת 20 שנה, תשעה ימים ו־11 שעות. אסירים שנשפטו למאסר עולם ריצו מאסרים קצרים יותר.

גולו ינקה שנתיים וחצי, אף שטחנה סטייקים מגיל שנה וחצי, עם שיני חלב שבקלות היו מסוגלות לכרות אצבע לאדם מבוגר. היא התנהלה בעגלת ילדים עד גיל 7, כי ללכת זו הייתה פעולה של בזבוז זמן בשבילה. בכל הטיולים, בכל המכתשים, הגאיות והמדבריות, סחבתי אותה על כתפיי. והסוהרת הוציאה אותנו לטיולים בכל שבת שנייה.

ברור שהיא, כמו אחותה הבוגרת, התחנכה בגן אנתרופוסופי, בנמל תל אביב. זה לא הפריע לי, זולת 5,000 שקל בחודש, עד שהגננת החליטה שאני אבא־של־שבת בכל יום שישי שלישי, כי הסייעות שלה זקוקות לחופש. שנאתי את זה. 20 ילדים בגן, צורחים ובוכים כל היום, לא רוצים לשמוע סיפור וגם צריך להחליף להם.

עד כאן, כי בחיים לא החלפתי חיתול. היה ריב קצר עם הגננת, שלא התביישה לומר לי: "אתה לא תשבור אותי, אני אשבור אותך, אני לא אשתך". אגב, היא הייתה עובדת שלי, כי גן אנתרופוסופי מנוהל בידי עמותה של ההורים, והגננת היא שכירה של העמותה. בסוף הגענו לפשרה שלפיה אני אחתוך לילדים את האוכל לחתיכות קטנות.

הפיצוץ הסופי היה באסון השייטת ב־1997, כאשר רציתי להתעדכן וברחתי לה החוצה. היא פתחה עליי, לא עניתי, ופשוט נסעתי משם. לא נפגשנו מאז. ואני לא מתגעגע.

אחרי הסטאלג הזה, גולו המשיכה לגן עירוני בחוצות היוצר. השתדלתי לצמצם את המגע עם הצוות למינימום האפשרי. תמיד עם משקפי שמש על הפנים והודעה שאני חולה במחלה נגיפית, אז מומלץ לא להתקרב אליי.

הסוהרת הודיעה לי שגולו רוצה ללמוד בבית הספר לטבע באבו כביר. זה כלל הסעה מהבית באמצעות אוטובוס. שאלתי אם אני צריך להתערב בעירייה, או משהו כזה.

"לא", פסקה הסוהרת. "אני לא סגורה אם אני רוצה את הלחץ הזה בשבילה. היא תלך למבחנים, ואז נחליט". כמובן שהיא עברה את המבחנים בהצלחה. מגיל 6 עד 15 היא נסעה הלוך וחזור באוטובוס, ולא איחרה אפילו פעם אחת.

אף פעם היא לא ביקשה ממני להתערב בשבילה. רק בסוף כיתה ט', בבוקר של מסיבת הסיום, היא התקשרה אליי בוכה. "אבא, המורה האחראית על המסיבה הודיעה לי שאיני משתתפת, כי הברזתי מחזרה עם חברה, והלכנו לבריכה. אתה יכול לעזור לי?". הייתי בשידור רדיו של תוכנית צהריים. גם כשאני בשידור, לילדים אני תמיד עונה. "גולו, תפסיקי לבכות, אין על מה, אני בדרך". הסוהרת התקשרה אליי וביקשה שאתנהג יפה. "אני מכירה אותך. אתה מפוצץ מעצבים. אתה חייב להשתלט על עצמך ולא לריב איתם. אל תחמיר את המצב".

עניתי לה שהילדה לא דפקה באנג, אלא הבריזה מחזרה לטקס שלא עניינה אותה. "טקסים זה עניין רק לצוות, שמחפש עוד יום כדי להתעלל בילדים. הם כבר באווירה של סוף קורס, לא צריך לסגור אותה במצפה ים. תשאירי לי את זה". הגעתי לבית הספר, ונכנסתי לפגישה עם המנהלת. הסברתי לה שהיא אחראית על 200 ילדים, אבל עם כל הכבוד, אותי מעניינת רק הבת שלי.

"ברור לי שיש לכם חוקים, אבל הילדה כאן תשע שנים, ללא שום עבירת משמעת, תלמידה מצטיינת, כך את טוענת. בעוד יומיים מסתיימים הלימודים, והיא ממשיכה הלאה לתיכון. באיזה סרט אימה את חיה, כדי להשאיר טראומה לבת שלי? היא ביצעה עבירה, תני לה ציון נכשל בהתנהגות - לאבא שלה יש נכשל בהתנהגות מגיל 6, אבל הוא מסתדר. אבל השעיה ממסיבת סיום, אחרי תשע שנים בסטאלג הזה? זה לא יקרה. ודי לאיים עליי עם מפקחים מהעירייה. הם יגיעו - אני אביא 15 פינגווינים. אתם לא תפגעו בבת שלי עם החוקים המזוינים שלכם".

בסוף הגענו להבנות שלפיהן היא תכתוב התנצלות למורה שמנהלת את הטקס. ניסחתי לילדה את זה בחמש דקות, וגולו הייתה גאה בי. זה היה שווה לי את כל המאבק.

היא המשיכה לעירוני ד' בתל אביב. בחרה ללמוד במגמה ריאלית, נוסף ללימודי קולנוע. בפרויקט הסיום שלה בסוף י"ב ישבתי בקהל ודמעתי מהתרגשות. ואז כעבור שבוע היא התקשרה אליי. "אבא, לא רוצים לתת לי תעודת בגרות, כי לא הייתי בשיעורי חינוך גופני. אתה יכול לבוא להיפגש עם המורים? הם רוצים לראות אותך".
"איך לא היית בשיעורים, אמא יודעת?"
"לא, אבא, היא לא יודעת, וגם לא צריך שתדע. אתה מוכן לבוא לדבר איתם?"
"כן גולו, אני מגיע".

נפגשתי עם המורים לחנ"ג. כמובן שהתנצלתי בשמה של יולי. הם הטילו עליה להכין שתי עבודות גמר, כתנאי לתעודה. היא הסכימה מיד. כשיצאנו היא נתנה לי רשימה של ארבעה נושאים. "אבא, תבחר שני נושאים, תכין לי את העבודות. יש לך שבוע לסיים עם זה". הכנתי את העבודות, היא קיבלה עליהן 75. כאשר הודיעה לי בשמחה, התקצפתי עליה. "מה זה 75? תערערי על הציון! שיסבירו לך איפה טעית. אני רוצה לראות את הטעויות".

היא צחקה ואמרה שהיא כבר שאלה אותם על הציון והטעויות. "הם אמרו שטעיתי בזה שנתתי לך להכין את העבודות. הם לא כאלה סתומים, אתה יודע. ביקשתי ממך 500 מילה, כתבת 1,200 מילים. אז הגשתי להם ככה. אני לא הולכת ללמוד בווינגייט, אל תדאג, העיקר שאישרו לי את התעודה".

בגיוס היא הלכה לקורס שדרש שס"נ. בסיומו ביקשה לשרת ביחידה מובחרת בחיל האוויר בבסיס סגור, והתקבלה. הייתי גאה בה שלא ביקשה שאתערב. כרגיל, הכל בדרכה שלה.

בסיום השירות למדה לפסיכומטרי, וקיבלה ציון גבוה מאוד. אמא שלה רצתה שתלמד רפואה. אני אמרתי שכל מה שתרצה ללמוד, חוץ מתקשורת, מתאים לי. הבחירה שלה הייתה במנהל עסקים ולימודי עבודה באוניברסיטה. במקביל עבדה בביטחון בנתב"ג, כי היא לא אברכה, אז אין קצבאות ופינוקים מהמדינ'ע. באמצע התואר הראשון התקבלה למסלול של תואר שני.

אחרי כמה שנים בנתב"ג מצאה ג'וב בחברת הייטק. טוב לה עם שכר ותנאי עבודה מפנקים.

על כל הדרך שלה חשבתי בנסיעה ובהגעה לאולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב. הגעתי לכמה דקות, בין שידורים, כדי לראות אותה עם הכובע והגלימה. התרגשתי נורא, חיבקתי אותה בעוצמה ואמרתי לה: "יאללה גולו, עכשיו דוקטורט. זה קטן עלייך, את תהיי דוקטור מדהימה".

היא חייכה והשיבה לי: "לא, אבא. כל חיי עשיתי מה שרצית. גם ירדן (אחותה הגדולה) עושה הכל כדי שתהיה מרוצה וגאה בה. רצית צבא בשירות מועיל, עשינו. רצית שנלמד מקצוע, למדנו. אל תהיה כמו אמא, שלא מפסיקה לרצות עוד ועוד. זהו, נגמר. דוקטורט לא מעניין אותי, לא עכשיו. יש לי מסלול משלי, אני רק בת 28".

אמרתי לה שהיא צודקת, ואני בוטח בה שתבחר את הבחירות הנכונות, כפי שבחרה כל חייה, ועל כך אני גאה בה. "את ילדה נדירה. יש לי רק עוד בקשה אחת. יש מצב שתמצאי בעל שעשה כבר שני אקזיטים? אחד שידאג גם לי, כי אני כבר קשיש, את הרי יודעת".

היא צחקה וענתה: "אני אמצא מישהו שמתאים לי, לא לך. זה בלתי אפשרי לעשות רק מה שישמח את אבא ואמא. אתה בן 64, ואמא שלך עדיין מבקרת את מה שאתה עושה בחיים ובעבודה".

חייכתי אליה ושאלתי אם אני כמו אמא שלי. "כן, אבא. אתה דומה לה ב־100%, וככה גם אמא. אתה יודע שהיא מתלבטת בקניית אבקת כביסה על 3 שקלים? היית מאמין?". הבטתי בשורק'ה, ואמרתי לה: "את חייבת אבחון. כל חייך את קונה מגפיים ב־2,000 דולר, אבל התחלת לחסוך על אבקת כביסה? מה נסגר איתך, מה? תעלי על כדור, את לא רואה שהבנות בחרדות?". היא הסמיקה ואמרה שזו הייתה בדיחה. יולי הביטה בה ואמרה: "אבא צודק".
שוב חיבקתי אותה ואמרתי לה: "הייתי כאן. ושוב, אני מאוד גאה בך".

יצאתי לחניה וחשבתי על המשקעים שהורים מותירים אצל הצאצאים. הייתי שפיץ, התרסקתי בגדול, בענק. הבנות כבר היו גדולות, אבל הן המשיכו בתוואי, לא מעט בזכות הסוהרת. אם יש משהו טוב בחיים שלי, זה שלושת הילדים שלי, והבחירות הנכונות שלי באמהות שלהם. אז אולי אני לא כל כך טומטום.

השבוע קרה לי עוד דבר נפלא - למדתי להפעיל מכונת אספרסו ביתית. התעוררתי וכיפוש לא הייתה בבית. הפנמתי שאני חייב קפה, לפני שאני מגיע לבית קפה. אז התקשרתי אליה. "תקשיבי לי טוף־טוף. אני רוצה להכין לי אספרסו, אז תעברי איתי שלב אחרי שלב. אם תצחקי ממני, אני מנתק את השיחה. הבנת אותי?"
"חחחח... אני לא מאמינה... חחחח... זה הורס כמה שאתה מוגבל. תמלא כוס מים, ותשפוך אותה למכל מאחורי המכונה. תלחץ על הכפתור, יהיה אור ירוק. עד כאן בסדר, הבנת?".
אמרתי שהבנתי וכבר ביצעתי. "יופי", אמרה כיפוש. "קח קפסולה מתוך הצנצנת על השיש ליד המכונה. תרים את הידית, תכניס את הקפסולה לתוך המכונה, ותסגור את הידית".

ניסיתי להכניס את הקפסולה, זה לא נכנס. לחצתי בכוח, נקרע נייר הכסף שאטם את הקפסולה, כל הקפה נשפך. תיארתי את המצב לכיפוש.
"מה? מה נשפך? קרעת את נייר הכסף, אני לא מאמינה... חחח... גיא הגיע כבר? תן לי אותו... חחח...".

הילד שמע אותה ברמקול, והגיע למטבח. "זוז, אבא, תן לי לסדר את זה". הוא לקח קפסולה חדשה, הניח אותה על הצד בתוך המכונה, סגר את הידית, לחץ על הכפתור השני, והאספרסו התחיל לנזול לתוך הכוס. "אבא, אמא צודקת, אתה באמת סתום. כלום אתה לא יודע לעשות".
כיפוש התפוצצה מצחוק, ואני עניתי לגיאצ'ו. "הלו, תעשה סדר בלשון. אני אולי סתום, אבל הסתום הזה קונה לך את כל מה שאתה רוצה. תעריך לפחות, זה המינימום שאני מצפה ממך". הוא אפילו לא זיכה אותי במבט. אבל למדתי להכין קפה, בזכותו, אז אני גאה בי על היוזמה.

נ.ב.

היה הרבה סחלה באגם הדרעק השבוע, העדפתי להתעלם מהטינופת הפוליטית. אבל איש אחד, סמוצ'קנע־גרנדמייזר, השפריץ כמות גזענות כזו, שלא יכולתי להתעלם.

זה קרה בטוויטר. בציוץ של קרן מרציאנו על השפעת ההפיכה המשטרית על מעמד השקל מול הדולר. ואז התפרץ הסמוצ'קנע האמיתי, הגזען הלבן, שמתעב כל מי ומה שלא גדל וצמח בחממה הלבנה של הנהגת הציונות הדתית, שבזה לערבים בדיוק כמו שהיא בזה למזרחים. "רק חסר לי עוד משפט במרוקאית, שיגרוף לייקים, יטשטש את האג'נדה ואת אפס המקצועיות שלך, וייתן תחושה שאת מחוברת אל העם".

זה דייר באגם הדרעק, ששלל כל אפשרות שרעייתו תאושפז בבית חולים אחרי לידה לצד יולדות ערביות. עכשיו הוא גם לא רוצה מרוקאיות בסביבה. סמוצ'קנע־גרנדמייזר שכח את האג'נדה של הימין הפסיכי, עם הפריפריה והמזרחים, כי הוא גזען שבז למזרחים. מרציאנו גדלה ברמלה, עיר מעורבת. היא כלכלנית בהשכלתה, עיתונאית בכירה ומוערכת, אבל בשבילו היא נחותה, כי היא ממוצא מרוקאי, ובעלה (טייס) ממוצא מרוקאי.

והטיפוס הזה מכהן בקולקציית האפסים כשר אוצר ושר במשרד הביטחון. מרציאנו הגיבה בעדינות יתרה: "מקווה בשבילך ובשביל כלכלת ישראל, שיום אחד תהיה גאה במדיניות הכלכלית שלך, כמו שאני גאה במורשת המרוקאית שלי". אני במקומה הייתי שותה את דמו, במשך חודשים.

שום מאכער מזרחי, ומתחפש לאוהב מזרחים, מהימין הפסיכי, לא גינה את האמירה הגזענית של סמוצ'קנע־גרנדמייזר. לא הדוקטור לחארטה, אבישי בן חיים, עם תיאוריית ישראל השנייה והמקופחת; לא ינון מגל, שימון ריקלין ואראל סג"ל. מה פתאום לגנות? הרי החרד"לי הזה הוא מטובי בניה של קולקציית האפסים. לא שמעתי גם את דודי אמסלם, מירי המחוננת, אריה־גאנעב־סדרתי, כולם ממוצא מרוקאי, תוקפים את הגזענות המופגנת של שותפם לקולקציית האפסים.

כך נראה הימין המשיחי והאמוני בכתריאליבקה. שנאת ערבים, שנאת מזרחים, שנאת חילונים, אבל ימבה ביקורת על כל מי שמתנגד להם. כל תורת ההגמוניה, הפריפריה והחארטה, התרסקה בציוץ אחד של אדם שמסוכן לישראל. העולם יודע שהוא כלום ושום דבר, ולכן מתייחס אליו בהתאם. בביטול ובתיעוב. כאן, בעם הגזעני ביותר באנושות, הוא נושא בתפקידים בכירים.

גועל לשמו. לראות ולשמוע אותו, ולהקיא מיד.